קאן בירושלים. שמונה מתוך 21 סרטים, יותר משליש, שנטלו חלק בתחרות הראשית של פסטיבל קאן, נוחתים השבוע בפסטיבל הקולנוע בירושלים שיפתח בחמישי הקרוב. בהחלט הישג ארגוני מרשים בהתחשב בעובדה ששריקת הסיום בקאן נשמעה רק לפני שישה שבועות. וראשון לכולם הוא כמובן "חולייטה" של פדרו אלמודובר, הסרט שיפתח ביום חמישי הקרוב את אירועי פסטיבל ירושלים. אומנם לא מדובר בסרט בולט במיוחד בפילמוגרפיה של הספרדי עתיר המוניטין, אך לעומת "לעוף מהתרגשות", הסרט הקודם שלו, הוא לפחות לא מבייש את שמו המהולל.
במקביל להקרנת ההמונים מחרתיים בבריכת הסולטן, "חולייטה" יתנחל גם על האקרנים בבתי קולנוע מן השורה, ולכן אפשר בקלות לדלג כאן על פירוט חסרונותיו ויתרונותיו, ולדחות זאת לגיליון סוף השבוע של "מעריב". לעומת סרטו הבינוני של אלמודובר, בפסטיבל הירושלמי יתארחו שלושה משיאי התחרות האחרונה בקאן, ואין הכוונה לסרטים שזכו בתארים הנכספים של "דקל הזהב" והגראן פרי של חבר השופטים, אלא דווקא לשלושה סרטים משובחים - "מפרץ ההיעלמות", "סיירה נבאדה" ו"פטרסון" - שיצאו מטקס חלוקת הפרסים כשכיסיהם ריקים מאותות הצטיינות, ודווקא להקרנותיהם בירושלים מומלץ לרוץ ולרכוש כרטיסי כניסה. בעיקר משום שבשלושת המקרים אין ביטחון שהם יזכו להפצה מסחרית בארץ.
הבולט והייחודי בטריו הזה הוא "מפרץ ההיעלמות", הלצה מקאברית שהכין ברונו דומון הצרפתי, שמוכר דווקא כקולנוען קודר, אולי הקודר ביותר מבין עושי הסרטים באירופה, וברזומה שלו סרטים ספוגי אווירה דתית כמו "האנושות", "פלנדריה" ו"מחוץ לחוג השטן". כמו שקורה במרבית סרטיו, דומון ממקם גם את עלילת "מפרץ ההיעלמות" ברצועת החוף של צפון צרפת, סמוך לתעלת למאנש. אך שלא כמו בסרטי דומון מן השורה, העלילה פה דומה יותר לפרודיה עקומה שנעשתה בידי דיוויד לינץ' מאשר לסרטי רובר ברסון, שהיו עד כה נקודת ההתייחסות האתית והאסתטית של יצירת דומון.
תיירים כמו נבלעים בבטן האדמה באזור החוף שמסביב לעיר קאלה, ושני שוטרים הנראים כאילו ברחו מבורלסקה קרקסית יוצאים להתחקות אחר התעלומה המסתורית, שבמרכזה מציב דומון שתי משפחות מנוגדות: האחת, משפחה של דייגים חובבי בשר אדם, והאחרת גרועה ממנה – אוסף של בורגנים נלעגים וחובבי תרבות גבוהה, שהגיעו מהעיר הגדולה אל כפר הדייגים על מנת להעביר על החוף את ימי הקיץ.
דומון בונה את מסלול ההתנגשות בין שתי המשפחות באופן וירטואוזי, כאשר הקניבלים מקבלים מעין אפיון גותי, ואילו הבורגנים מעוצבים כבובות מטופשות בתיאטרון מריונטות קלאסי. האופן הראוי לתשואות שבו שחקנים נודעים כפבריס לוקיני, ולריה ברוני-טדסקי וז'ולייט בינוש הופכים עצמם לבובות על חוט מסייע בהפחת רוח חיים מקאברית בסרט הסוריאליסטי הזה.
גם בלי להישען על קניבלים ובובות ליצניות, משכיל "סיירה נאבדה" של כריסטי פויו הרומני לנסח היטב את הגרעין הגיהינומי שסביבו נבנים יחסי הכוחות בתוך משפחה. כל משפחה. פויו מתרכז ברכיביה של משפחה אחת מבוקרשט המכונסת לארוחת הודיה לזכרו של אבי המשפחה במלאת 40 ימים למותו. פויו, הזכור לטובה מסרטו "מותו של מר לזרסקו", אינו עושה משהו שלא נעשה כבר בסרטים דוגמת "חתונה" של רוברט אלטמן או "המשפחה" של אטורה סקולה, אבל אצלו הדינמיקה הבין־דורית, שהיא לחם חוקו של כל סרט משפחתולוגי, מקבלת משנה תוקף דווקא בגלל אתר ההסרטה.
לתפארת החיים בשולה
פויו מצא בבירת רומניה דירה רחבת ידיים ומרובת חדרים ודלתות. וכידוע, כל דלת סגורה צופנת בחובה סוד משלה. כך קורה שהעלילה מתזזת אמהות ובנים ובנות ונכדים ונכדות וגיסים וגיסות לסדרה אינסופית של עימותים גלויים ולעתים נסתרים, שחולפים ועוברים בין החדרים כאילו מדובר בגרסה מחודשת לאיזו פארסה צרפתית מהעידן של ז'ורז' פיידו. הסרט מומלץ ביותר, אלא שכל הנכנס בשעריו חייב לקחת בחשבון את אורכו המופלג - מדובר בשלוש שעות של דברת נונסטופ ברומנית שוטפת.
"פטרסון" הוא מצטיין נוסף מקאן שמתגלגל לירושלים. מי שיחפש פרטים על אודות סרט זה בין דפי הקטלוג עב הכרס (290 עמודים) של הפסטיבל יתאכזב, משום שהסרט השתחל פנימה ממש ברגע האחרון, הרבה לאחר שהקטלוג ירד לדפוס. ובכן, מדובר בסרט של ג'ים ג'רמוש הוותיק, שבסרטיו האחרונים הרבה לאכזב אפילו את אוהדיו המושבעים. הפעם הצליח לו התבשיל, ו"פטרסון" המעודן והמרוסן הוא כאילו הפן הצ'כובי של ג'רמוש.
ג'רמוש טווה על הבד את חייו המסודרים והמשעממים של נהג אוטובוס (אדם דרייבר) החי בעיר פטרסון שבניו ג'רזי, מוביל את נוסעיו במסלול יומי קבוע, ובעיתותיו הפנויות כותב שירים למגירה. הצצות זעירות על עולם משני זה כמו מקימות לחיים פסיפס של חוסר הירואיות מכוון, ושל בחירה מודעת בקטן ובפרובינציאלי. לתפארת החיים בשולה, אם להשתמש במלים המרגיזות במיוחד את שרת התרבות מ' רגב.
לפני כארבע שנים הוצג בארץ "המשרתת", סרט מסוגנן מתוצרת דרום קוריאה. ובכן, "המשרתת" המאוד מסוגנן שמגיע בסוף השבוע לירושלים גם הוא מתוצרת דרום קוריאה, אבל הוא בהחלט איננו הסרט הקודם שביים אים סנג־סו, אלא סרט חדש שעשה פארק צ'ק־ווק. מבולבלים? לא נורא. שני הסרטים מעוצבים להפליא ומתחת לעלילת שניהם מבעבעת איזושהי אכזריות בלתי ניתנת לריסון.
פארק צ'ן־ווק, המוכר כאן בעיקר בשל סרטו "שבעה צעדים", עיבד לבד רומן ויקטוריאני מאת הבריטית שרה ווטרס, המתאר תככים ופשעים בתוך משפחה עשירה שאליה מוחדרת משרתת ממעמד חברתי נמוך. בגרסה הקוריאנית שמועתקת לשנות ה־30, כאשר חצי האי היה נתון לשליטה יפנית, המשרתת והגבירה מסתחררות לתוך סיפור יצרים לסבי, שאין בו כדי להסתיר מזימה שרוקח גבר סדיסטי הנהנה לקצוץ את אצבעותיהם של קורבנותיו. העידון הזה, כשהוא משולב בנהרות של דם, עובד הפעם טוב אצל פארק צ'ק־ווק, ממש כמו לפני תריסר שנים כשעשה את "שבעה צעדים".
עד כאן על סרטי התחרות בקאן שכדאי לראות בירושלים. ויש שלושה נוספים שלא ממש ראויים לצפייה. "אקווריוס" הברזילאי מעצב על הבד דרמה חברתית צפויה, שניזונה בעיקר מהמוניטין העצום של סוניה בראגה הוותיקה המגלמת בו את התפקיד הראשי. גרוע ממנו הוא "איזון" של אלן גירודי ("זרים על שפת האגם") הממשיך גם הפעם לשלב שלא בהצלחה בין מבט הומוסקסואלי לעלילת מתח שבה אם צעירה נוטשת את הוולד שלה. הפסטיבל בירושלים לא התבייש לייבא גם את הגרוע בסרטי קאן השנה – "דוגמניות ושדים", שאותו תפר בגסות הקולנוען הדני ניקולס וינדינג רפן ("דרייב", "רק אלוהים סולח"), המוסיף אותו אל רשימת סרטיו החלולים שנשענים על תעלולי תאורה וסאונד טורד אוזניים.