בלי תבונה ורגישות
"אהבה וידידות", אירלנד/ארה"ב 2016
לא שמלות התחרה הצחורות, לא קנקני התה העשויים חרסינה מסוגננת ואפילו לא צלילי מוזיקת הבארוק המתרוננים ברקע העלילה. כל אלה, שמוגשים בשפע רב לאורכו ולרוחבו של "אהבה וידידות", אין בהם כדי להסוות את האמת העירומה: לא מדובר פה בהכרח בעיבוד קולנועי לטקסט קלאסי מאת ג'יין אוסטן, אלא קודם כל מתעסקים כאן בפרק מורחב מסדרת "שושלת". כן כן, אותה אופרת סבון ששלטה ללא מיצרים בשיח הציבורי לאורך כל שנות ה־80. הכל עוסקים כאן לכאורה בלורדים ובליידיז, וכולה מדובר פה באלכסיס המכשפה נגד קריסטל התמימה. אמת, גם זאת סוג של קלאסיקה, אבל של טראש טהור.
דומה שאין תכונה אחת מאותן תכונות שהפכו את הביצ'ית שגילמה ג'ואן קולינס ב"שושלת" – תככנית, קנאית, נקמנית, רכושנית – שלא נוצקה לתוך דמותה של הליידי סוזן (בגילומה של קייט בקינסייל), המנהלת ביד רמה את עלילת "אהבה וידידות". נכון הוא שהתסריטאי/במאי וויט סטילמן מעבד יצירת נעורים שאוסטן חיברה בשנת 1790 בערך, אבל לרגע אינו שוכח את הלקחים של אופרות הסבון והטלנובלות, שמצדן היו הראשונות להספיג לתוך עצמן את נוסחאות החשיבה של גיבורות ספריה של אוסטן.
הגברים, כולם, הם חארות. לכן הנשים, כל אחת בנפרד, חייבות לתפוס אותם חזק במקום הכי רגיש שלהם, כלומר בשק המזומנים שלהם. אישה בלי בעל ובלי כסף משולה לגרגיר אבק בעיני האלוהים של ניצני העידן הקפיטליסטי, שבו נבראה האימפריה הבריטית. לכן כל גבר ראוי לשמש לנשים כלוח מטרה; צעיר, זקן, נאה, מכוער, מבריק, טיפש. הכל הולך, ובלבד שתהיה לו הכנסה נאה. עד כאן פמיניזם בנוסח המאה הי"ח, שבהכרח מוריד על ליידי סוזאן כאב ראש כפול. היא אלמנה, ולכן עליה לדאוג לשידוך זריז לעצמה, ולעוד אחד שכזה עבור בתה המתבגרת פרדריקה (מורפיד קלארק).
כשהיא נעה בין בתי אחוזה נוטפי עושר הנטועים בכפר ודירות מצועצעות בלונדון, מפעילה הליידי סוזן את כל רפרטואר הטריקים השמור לנשים יפות מראה וחריפות שכל. מפתה גברים, משניאה את עצמה על נשים, מקרבת, מרחיקה, מטפחת ולועגת לבני אדם – הכל בהתאם למדרג החברתי שלהם, והכל במגמה לקדם את מטרתה הכפולה: חתנים, ותכף ומיד.
סטילמן האמריקאי ("מטרופולין", "ימי הדיסקו האחרונים"), שמאז 1990 מטפטף סרטים באטיות מרובה (עד כה חמישה בלבד), התמחה בעיצובן של קומדיות גינונים, ומהבחינה הזאת "אהבה וידידות" איננו מצוי במחוז זר לו. סטילמן מכיר את סביבת ההתרחשות ויודע כיצד יש לתמרן בתוכה. לצד יתרון זה, המסייע לו בהעמדה מיומנת של סצנות מרובות משתתפים, לוקה סטילמן בחוסר החלטה בכל הקשור לטון של סרטו – סרט מסוגנן או פרודיה על הסגנון.
ההיסוס הזה בולט כבר בכותרות הפתיחה המתחכמות, שכמו מונעות מראש התייחסות רצינית לדמויות המזינות את העלילה. אלה מעוצבות במתכונת של מריונטות המופעלות על ידי צווי התנהגות חברתית, ולא כאנשים מבקשי אמפתיה. גם קצב האירועים המואץ וחוסר ההתעכבות על התפניות החדות מדי בסיפור מטילים את "אהבה וידידות" אל שדה קומי המרוחק מאוסטן – אל הסיטקום, קומדיית המצבים ולעתים אפילו לסקרובול, שהיא הגרסה המודרניסטית המשועשעת למלחמת הנצח בין המינים.
הגיבורים מודעים מדי לעצמם, כאילו הם, אנשי המאה ה־18, כבר צפו בסדרה "שושלת" ומיישמים במציאות שלהם את הפרודיה עליה. עניין זה בולט במיוחד בהופעתם של קלואי סוויני וסטיבן פריי הוותיקים, המגלמים זוג נשוי – היא אמריקאית, הוא בריטי – שחי כבר שנים באיזון עדין. כלומר, היא מחכה בעיקר למותו, והוא יוסיף להתעלל בה בעצם העובדה שהוא מתמיד להיאחז בחיים.
דרום אדום
"מדינת ג'ונס החופשית", ארה"ב 2016
עוד יכתבו דוקטורטים על הוליווד וברק אובמה. נשיאותו של אובמה, ובעיקר תקופת הנשיאות השנייה (2013־2016), דרבנה את צחי העור של הוליווד לצאת למסע נוסף של הלקאה עצמית, ושל בחינה מדוקדקת יותר של העקרונות הנפשעים שעליהם התבססה החברה האמריקאית ב־200 שנותיה הראשונות. סרטים כמו "12 שנים של עבדות", "לינקולן", "ג'נגו ללא מעצורים", "סלמה", "לאבינג" (שנחשף לראשונה לפני כחודשיים בפסטיבל קאן), וכמובן "הולדת אומה", שכבר מועמד לכל האוסקרים אף שאיש עדיין לא צפה בו, הם מקצת מאותו בציר פילמאי שבא להציג את ההיסטוריה מהזווית של המדוכא. כך גם "מדינת ג'ונס החופשית".
עלילת סרט ארוך זה (כ־140 דקות) מגוללת חלקים מפרשייה היסטורית שראשיתה ב־1862, בזמן מלחמת האזרחים בין מדינות הצפון לבין הדרום הגזעני. מתיו מקונוהי מגלם בתנופה רבה את דמותו של ניוטון נייט ממדינת מיסיסיפי, חייל בצבא הדרום שערק משדה הקרב. בצוותא עם עריקים נוספים, וכן עם עבדים שחורים שנמלטו מאדוניהם הלבנים, כונן נייט יחידת פרטיזנים שלחמה דווקא בממשלת הדרום. הפרטיזנים של נייט התבצרו בתוך ביצה במזרח מיסיסיפי, ובשיא פעילותם, ב־13 באוקטובר 1864, הכריזו על עצמאות מחוז ג'ונס, שבו הם פעלו בגלוי. אז הם אף הניפו אל על את דגל מדינות הצפון, ונתפסו כבוגדים על ידי מרבית שכניהם.
גרי רוס הוותיק - מי שכתב את הלהיט הקומי "ביג" ושביים את הפרק הראשון בסדרת הסרטים "משחקי הרעב" - מעביר לבד את עיקרי הסיפור המפתיע הזה, תוך הדגשת רגשות הרעות והאחווה שהתפתחו בין הלבנים העריקים לשחורים הנמלטים. בשורה הומניסטית זאת שזורה בסרט עם קטעים המשחזרים תקופה מאוחרת יותר במדינת מיסיסיפי הגזענית, את שנת 1948, כאשר צאצא רחוק של נייט הועמד למשפט (בבית משפט לבן) בהאשמה המוזרה שבגופו זורם מעט דם שחור.
עיון בכמה אתרי אינטרנט - ובהם זה של הסמית'סוניאן, מוסד שאליו שייך המוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקאית - מעלה שהפרשה המקורית הייתה סבוכה הרבה יותר ממה שנראה על הבד ב"מדינת ג'ונס החופשית". אך לזכותו של רוס, המרדד אותה, ניתן לומר שהוא מגיש מוצר קולנועי מעניין, העשוי ברמה שמאפיינת את המערבונים המאוחרים, הריאליסטיים, שביימו סם פקינפה או רוברט אלטמן.
וגם הסתייגות: דברי השבח הללו נכונים רק ל־90 דקות הפתיחה של הסרט. ב־45 הדקות הנוספות צונחת רמת הסרט לדרגה של הרצאה דידקטית משמימה, המתמקדת ברשעותם של הלבנים, האפליה הגזעית הכבדה ועוד נושאים שהובלטו בעיקר בשנות ה־60, כשארגוני המאבק לזכויות האזרח בראשות מרטין לותר קינג ומלקולם אקס היו בשיאם.