נלחמים למען שלום: סרט תיעודי חדש שוחה נגד הזרם

ארגון "שוברים שתיקה", שטלטל קשות את המרחב הציבורי, לכאורה העלים מהעין את פעילותו של "לוחמים לשלום": ארגון שחברים בו ישראלים ופלסטינים, שפעם השתתפו באופן פעיל במעגל האלימות, והחליטו לבחור בדרך אחרת לפתרון הסכסוך. דרך של מאבק בלתי אלים.

בשבוע שעבר עלה בפסטיבל הקולנוע בירושלים "מפרים את הסדר", סרטם המרתק של הבמאים האמריקאים סטיבן אפקון ואנדרו יאנג, שבסיומו תתקשו להחליט אם אתם אופטימים או פסימים באשר למתרחש כאן. צמד הבמאים ליוו במשך שלוש שנים את חברי התנועה ויצרו מסמך מרגש על אנשים שעברו מטמורפוזה מוחלטת לפעילי שלום.

אחד מהם הוא סולימאן אל-חטיב (44), תושב רמאללה והמנכ"ל הפלסטיני של התנועה. "כנער בן 14 בכפר חיזמה, הזדהיתי עם הערכים של תנועת פת"ח, ונכנסתי למה שנקרא מאבק מזוין בכיבוש", הוא מספר בראיון טלפוני מצומת גוש עציון, שידעה אינספור פיגועים בתשעת החודשים האחרונים. "הרגשתי שאני נאבק על המולדת, על הבית, על החופש ועל החיים שלנו".

אל-חטיב נעצר בגיל 15 ונשפט לעשר שנים בכלא על זריקת אבנים ובקבוקי תבערה ועל תקיפת שני ישראלים. "בבית הסוהר היו אסירים פוליטיים שבחברה הישראלית רואים בהם טרוריסטים, אבל היחס אליהם בחברה הפלסטינית הוא לגמרי הפוך. כמו הקבוצות הישראליות שנלחמו פה לפני 1948, וכינו אותם גיבורים. זה לא שונה בהרבה. בבתי הסוהר השתתפתי במאבקים לא אלימים, כדי לשפר את איכות החיים שלנו, ולמדתי על ההיסטוריה של היהודים, על קונפליקטים בעולם ועל מנדלה וגנדי. דברים השתנו. לא בדקה אחת. זה היה תהליך ארוך". כשיצא לחופשי, החל במפגשים עם ישראלים, ולפני כעשר שנים היה ממייסדי "לוחמים לשלום".

הגורם האנושי

בערך באותה התקופה שאל-חטיב ריצה את מאסרו, הייתה מיה חסקל (38) מש"קית ת"ש בגדוד תותחנים שהוצב בשטחים. "אמא אווזה שדואגת לחיילים", לדבריה. "התחושות היו בעיקר שאני נכנסת ליקום מקביל, שהצעד בין הגדוד שלי בתוך הארץ לבין השטחים הוא כמו לעבור בין מצב של ערות לחלום, או לסיוט. באותו זמן הייתי עסוקה בטיפול בחיילים וראיתי בפלסטינים אויב מוצהר. לא במקום שצריך להרוג את כולם, אבל באמירה ברורה - שהמצב תלוי אך ורק בהם".

אחרי שירותה הצבאי ביקשה חסקל – כיום עובדת סוציאלית - להתנדב למילואים. "אין מערך תמיכה שמכוון חיילים שנמצאים במחסומים", היא אומרת. "מדוע? כדי ליצור הליך פסיכולוגי מול אותם חיילים, ולראות איך הגורם האנושי וההומני יישאר במצב הקיים".

רק שאז התרחש אירוע מכונן מבחינתה. זה קרה ב-2001 בקלנדיה. היא הייתה אז בשירות מילואים וירדה ממשמרת, כשאחד מחיילי המילואים ירה למוות בפלסטיני. "הוא אמר שביצע נוהל מעצר חשוד, אבל אני בדיוק הייתי שם ולא שמעתי אותו", היא משחזרת. "הייתה סערה סביב הסיפור הזה ביחידה לגבי האופן שבו מכסים ומכסתחים אותו. לא היו עצב, תחושת אובדן או מחשבה על כך שכרגע מישהו נרצח, או איך שהם אומרים: נהרג בשוגג".

זה היה השלב שבו חסקל חשה את הדיסוננס הראשון בין האמון במערכת, וביכולת שלה לבקר את עצמה, לבין הבנתה את אופן התנהלות המקרה הזה. "היה לי צורך להתמודד נפשית ואישית עם הסיפור, כי הוא הפיל אותי למקומות קשים. אחרי זה גיליתי שאני לא מסוגלת יותר לעמוד בצד". כשלא הצליחה להביא את עצמה ללכת לטקס הזיכרון השנתי לחללי צה"ל ביישוב שלה, חיפשה טקס אלטרנטיבי "שלא משקר, מרמה, ומציג נרטיב אחר", לדבריה. היא מצאה אותו בתנועת "לוחמים לשלום", ומאז היא פעילה.

מחפשים אלטרנטיבה

לא צריך להיות יותר מדי בעניינים כדי להבין שחברי התנועה חווים על בשרם את שפיכות הדמים שמשתוללת כאן מאז ערב ראש השנה האחרון. "אני מרגיש את הקיצוניות, הכעס ואובדן התקווה, וזה מדאיג שחבל על הזמן. זה קורה גם בחברה הפלסטינית. אני זוכר שפעם הייתה סובלנות וסבלנות, אבל הערכים האלה יורדים וזה מפחיד", אומר אל-חטיב. "מצד שני, אולי זה מוזר, אבל אולי טבעי. בזמן האחרון יש יותר ויותר מצטרפים לארגון. ראיתי את זה במלחמה האחרונה (צוק איתן), ואני רואה עכשיו שאנשים מחפשים אלטרנטיבה".

חסקל: "חוסר היכולת שלנו להתחשב בפלסטינים ולראות את האחר הוביל אותנו לאבד משהו מהאנושיות שלנו, וזה גורם למקום הרגשי שבו אנחנו נמצאים כחברה. אנשים אומרים לעצמם: אל תגעו לי באמת ואל תגרמו לי לפקפק במה שקורה".

את מקבלת ריקושטים על העמדות שלך?

"אני אדם דעתן ומשתף, גם ברשתות החברתיות ובמפגשים חברתיים, ואני מרגישה שהשפה משתנה ויש יותר אלימות מילולית. אנשים מחזיקים בפחות עמדות ענייניות, ובעיקר רוצים שתמותי. אין להם יכולת לבטא למה הם חושבים אחרת, ומה הם חושבים בכלל".

מרגישה שנדרש אומץ כדי ללכת נגד המשטר ששולט פה בשנים האחרונות?

"אני מעדיפה את המילה תעוזה. שילמתי מחירים קשים. הפסדתי חברים טובים בגלל הדעות שלי. לפעמים מדובר בקשיים משפחתיים לא פשוטים. יש גם המחיר הרגשי של ההתמודדות עם מה שהמדינה עושה".

בשישי האחרון ציין ארגון "לוחמים לשלום" עשור לפעילותו, בצעדה החודשית ליד מחסום המנהרות בבית ג'אלה. "יש הרבה מצטרפים ישראלים", אומר בסיפוק אל-חטיב, "לא רק אנרכיסטים, גם מתנחלים מגוש עציון באים להפגנות.

"הרבה פלסטינים מכירים רק שני ישראלים: חייל עם נשק ומתנחל עם נשק. הם לא מכירים את החברה הישראלית. ובכל זאת, יש אנשים שרואים שזאת הדרך היחידה לצאת ממעגל האלימות".

אז מה גורם לך להמשיך?

"אני קשור למקום הזה וחשוב לי שהוא יתוקן למען כולנו. עד שזה יקרה, אנחנו צריכים להיאבק וזה לוקח זמן. האופטימיות היא מבפנים. היא משהו רוחני".

מיה, בך עדיין מפעמת תקווה?

"אני לא יודעת עד הסוף מה התשובה לשאלה הזאת. אני מנסה לא לשקוע בייאוש, והדרך לעשות את זה היא להמשיך לעשות מה שאני מאמינה בו".

"מפרים את הסדר", 21.7, חמישי, הקרנה על חומת ההפרדה בבית ג'אלה (שטח C), שעות הערב; 22.7, שישי, 10:30, סינמטק תל אביב