ג'ייסון בורן: סרט של משחק הישרדות וחיפוש נחוש אחר פוקימונים

השלושה שחזרו. ראשון הוא הקילר ג'ייסון בורן, שעד שנת 2007, כלומר עד הסרט השלישי שבו שובצה דמותו בתפקיד הראשי, הספיק לבצע 32 חיסולים בשמה של אמריקה, שהוא כה מאמין בצדקת דרכה הפוליטית.

השני הוא השחקן מאט דיימון, המגלם בסרטים אלה את הקילר בורן. הוא היה בן 29 כשהוליווד החלה בצילומי הסדרה הזאת ב־2002. היום, מה לעשות, הוא כבר בן 45, ורואים את זה היטב על הבד. השלישי הוא פול גרינגרס הבריטי – במאי ומותג פילמאי, שבעשור וחצי הקודמים הרבה לתזז על הבד את דיימון בתפקיד בורן.

פול גרינגרס אוהב את האנשים שלו בתנועה. או שהם בתנועה אופקית – רצים, רודפים, נרדפים - או שהם בתנועה אנכית: מטפסים בזריזות בגרם מדרגות של גורד שחקים וגולשים מטה במעליות מהירות. גרינגרס מוכן גם לקבל אנשים המצויים בתנועה כאוטית, כלומר מתרוצצים אנה ואנה ומאבדים חוש כיוון כמו עכברי מעבדה מסוממים. העיקר התנועה. משום שאותו מומנט שבו התנועה נקטעת לפתע – אם בגלל אגרוף המותז בפניו של האיש הממהר, או אם בשל כדור אקדח הפוגע בו – הוא חסר תחליף בכל הקשור לאפקטיביות הקולנועית הטמונה בו.

ב־1901, שש שנים לאחר המצאת הקולנוע, פיתח הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון את הנחות היסוד שלו בנוגע לקומדיה הפיזית, המתבססת על תנועה בלתי פוסקת. תנועה שנקטעת כמובן ברגע הקלאסי של ההחלקה על קליפת בננה, ומשכיבה על הרצפה את כל האולם. שנים ספורות בלבד לאחר שברגסון פרסם את ספרו "הצחוק", יישמו את אבחנותיו התיאורטיות כל אותם סרטי סלפסטיק מצליחים של מק סנט, צ'פלין המוקדם ובאסטר קיטון. דומה שדווקא מהם, מאבות הקומדיה הקולנועית, שאב גרינגרס את ההתעקשות שלו להניע ללא הרף את הדמויות בסרטים שהוא מביים.

ואכן, התבוננות ב"ג'ייסון בורן" או בשלושת פרקיה הקודמים של הסדרה, תוך נטרול מודע של הפסקול הרועם שלהם, מניב אפקט דומה למדי לזה שהפגינה הלהקה הליצנית של שוטרי קיסטון, שבראשית המאה ה־20 רצה ורצה ורצה, החליקה על בננה, השתטחה על המדרכה וקמה, והמשיכה לרוץ עד אינסוף, עד שהוכרעה על ידי מטח של עוגות קצפת.

הדמויות המרכזיות המרכיבות את עלילת "ג'ייסון בורן" מתאפיינות בתנועה מתמדת בין אתונה, איסלנד, ברלין, וושינגטון, רומא, לונדון ולאס וגאס. אף שמדובר בשיעור מתומצת בגיאוגרפיה בינלאומית, הרי ש"ג'ייסון בורן" הוא יותר בבחינת סרט מופשט – מעין שילוב בין משחק הישרדות במחשב וחיפוש נחוש של פוקימונים בצירוף שאריות שנותרו מסדרת "מהיר ועצבני".

מדובר פה במאבקו של הקילר בשולחיו ומפקדיו לשעבר, כלומר ראשי ה־CIA, שככל הנראה בגדו בו ובשליחות הלאומית שלהם. מובן כי במקביל לבורן נאבקים אותם אישים בוגדניים בסוכן המצטיין שלהם שיודע עליהם הכל. לכאורה קרב מוחות משולב באקשן מתבקש. למעשה, כוריאוגרפיה מסורבלת של פעולות מחשב, צילומי לוויין, תוכנת GPS ושפע של מצלמות מעקב. ובעיקר שכחנו: אופנועים רעשניים, שהדהירה עליהם, או המרדף האורבני באמצעותם, בא לעורר געגועים רדומים לסוסים אצילים, לערבה האינסופית ולמורשת המערבון.

המהפכה הפרסונלית

למי שבמקרה שהה בעשור וחצי האחרונים בטיול בחלל החיצון, והחמיץ את פרקי ג'ייסון בורן הקודמים, הרי ש"זהות כפולה", "זהות במלכודת", "זהות אבודה" (ובמידה רבה גם "זהות גנובה", שמעט שונה מקודמיו) מציגים לא רק את הקילר במיטבו כשהוא יורה, משסף, מכה, משמיד ומחסל את אויביה המגוונים של אמריקה. במקביל לכך מנסה אותו הקילר לבקע את גרעין זהותו שאבדה לו. ברור לו שהוא מישהו אחר שאי שם בעבר נמחק זיכרונו, אבל לא לגמרי ברור מדוע המוחקים עשו לו את מה שעשו. בדיוק בשביל זה הופק כעת "ג'ייסון בורן", האמור להביא לכלל פתרון את התעלומות שהעכירו את לילותיו של הקילר לכל אורך פרקי הסדרה.

החיפוש אחר זהות עצמית הוא השלב הפרימיטיבי של כל סרט התבגרות מאז שג'.ד. סאלינג'ר פרסם את "התפסן בשדה השיפון". מה שמייחד את הקילר בורן ממתבגרים קודמים היא העובדה שקביעת גרעין זהותו האמיתית תאפשר לו את הגשמתה של משימת חייו – מציאת אביו האמיתי. נו, והרי מאז "אדיפוס המלך" ועד "מותו של סוכן" דרך "המלט", נאבקים תמיד הגיבורים/זכרים למען אותה מטרה דרמטית בדיוק.

ואם במקרה לגרינגרס היה מה להוסיף בנושא הטעון הזה, הרי שהמרדפים הבלתי פוסקים שלו מרמזים שהאב האבוד של הקילר יכול לבוא לא רק מן הערפל, אלא אפילו משורות הצ'יטה, המהירה בחיות תבל, או מבין הקנגורואים המיטיבים לנתר לגבוה. שהרי מישהו, אולי איזו חיית בר פלאית, שתל לו בדנ"א את היכולות הלא אנושיות של הרדיפה והדילוג.

בעבר, כלומר ב"זהות במלכודת" או ב"זהות אבודה", למשל, נעשו ניסיונות לחבר גם סיפור עלילה שיגשר בין חלק מקטעי המרדף לבין ההיגיון הבסיסי. הקרדיט על כך צריך להירשם על שמו של טוני גילרוי, ששימש כתסריטאי בכל סרטי בורן הקודמים. והפעם נרשם חידוש של ממש: גרינגרס ויתר על שירותיו של גילרוי המנוסה, ושכר לתפקיד הזה את כריסטופר רוז, שזו לו עבודת הכתיבה הראשונה לקולנוע.

וכל זאת למה? משום שרוז שימש עד כה עורך של סרטי בורן הקודמים, והפעם הוא מכהן בתפקיד הכפול: תסריטאי ועורך גם יחד. מובן שהמהפכה הפרסונלית הזאת לא באה אלא לספק את התאווה לעוד ועוד אקשן, ומהבחינה הזאת מדובר בכלכלה של משק סגור: רוז התסריטאי מספק המון עבודה לרוז העורך.

עירום מביש

ממאט דיימון, מובן מאליו, אין מה לקוות לטוב. הוא אינו יכול גם לגייס אנרגיות עודפות לשם ריצה, קפיצה, דהירה על אופנוע והפעלתם של מיני כלי משחית, ובה בעת גם להקפיד על רמת משחק ראויה. שונה המצב אצל אויבו המרכזי בסרט זה – ראש סוכנות הביון בגילומו של טומי לי ג'ונס. הסיכול הממוקד של פונקציית התסריטאי ב"ג'ייסון בורן" העמידה את הדמות הזאת בעירום מביש. אין לה מה למכור על הבד. על טומי לי ג'ונס נאמר פעם שאין תפקיד שאינו יכול לבצע בשלמות מיומנת. הפעם זה קרה. אם יש קורבן אמיתי ב"ג'ייסון בורן" זהו ג'ונס, שלראשונה בקריירה העשירה שלו נתפס בפשלה מקצועית.