הפעם האחרונה שסאלי פילד החזיקה סרט שלם על כתפיה הייתה לפני עשר שנים, כשכיכבה בדרמה קטנה בשם "Two Weeks" בתור אם משפחה שנמצאת על ערש דווי. מאז ראינו אותה בעיקר בתפקידי משנה, בתור הדודה מאי בסרטי "ספיידרמן המופלא", וכאשתו של הנשיא בדרמה עטורת השבחים "לינקולן". עכשיו היא יוצאת ממשבצת האמא-של ואשתו-של, וחוזרת לקדמת הבמה בתפקיד שונה מאוד, ובסרט שונה מאוד. בנובמבר השנה ימלאו לה 70 ופילד מוצאת את עצמה מככבת במעין קומדיה רומנטית, לצד מקס גרינפילד מהסיטקום "הבחורה החדשה", שהוא בדיוק בן מחצית גילה.
ב"שלום, קוראים לי דוריס", מגלמת פילד אישה בשנות ה-60 המאוחרות לחייה, שלאחר שהשתתפה בסמינר להעצמה עצמית מחליטה לחזר אחר עמית צעיר לעבודה בשם ג'ון. בגיל 60 פלוס דוריס מתאהבת כמו טינאייג'רית ומתחילה חיים חדשים. עם מעט עזרה מנכדתה המתבגרת של חברתה הטובה, היא רוקחת מזימות כדי לזכות בתשומת ליבו של הבחור. היא מופיעה בכל מקומות הבילוי של ג'ון, מתחילה לצאת להופעות בוויליאמסבורג ומצטרפת למעגל סריגה של צעירות לסביות. היא אפילו הולכת להופעה של היפסטרים כשסולן הלהקה הוא ג'ק אנטונוף, מוזיקאי של היפסטרים בחיים האמיתיים ובן זוגה של לנה דנהאם, יוצרת "בנות".
חייה החדשים והצעירים של דוריס יוצרים חיץ בינה לבין חבריה הישנים, שחושבים שהיא עושה מעצמה צחוק, אבל דוריס נחושה ללכת אחר ליבה בפעם הראשונה בחייה. "הסיפור של הסרט הוא סיפור ההתבגרות המאוחרת של דוריס. היא חייבת להשתנות, והסיפור שלה עם ג'ון, טראומתי ככל שיהיה עבורה, הוא מה שעוזר לה בסופו של דבר להמשיך הלאה", מספרת פילד על הדמות שהיא מגלמת. "אי אפשר לדעת מה יהיה על דוריס בסופו של דבר, ייתכן והיא תחליט לחזור לחייה הקודמים שלפני ג'ון, אבל זו בכל זאת ההתקדמות האמיתית הראשונה שלה".
מקום בלב
הקריירה של פילד בהוליווד ארוכה כאורך הגלות. היא כיכבה בסיטקום טלוויזיוני בגיל 19 ומשם המשיכה לקולנוע, רק כדי לחזור לטלוויזיה בשלב מאוחר יותר. ב-1979 זכתה באוסקר הראשון שלה לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה בדרמה "נורמה ריי", בה גילמה פועלת טקסטיל מעיירה קטנה בצפון קרוליינה ההופכת למנהיגת העובדים במאבקם מול ההנהלה לשיפור תנאי השכר והתברואה במפעל. חמש שנים לאחר מכן גרפה אוסקר נוסף לשחקנית הטובה ביותר, על תפקידה ב"מקום בלב", בו גילמה אלמנה טקסנית בימי השפל הגדול. בנוסף לשני האוסקרים היוקרתיים, זכתה פילד בשני פרסי גלובוס הזהב ובשלושה פרסי אמי (על תפקידיה בסדרות "אי.אר" ו"אחים ואחיות", ובסרט הטלוויזיה "סיביל").
בצד גיחות לא תכופות לקולנוע בסרטי "ספיידרמן" וב"לינקולן" של סטיבן שפילברג (עליו הייתה מועמדת לאוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה), מתמקדת בשנים האחרונות הקריירה של פילד בעיקר בטלוויזיה ובתיאטרון. "אני פשוט הולכת לאן שאני מרגישה שיש את העבודות הכי מעניינות", הסבירה בראיון שהעניקה לאחרונה. "שלום, קוראים לי דוריס" הוא התפקיד הראשי הראשון שלה מזה הרבה מאוד זמן.
"אולי זאת בעיה, שאני עושה את זה כבר כל כך הרבה זמן", אמרה פילד בראיון ל"וושינגטון פוסט", "אבל זה כמובן קשור לזה שאני מבוגרת יותר ולזה שאני אישה. למצוא תפקיד מעניין בגילי, ברמת עומק כזו, זה ממש קשה". הדברים נאמרו, כמובן, בהתייחסה ל"דוריס", סרט שמעבר לצד הקומי שלו, מן הסתם עוסק בנושאים עמוקים בהרבה.
סוגיה מהותית
בגיל 69 פילד מבינה ללבה של דוריס. "היא בלתי נראית וזה מה שנשים מבוגרות יותר מרגישות", היא אומרת. "אבל אני חושבת שכולם מרגישים ככה לפעמים. חלקן מתלבשות ומתאפרות בצורה מוגזמת ומתייפייפות והן צעקניות או וולגריות... הכל זה נסיון לומר: 'בבקשה תראו אותי, בבקשה תסתכלו לכיוון שלי".
כשנשאלה לאחרונה בראיון למגזין "טיים" עד כמה האפליה נגד מבוגרים בהוליווד בוטה, היא ענתה: "היא בוטה במדינה כולה. זה השפיע עליי בדרכים שאני לא יכולה אפילו לחשב. בגלל שגדלתי בעסק הזה ואני פה כבר כל כך הרבה זמן, הושפעתי ממודלים נשיים כל חיי ובאופן לא מודע גם אימצתי אותם וניסיתי להתאים את עצמי אליהם, ובאותו זמן גם אמרתי: 'פאק, אני לא יכולה לעשות את זה'. זה תמיד היה קרב שניטש בתוכי, ואני יודעת שרוב הנשים במדינה מרגישות ככה, גם אם הן לא שחקניות. זה לא רק בהוליווד. הוליווד מאירה את זה ומנציחה את זה, אבל במובנים מסוימים זאת המהות של המדינה כולה".