נופלות בלשונן
"אמהות רעות", ארה"ב 2016
בטור הזכות במאזן הקריירה של ג'ון לוקאס וסקוט מור מופיעה העובדה שהם אלה שכתבו את הקומדיה האנרכית "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"; בטור החובה של ספר הקריירה שלהם מצוינת העובדה שהם כתבו גם את "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק", שהיה סרט ההמשך העלוב של עבודתם הקודמת. כעת משודרגים השניים; את "אמהות רעות" הם לא רק כתבו, אלא אף ביימו. ומה לעשות, בשני הסקטורים הללו הם לוקים פה בחסר.
דומה כי מאז הקומדיה "מסיבת רווקות" פיתחה הוליווד דפוס התנהגות קבוע עבור טיפוס האישה המשוחררת. היא צריכה לשתות עד מעבר ליכולותיה, לנבל את פיה, להקיא את נשמתה ולהתמקד בחיפוש אחר זקפות מזדמנות. למען האמת, גם "מכסחות השדים", שמתעסק ברוחות רפאים ולא בחיפוש אחר חלציים זכריים, לא ממש מרוחק מהנוסחה המעליבה הזאת.
מילה קוניס היא בבחינת אם השנה. מגדלת שני ילדים מצטיינים, משמרת לעצמה משרת ניהול בחברה המתמחה בשיווק בינלאומי של קפה, ועוד נותר לה זמן לכל הסידורים המעצבנים הקרויים בטעות חיים. הכל היא עושה, חוץ מהעניין הפעוט ההוא במיטה. היא כבר שכחה מתי לאחרונה בעלה התקרב אליה. ומה הפלא שערב אחד היא פוסעת לחדר העבודה שלו, ומוצאת את ידו בתוך תחתוניו, בעוד צג המחשב שלו מציע בקלוז אפ מוגדל את ערוותה של איזו צעירונת, המנהלת צ'ט עירני עם הבעל הזה.
הבעל מסולק מהבית, ובצר לה חוברת קוניס לשתי אמהות נוספות, שאף הן מלאות מרירות על החיים ועל הגברים. יחד מכוננות השלוש מעין תא מחתרתי המניף את דגל האם הלא מסורה, הלא מתמכרת לילדיה, והלא מועמדת לתואר הוונדר וומן של השנה. עד כאן הצד המרענן בעסקה המוצעת ב"אמהות רעות".
משום מה נתקע במוחם של לוקאס ומור הרעיון שמרד נשי פירושו תרגיל לינגוויסטי שמהלכו נשים מטות בקול רם את המילה "זין" בכל צורה, בכל פועל ובניין דקדוקי, ובכל סיטואציה. לבד מההתמכרות המילולית למלה האסורה לשימוש על ידי אמהות טובות, סובל הסרט מעלילה משמימה הסותרת את מגמותיו הכאילו מהפכניות.
משחקה הרופס של קוניס אינו מועיל לשיפור המצב. למרבה המזל מתגלה קתרין האן, אחת משתי האמהות הרעות הנוספות, כקומיקאית מצטיינת שכדאי להציב אותה, ולא את מילה קוניס, במרכז סרטם הבא של לוקאס ומור.
בשיבה רעה
"שלום, קוראים לי דוריס", ארה"ב 2015
סאלי פילד היא אחת מתריסר יחידות סגולה, שבמהלך הקריירה המקצועית שלהן זכו בפרס אוסקר כפול עבור גילום תפקידים ראשיים בסרטים הוליוודיים. לצד כוכבות־על כמו קתרין הפבורן, בט דיוויס, ויויאן לי, אוליבייה דה הבילנד, אליזבט טיילור, אינגריד ברגמן, גלנדה ג'קסון ומריל סטריפ, מתנוסס באותיות זהב גם שמה של פילד הלא־ממש־זוהרת. מצד אחר, אם הילרי סוואנק האלמונית יחסית גרפה אף היא שני אוסקרים, אז גם לפילד מותר.
מה שהיה לפילד למכור באותן שנות ה־80 שבהן כובדה בפרס היוקרתי הייתה דמות האישה האפרורית והרמוסה, אלמונית מהעשירונים התחתונים, שברגעי מבחן קיצוניים משכילה לגייס כוחות נפש יוצאי דופן ולגרום בכך לשינוי חד בכיוון החדגוני של חייה. כך זה היה ב"נורמה ריי", וכך גם ב"מקום בלב", שבזכותם היא הלכה הביתה עם הפסלונים המוזהבים. למען האמת, כך זה אמור היה להיראות גם ב"שלום, קוראים לי דוריס".
פילד, שבעוד מספר שבועות תציין את יום הולדתה ה־70, מגלמת כאן דמות של מנהלת חשבונות דהויה כמו טפט מתקפל, המועסקת בחברת פרסום ניו יורקית שבה מקפידים הכל על תדמית מתוקתקת היטב. ההנגדה בין הרווקה הזקנה והמשונה לבין גדודי הצעירים המתרוצצים סביבה בחלל העבודה, בתוך אווירה היפסטרית שופעת קוליות אופנתית, אמורה הייתה לייצר מעין אמפתיה כלפי הנשכחת והדחויה, שהחיים הנהדרים האלה חלפו־עברו על ידה ולא נגעו בה. הבעיה היא שהתסריט הלקוי מגדיר מלכתחילה את הדמות של פילד כקריקטורה, וכראי עקום לכל נורמה במאה ה־21. בכך למעשה מתפספסת מטרתו של הסרט, שבמקום לייצר הזדהות עם הגיבורה לועג לה ללא הרף.
בלבוש המורכב מצירוף הזוי של שמאטעס ופרפר בד ענק העוטף את שערה ובמשקפיים ענקיים המגחיכים עוד יותר את דמות המכשפהל'ה הרעה, מתניידת פילד בין בני הדור המעודכן, כתזכורת מבעיתה למה שעלול לקרות לכל אותם לוזרים שאינם עומדים בקצב של הקפיטליזם העכשווי. לא זאת בלבד שאישה מבוגרת זאת - יותר בבחינת דמות מצוירת מאשר יצור בשר ודם - הנושאת על גבה 60 ומשהו שנים עלובות, חיה בבדידות עם אמה הדועכת, השתיים עושות זאת בסטייטן איילנד! מי שמע על דבר שכזה? מי בכלל גר בסטייטן איילנד? רק חצי מיליון איטלקים ומאגר מצביעי טראמפ. שום ניו יורקי המכבד את עצם קיומו מעולם לא נחשף בסרטים כשהוא חי בסטייטן איילנד.
המוזרות הקיומית הזאת תופחת לממדים בלתי נסבלים כשארט דירקטור עול ימים מצטרף לחברת הפרסום הזאת, ופונקט בו מתאהבת האישה הזקנה מסטייטן איילנד. איזה צחוקים! התסריט, בסיועה הפעיל של פילד הנלעגת, עושה מאמצים ניכרים על מנת להגחיך את הסיטואציה המגוחכת בלאו הכי. ממש נכמר הלב על הדמות הפיקטיבית הזאת לנוכח ההתעללות בה. ואם לוקחים בחשבון שמדובר בצעד מחושב, שמגמתו היא לסחוט גלי לעג מאותם רוכשי כרטיסים צעירים שיתגלגלו בטעות לאולם ההקרנה, ברור שזאת העת להגיש תלונה לשר הממונה על רווחת הגמלאים. אילו רק היה שר כזה בממשלה האמריקאית.
מייקל שואוולטר, שכתב וביים את "שלום, קוראים לי דוריס", מכפיף את הדמות של פילד לכל רגעי הביזוי העצמי שדמות כזאת עלולה לחוות במהלך חייה המחוקים. הוא משליך אותה למועדון אלקטרו־מיוזיק עם צעירים עולצים, מעמת אותה עם הסיטואציה של פתיחת חשבון בפייסבוק בשם בדוי, ומשחיל אותה בפתטיות מביכה למיטה אחת עם גבר שבת זוגו הבלונדינית ממתינה לו בחוץ. נכון הוא שפילד עושה תפקיד רע, אך מקס גרינפילד, המגלם את מושא החלומות הצעיר שלה, אשם לא פחות ממנה בבושה הזאת.