הכל יודעים שצ'סלי סאלנברגר הוא גיבור. כל צופה טלוויזיה או מאזין לרדיו או קורא עיתונים. גם הקופאית במינימרקט יודעת זאת, וגם הבל בוי בבית המלון שבו מתאכסן סאלנברגר, המכונה בקיצור סאלי. באמת כולם? לאו דווקא. מנהלי חברת התעופה שבה מועסק סאלי מעט מפקפקים בכך, וגם בחברת הביטוח שבה מבוטח המטוס שסאלי הטיס לא ממש משתגעים על המונח העממי “גיבור". שלא לדבר על הרשות הממשלתית שדואגת לבטיחות התעבורה האווירית. מסתבר, אם כך, שגם גיבור עממי הוא מונח הנתון לפרשנויות.
ב–15 בחודש ינואר 2009 פרץ סאלנברגר לתודעה העולמית, כאשר נודע שהוא הצליח, כנגד כל הסיכויים, להנחית בשלום מטוס איירבוס ועל סיפונו 155 נוסעים על פני מימיו של נהר ההדסון. כל זאת, בלי שאיש מהנוסעים נפגע. הטייס סאלנברגר, כך מסרו מהדורות החדשות, החליט על ביצוע נחיתת אונס נדירה ומסוכנת ביותר, לאחר שהבין כי בשניות הספורות שעמדו לרשותו הוא לא יצליח לנתב את המטוס לשום מסלול נחיתה קרוב יותר. התקשורת הפופולרית קנתה כמובן בשקיקה את ההסבר הזה, ולא כך היה הדין עם מעסיקיו ומי שמעליהם.
סאלי, אם כן, נותר בניו יורק, כדי להופיע בפני ועדת מומחים ולגלגל באוזניה את הנסיבות המיוחדות והסיבות המיידיות שדחפו אותו אל מעשה הגבורה שלו. על הבירור המשפטי נסבה עלילת “סאלי: נס על ההדסון", שהוא הסרט ה–35 שמביים קלינט איסטווד.
איסטווד בן ה–86 הוא כעת זקן הקולנוענים הפעילים באמריקה, ובניגוד לעבודות קודמות דוגמת “גראן טורינו" או “מיסטיק ריבר", “סאלי" מצטייר כלא יותר מאשר עוד דוקו–דרמה טלוויזיוני השואף לשחזר אירוע שאכן קרה במציאות. גם איכויות ההפקה הרזות של הסרט מצביעות על האופציה הזו. אלא שהוא מגיע בדיוק היום - דווקא היום - לבתי הקולנוע בארצות הברית ולא לאיזו רשת שידור, שהיא האכסניה הכאילו טבעית שלו. הסיבה: בעוד יומיים יצוין יום השנה ה–15 להתרסקות שני מטוסי נוסעים אל תוך המגדלים התאומים בדרום מנהטן, במתקפה החמורה ביותר שהייתה על ארצות הברית מאז הפצצת פרל הארבור בשלהי 1941. ו"סאלי", איך לא, מדבר אף הוא על השמיים של מנהטן ועל מי שמטיס שם אווירונים.
תנו למקצוענים שלנו להיות כאלה, ואל תיגעו עוד בגיבורים שלנו. תחת המוטו הזה עשה איסטווד את סרטו הקודם, “צלף אמריקאי" (2014) עם בראדלי קופר בתפקיד הראשי. כזכור, סרט זה התמודד עם חייו המסוכסכים של כריס קייל, שנודע כמי שהוריד יותר מטרות אנושיות מאשר כל צלף אחר ששירת בצבא האמריקאי. למען האמת, איסטווד לא היה צריך להמתין עד השנים האחרונות כדי שיזכרו לו את המוטו הזה. עוד לפני 45 שנה, ב–1971, כשגילם את דמותו של הארי קלהאן, צייד המניאקים של סן פרנסיסקו, בסרטו של דון סיגל “הארי המזוהם", זו הייתה האנרגיה שהניעה את בריאתה של הדמות ההיא.
גיבור, לא מוותר, לוחם עד הרגע האחרון, ומציב תמיד את תועלת הכלל לפני טובתו האישית. קצין המשטרה הארי קלהאן מתגלה לראשונה כאשר הוא מסיר מעליו את תג השוטר ומחזיר לאפסנאות את אקדח השירות שלו. כל זאת, משום שהוא ביצע מעצר של פושע תוך שהוא אינו מתחשב בהוראות בית המשפט העליון הקובעות כי גם לחשוד במעשים של פשע חמור שמורות זכויות אזרח, וחובה על אנשי המשטרה להקפיד לעמוד בהן.
תחת לחץ
כבר לפני 45 שנים, כשהוא עדיין בעמדת השחקן ולאו דווקא בפוזיציה של הבמאי, עשו לאיסטווד את מה שעושים לטייס סאלנברגר - הופכים את הפירמידה על ראשה ומחשידים אותו כפורע חוק. גרעין הרעיון הזה ילווה לאורך השנים את מרבית היצירה הפילמאית שאיסטווד קשור אליה, ובקשר לזה לא קשה להיזכר בסרטים כמו “המקצוע - לוחם" (1986), “בלתי נסלח" (1992) שאיסטווד ביים, או אפילו “המצוד" שבו הוא רק שובץ כשחקן.
ובחזרה ל"הארי המזוהם". סרטו של סיגל הופק לפני ארבעה וחצי עשורים כתגובה לשתי החלטות עקרוניות של בית המשפט העליון בוושינגטון, שנפסקו באמצע שנות ה–60 (במשפטי אסקובדו ומירנדה), ובהן הורחב מעגל זכויות האזרח. הסרט שכה מזוהה עם איסטווד, מתריע נגד הפסיקות החדשניות אז, וכמו מדבר בשמם של רבים מאזרחי אמריקה, ובעיקר אלה שנמנו עם הימין הפוליטי ועם המצביעים לריצ'רד ניקסון. כשאיסטווד עטה אז על עצמו את דמותו של הארי קלהאן, הוא מימש על הבד את אמונתו הפוליטית ונטייתו לכיוון המפלגה הרפובליקנית, שהוא מהווה חלק אינטגרלי ממנה. עד כדי כך עזה ההזדהות רבת השנים שלו עם ערכיה, שהוא כיום ההוליוודי הבולט ביותר שהצהיר על תמיכה בלתי מסויגת בדונלד טראמפ.
לרשותו של סאלי הגיבור, ממש כמו להארי קלהאן או הצלף קייל, עמד זמן קצרצר. במקרה שלו היו אלה לא יותר מ–208 שניות, טיפונת פחות משלוש וחצי דקות, שבהן הוא אמור היה לקלוט את סיטואציית החירום שאליה נקלע מטוסו, לעבד במוחו את אופציות התגובה, ובתוך כך גם לגייס מתוך תעצומות גופו ונפשו את מקסימום הניסיון המקצועני שלו על מנת לעשות את הבלתי ייאמן - להנחית על המים, וללא פגע, מטוס נוסעים.
כעת מגיעים הגמדים של הבירוקרטיה על מנת לנגוס בידיו וברגליו, ולהעמיד במבחן ההיגיון הצרוף עלק, ובתנאי ניסוי במעבדה, את מה שהוא ביצע בתנאי קרב. האם זה הוגן, והאם זה חוקי? איסטווד ממש משוכנע בכך. על פי הנראה על הבד ב"סאלי", מתגנב לעתים ההרהור שאילו סאלנברגר היה יושב בקוקפיט של אחד ממטוסי הנוסעים אז לפני 15 שנה, אולי היה נמנע משהו מאסון המגדלים התאומים.
מסתבר שהתזה המוכרת “לא תחסום שור בדישו" איננה רק הוראה אלוהית שנמסרת בספר “דברים", אלא גם תוכנית שלפיה פועלות דמויותיו של איסטווד, שכמו נגזר עליהן ממרום לצאת למשימה מיוחדת. ב"איש ההפקר" (1976) למשל, או ב"צייד לבן, לב שחור" (1990), או אפילו בסרט הבעייתי “ג'יי אדגר" (2011), שבו העז איסטווד ללמד סנגוריה על אדגר הובר מייסד ה–FBI, מי שנתפס על ידי החוגים הליברליים בארצות הברית כהתגלמות בשר ודם של השטן. אותו הדין לגבי סאלי החביב. אל תשפטו לנו את המושיעים ואת המחלצים מצרה. מזכיר במשהו את קו ההגנה הננקט בימים אלה במשפט אלאור אזריה.
ליהוק מושלם
אחת ההחלטות הנבונות בקשר ל"סאלי" היא ליהוקו של טום הנקס לתפקיד הטייס הגיבור. זה זמן רב שהנקס חותר לקבל את הזכות לשבת על הכיסא הפנוי של ג'ימי סטיוארט, כוכב שנות ה–40 וה–50, שהתמחה בעיקר בתפקידים של הגוד גאי. בחור הגון, ובעיקר רב תושייה, שלא יבגוד בכם בעת מצוקה. גם להנרי פונדה הייתה פעם תקופה כזו בהוליווד. אשתקד, כשעשה את תפקיד עורך הדין המסור ב"גשר המרגלים" של סטיבן ספילברג, הוכיח הנקס כי הוא סיים את תהליך ההבשלה לקראת הפיכתו למבוגר האחראי באמריקה.
לפני שלוש שנים גילם הנקס ב"קפטן פיליפס" את דמותו (האמיתית) של רב החובל ריצ'רד פיליפס, שהצליח לנווט לנמל מבטחים את אוניית המשא שלו, אף על פי שנחטפה בלב ים על ידי פיראטים רצחניים מסומליה. מהבחינה הזו, זהה התפקוד של קפטן סאלי לזה של קפטן פיליפס.
בשיער לבן ושפם של ג'נטלמן אנגלי, מתיישב הנקס על כיסא הטייס, וברור לכל צופה ששום שד או שטן, או אפילו להקה של ציפורים החודרות למנועי המטוס שלו ומשביתות אותם, לא ימנעו אותו מביצוע קפדני של המוטל עליו. זאת, משום שהוא שם בעיקר בשביל הרגעים של ההתעלות האנושית הזו. הנקס מצליח ללטש את הדמות המוכרת הזו, ובנאום השיא שלו מול חבורת הבירוקרטים שמעיזה להרים ראש ולחקור את תפקודו בזמן חירום, הוא ממריא לרמה המוכרת לצרכני הארכיאולוגיה הפילמאית רק מנאומו המהולל של ג'ימי סטיוארט, החותם את יצירתו של פרנק קאפרה “מר סמית הולך לוושינגטון" (1939).
משום מה סבר טוד קומרניקי, שעיבד לתסריט את ספר זיכרונותיו של סאלנברגר, כי ערכי שנות ה–30 וה–40 שמתלבשים פיקס על דמותו של סאלי, ראויים להרחבה גם כשהוא מטפל בדמויות נוספות בעלילה. וכך קורה שאשתו מרובת החרדות של הטייס, שאותה מגלמת לורה ליני הוותיקה, מעוצבת באופן מביך כיצור נשי נחות התלוי באחרים, ונתון למניפולציה פרימיטיבית. מוטב היה לשמוט החוצה את הדמות הזו. עולה עליה בהרבה הדמות שהופקדה בידי ארון אקהרט, המגלם את הבחור הדוגרי בעלילה, זה שמדבר מהלב - טייס המשנה, שהיה למעשה עד הראייה היחיד לגבורתו של הגיבור.
איסטווד, מיומן תמיד, נקלע במהלך “סאלי" לכמה דרישות תסריט מיותרות, שבהן נדחף לעצב כביכול את עולמו הפנימי של הטייס. זאת, באמצעות סדרה של חלומות וסיוטי לילה, שבהם מודגמת הסיטואציה ההפוכה, הקטסטרופלית כמובן, שבוחנת את תוצאות ההכרעה המקצועית שלו אילו זו הייתה נכשלת במבחן המציאות. ככה מעבים דרמות טלוויזיה דלות תוכן ונטולות עמדה, ולאו דווקא סרטי קולנוע בעלי משמעות.
ההפתעה ב"סאלי" מגיעה מכיוונו הלא צפוי של טום סטרן, הצלם הקבוע של איסטווד בתריסר סרטיו האחרונים. אף שסטרן מוותר פה על מצלמות דיגיטליות, ומסתייע בפילם 35 מ"מ הטוב והישן, נכפה על הסרט סגנון הגשה רזה, המזכיר איכשהו סרטי תעודה או סרטים שהופקו בתקציב נמוך. לכאורה, זוהי מכשלה מסחרית, בוודאי כשמדובר בתוצר הוליוודי. למעשה, זוהי תרומה נאה לעיצובו של “סאלי" כמוצר הוגן לא פחות מדמותו של הטייס בעל השפם שניתן לבטוח בו.
סאלי - 3.5/5