"מלך שלי": סיפורה של עורכת דין המתאהבת באופן אובססיבי בגבר בוגדני

"מלך שלי", צרפת 2015

אין כאן אמצע. או שאוהבים מאוד את מה שעמנואל ברקו עושה על הבד ב"מלך שלי" או שנכנסים מזה להתקף עצבים. השופטים בפסטיבל קאן, למשל, אהבו זאת והכתירו אשתקד את ברקו בפרס השחקנית המצטיינת. אבל זו כאמור רק דעה אחת שקמו לה גדודים של מתנגדים המוכנים להישבע שהופעתה של ברקו גרמה להם פריחה בעור.

ברקו, המוכרת יותר כבמאית סרטים מאשר כשחקנית, נושאת על גבה תפקיד תובעני שבו עליה לגלם עורכת דין המאוהבת באופן אובססיבי בגבר מקסים לכאורה (ונסן קאסל), שמתנהג בדיוק לפי המתכונת השטנית המוכרת; מפתה, בוגד, מתחנף, אוהב, מפנק, חסר אחריות, בוגד ובוגד ושוב בוגד. והיא, כמו בכל חיזיון ייסורים, סולחת ושוב סולחת. שהרי מי זה יבוא ויערוב לה כי גבר אחר יהיה שונה. הנבלה הנוכחי הוא לפחות עשיר. וזה המון, לנוכח העובדה שהסרט אינו עושה מאמץ להראות שהפרקליטה הזאת גם עושה עוד משהו מלבד להתמסר להתקפים ארוכים של בכי ותסכול.

הבמאית הצרפתייה שחותמת על סרטיה בשם מייוון, מוכרת דווקא כשחקנית מייוון לה בסקו שמופיעה בסרטים מאז גיל 5, והייתה בין היתר נשואה ללוק בסון, מי שביים את "ליאון" ו"האלמנט החמישי", שבהם היא שיחקה. "מלך שלי" הוא סרטה הרביעי כבמאית, ובעבור הסיפור בעל העליות והמורדות המסחררות מדי, היא בחרה בסגנון בימוי שבסיסו באימפרוביזציה של השחקנים המאלתרים את תגובותיהם הקיצוניות לנוכח מצבי משבר נתונים. לכאורה מהלך פילמאי זה מזכיר את סרטיו המהוללים של ג'ון קסבטס האמריקאי ("פנים", "אישה תחת השפעה"), אם כי אזכור שמו של קסבטס המנוח בקשר לטכניקת עבודתן של מייוון וברקו הוא בבחינת חילול הקודש.

ברקו בוכה, צוחקת, מתפתלת מכאב, זוללת בידיים ועושה סקס בכיף וברעש גדול. קשה להתעלם מהווליום הגבוה שבו היא מנהלת את הזוגיות שלה עם מי שאכן יכול להיות המלך הפרטי שלה, כנגזר משמו המניפולטיבי או האירוני של הסרט. מהבחינה הזאת, ונסן קאסל, השחקן המרגיז בדרך כלל, הוא רק בבחינת גלגל חמישי במרכבתן של ברקו ומייוון.

הסצינה הפותחת את הסרט עוקבת אחר ברקו הגולשת במורד מסלול סקי, ובסופו של דבר מרסקת את הברך שלה. בעת שהותה במכון לשיקום גופני היא משחזרת בזיכרונה את עשר השנים המתוקות-איומות במחיצתו של בעלה, ובתוך כך מפתחת מערכת יחסים קרובה עם חבורה של גברים צעירים וצוהלים, שאף הם משתקמים לצדה מפציעות חמורות.

דומה שאף אחד לא לוקח ברצינות את הברך הפצועה ואת מגבלות התנועה החמורות של גיבורת הסיפור. שהרי מדובר יותר בפציעה סימבולית, שנועדה בעיקר לטלטל את תאי הזיכרון של הגברת, ולאו דווקא בעונש משמיים על הססנותה בנוגע למלך שלה. צעד משלים ומתבקש להתנהלות הקולנועית בקצב הסטקטו, שמייוון וברקו כופות על "מלך שלי", הוא סגנון הצילום התוקפני-תזזיתי שקלייר מאתון (מי שצילמה לפני כמה שנים את סרט הגייז המצליח "זרים על שפת האגם") בחרה בעבור סרט זה.

לפני כמה שנים כתבו מייוון וברקו יחד את התסריט ל"פוליס", שאף הוא היה סרט בסגנון האימפרוביזציה שגולל את היומיום בפעילותה של יחידת משטרה פריזאית השומרת על שלומם של ילדים במצוקה. ב"פוליס", שאותו ביימה מייוון, השתיים אף מתחלקות במשימות המשחק, כך שאי אפשר לומר שב"מלך שלי" הן נפלו למלכודת של טירוניות. ובכל זאת, כמו בכל מלודרמה מסורתית, גם פה כמה מהדמויות הנשיות נוקטות את אותו מפלט מסורתי ולא מומלץ של ניסיונות התאבדות. בהחלט שיעור לקוי בעמידה נשית על עקרונות הדו-קיום הבין-מגדרי.

התפכחות, ארה"ב 2016

שנת 1951 לא הייתה שנה של כיף בעבור יהודי אמריקה. בחודש מרץ של אותה השנה הועמדו לדין בני הזוג אתל וג'וליוס רוזנברג, ועמם בן משפחתם דיוויד גרינגרס והמהנדס מורטון סובל, כולם יהודים, באשמת ריגול ובגידה במולדת. במיטב המסורת של הפרד ומשול הפקיד אז הממשל האמריקאי את הטיפול בנאשמים בידי נציגים של הקהילה היהודית. השופט שישב בדין היה יהודי, וכך גם התובע וכמובן גם הסנגורים.

באווירה קשה זו, שלא לומר אנטישמית, מרקוס הצעיר (בגילומו של לוגן לרמן) עוקר מבית הוריו בניו ג'רסי אל לימודים בקולג' מרוחק במערב-התיכון האמריקאי, רק כדי לגלות שהאנטישמיות הסמויה מעט מהעין שולטת בעניינים גם שם. ולא מועילות לו למרקוס הצעיר כל טענותיו שהוא בכלל אתאיסט וככזה הוא שולל את היהדות לא פחות מאשר את הדתות האחרות. כל מי שלצדו, מעליו ומתחתיו מתייחס אליו כיהודי, ובכך מתקבע אופיו הנירוטי.

"התפכחות" מבוסס על רומן שפיליפ רות' פרסם ב-2008 (ובתרגומו לעברית כונה "זעם"), ובו משולבים כמה מהיסודות העלילתיים שרות' רב-היוקרה שילב גם בספרים קודמים מפרי עטו ("היה שלום קולומבוס", "מה מעיק על פורטנוי", "הכתם האנושי") שאף הם הועברו לבד. ייחודו של העיבוד הנוכחי נעוץ בעובדה שג'יימס שיימוס עושה כאן את בכורתו כבמאי סרטים.

שיימוס הוא דמות מוכרת היטב בחצי יובל השנים האחרונות, בזכות היותו מפיק משגשג של סרטים עצמאיים, ובמיוחד סרטיו של אנג לי ("סופת קרח", "נמר דרקון", "הר ברוקבק"). השנה, למשל, הוא הפיק לאודי אלוני הישראלי את "ג'נקשיין 48".

אין זה עניין של מה בכך לביים סרט ראשון בגיל 57, ודומה שבאופן כללי שיימוס עומד בהצלחה במבחן זה. במיוחד ראויה לציון סצינה מופלגת באורכה הנועז, שמנציחה שיחה בין שני אנשים בלבד ועושה זאת לאורך 16 דקות. מרקוס הצעיר מתעמת במהלך הסצינה עם דיקן הסטודנטים המתנשא או אנטישמי בקולג' (בגילומו היבש והמפוכח של טרייסי לטס), בשיחה שהיא אומנם תיאטרלית, אך מעניינת ובלתי שגרתית; השיחה עוסקת בעניינים הבוערים של אמונה וחירות הפרט, כשברקע מנסרת לה פרשת הרוזנברגים. לא בדיוק הנושאים הכי סקסיים שבעולם, אך זוהי סצינה מנצחת.

פה ושם נוקט הסרט פוזה רצינית מדי, וכמו שוכח כי בסופו של דבר מדובר כאן בעיקר בהתאהבות נעורים בשיקסע בלונדינית של סטודנט רך, עם אמא דומיננטית יהודייה ברקע. מעט הומור היה עוזר פה לשחרר את החגורה ההדוקה מדי.