נקודות קלות: הסרט "אור הירח" לא משרת סיפור אלא קרב חברתי

"אור ירח"

בינואר 2014 היממה הביקורת האמריקאית את הקולגות שלה באירופה. היה זה מיד לאחר בכורתו העולמית (בפסטיבל סאנדנס) של "התבגרות", כשאתר "מטאקריטיק" עיטר את הסרט הזה בציון האופטימלי 100. "מטאקריטיק", לידיעת מי שעדיין אינו מסתייע בו, הוא אתר אינטרנט המרכז עשרות ביקורות סרטים בולטות (בין 30 ל-50) שמתפרסמות בעיתונות המודפסת והמקוונת בארצות הברית. מפעילי האתר משקללים את איכות השבחים והקטילות על פי ממד נסתר שפותח על ידם, ותוצאת הממוצע משקפת היטב את עקרונות הטעם הטוב באמריקה. במשך 20 שנות פעילות האתר, עד בוא "התבגרות", לא גרף שם שום סרט את כל הקופה.

"התבגרות", למי שכבר שכח (ודי בצדק) את סרטו של ריצ'רד לינקלייטר, עוקב במשך תריסר שנים אחר תהליך גידולו של ילד אמריקאי, לבן עור מטקסס, בן לאם חד-הורית, מאז היה בן 6 ועד כניסתו ללימודים בקולג'. לבטים אישיים, מאמץ לחבור אל אב נעדר, ניסיונות מכמירים למצב עצמו בהגדרות הג'נדר ובמקובלות החברתית, לצד התעקשות לבטא את מה שטבוע ומיוחד רק בו. בשביל הביקורת האמריקאית, כך עלה, די היה בכך כדי לאסוף נקודות זכות בדרך להיכל התהילה של יצירות הנצח. באירופה נהגה הביקורת באיפוק ובספקנות רבה יותר כלפי המלודרמה הדביקה של לינקלייטר, אבל זה היה כבר מזמן, לפני כמעט שנתיים.

ובדילוג מהיר לימינו אנו. לפני שלושה שבועות, מיד לאחר חשיפתו הראשונה בפסטיבל טורונטו, חולל "אור ירח" (MOONLIGHT) טלטלה עזה כאשר היה לסרט השני ש"מטאקריטיק" עיטר בזר עלי הדפנה של הציון 100. שוב נער, שוב שנות התבגרות ארוכות וכאובות, שוב אם חד-הורית, ועוד פעם גלי ההתלהבות הבלתי ניתנת לריסון. נכון הוא שניתן להבחין בכמה שינויים שחלו בעיצוב דמותו של הילד גיבור הסיפור מאז "התבגרות" ועד "אור ירח".

ראשית, הפעם הוא מדרום פלורידה ולא מטקסס. שנית, העלילה מתפרשת על פני 16 שנים, ולא תריסר בלבד כמו "התבגרות". ויש עוד הבדל: הילד, מה לעשות, שחור הוא, וכך כל סביבת ההתייחסות שלו. שכונת מצוקה, צריכת סמים, אלימות ובריונות של בני נוער, וגם בית כלא ומוסדות אחרים לתיקון המידות.

שארון הוא ילד נוגה בן 10, שהבריונים בכיתה שלו מרבים להתעלל בו. לדעתם הוא גיי, אף על פי שהוא עצמו טרם מבין מה משמעות המושג שהם מטיחים בו. הוא פוחד מהם, חומק מעימותים שבעקבותיהם הוא נשאר מדמם. סצינת הפתיחה תופסת אותו מתחבא במבנה נטוש, שדווקא אליו מגיע חואן (מהרשלה עלי), הדילר השכונתי שמאפסן במקום את רזרבות הסמים להפצה. חואן, בניגוד לכל סטריאוטיפ שעוצב עד כה בקולנוע, הוא פעיל חברתי בעל לב זהב, ומצוקותיו של הילד שארון דוחפות אותו לפרוש עליו חסות אבהית מגוננת, ולהעניק לו כמה שעות מפלט מדי יום. שארון זקוק לכך לא רק בגלל הפחד מהמתעללים בו, אלא גם משום שהוא שונא את אמא פאולה (נעמי האריס) ואת מה שהיא מייצגת.

האמא מסוממת מרבית הזמן, וכספי הסעד אין בהם כדי לממן את ההתמכרות. לכן היא משלימה הכנסות בקבלת קהל במיטתה, ואת זה מתעב שארון, שמעולם לא נתקל בגבר שהוא יכול היה לפנות אליו בתואר אבא. הדילר חואן, שאותו מאמץ לעצמו שארון כתחליף אב, נחרד לגלות שאמא פאולה הינה לקוחה שלו, ובניגוד לכל המצופה מסוחר סמים אכזר הוא זה שמנסה להרחיק אותה מהחומר. סוג של פעילות חברתית מחבקת ומנחמת את מי שלא נותרו לו אפיקי תקווה מוצלחים יותר.

הפרק השני בסיפור הסרט מוצא את שארון כשהוא כבר בן 16, לומד בתיכון ועדיין נרדף על ידי בריוני השכונה. לצדו נמצא רק קווין המעודן, חברו לכיתה שאט–אט מכניס אותו לעולמם הסודי של הגייז. אלא שקווין עצמו מאוים על ידי אותם זכרים צעירים ושחורים שמתנהלים על פי קוד מצ'ואיסטי חסר פשרות. הבריונים הללו מציבים מול קווין מבחן גבריות מתסכל: לחבוט עד עילפון בהומו הרשמי של הכיתה, כלומר בשארון. וכך קורה, כמו בסדרות הישרדות, שהמאהב העדין מוריד לאדמה בנוקאאוט את הנפש התאומה שלו. והכל כדי להסתיר מהאחרים את העדפתו שלו, שעליה יודע רק קורבנו המיידי.

שארון הפצוע מבין את דילמת העשוק שמגולמת מולו בדמותו הטרגית של קווין. לכן, מיד עם התאוששותו הפיזית הוא נוטל כיסא ומפרק אותו באופן קטלני על עורפו של מנהיג הבריונים, זה שהכריח את קווין לבגוד בג'נדר שלו. התוצאה: שוטרים, אזיקים, בית כלא.

הפרק השלישי והחותם את "אור ירח" מוצא את שארון כשהוא כבר בן 26, אסיר משוחרר ובעל גינונים של הערס השכונתי. הוא את הלקח שלו כבר הפנים בשנות הקלבוש. כעת הוא נוסע להיפגש מחדש עם קווין האומלל, ששינה בעצם את חייו - הגדיר אותו כהומוסקסואל, ועשה ממנו גבר שחור ובעל הכרה שחורה ואלימה.

בארי ג'נקינס, שזה לו סרטו העלילתי השני, התפרסם ב–2008 כשהציג את "תרופה למלנכוליה", שברא על הבד רומן אקראי בן יממה, הפורץ בסן פרנסיסקו בין צעיר וצעירה וממלא לרגע באור יקרות את עולמם המדוכדך. תקציב ההפקה של הסרט ההוא עמד על 13 אלף דולר, והפך את ג'נקינס ליקיר עדת האינדי. לצורך גיבוש סרטו השני הוא נטל מחזה קצר בשם "באור ירח גם ילדים שחורים נראים בבלוז", שחיבר טארל מק'קראני, ובעיקר סמך על שותפו ליצירה ג'יימס לקסטון, שמצלמתו חסרת המנוחה מעניקה ל"אור ירח" חזות של סרט תעודה.

יתרונו הגדול של "אור ירח" איננו בעומק החברתי-פילוסופי שלו, כפי שניתן בטעות להתרשם מציון ה־100 של "מטאקריטיק". יתרונו המכריע הוא בגישה החרישית, בסגנון ההגשה הלירי ובאיפוק הקיצוני שג'נקינס כופה על גיבוריו הנושאים על גבם את כל העוול שבעולם. זאת, בשל השתייכותם לשתי קבוצות מופלות לרעה: השחורים והגייז. מהיתרון הגדול הזה נובעת גם חולשתו העיקרית של הסרט - הוא לא בא לשרת סיפור אלא לשמש ככלי בקרב החברתי המתמקד בסוגיה של פוליטיקת הזהויות.

צרכני העיתונות המודפסת בישראל מכירים בוודאי את הטון הזה, שמתבלט מדי יום שישי בגיליונות מוסף "גלריה" של עיתון "הארץ", המחויבים קודם כל לאג'נדה השבועית של קבוצות לחץ כמו המזרחיות החדשה, הפמיניזם הקלאסי והפוליטיקה הלהט"בית, ורק לאחר מכן לקוד ולהיגיון העיתונאיים. גם הזוכה הטרי בפרס אופיר, הסרט "סופת חול", מעד לתוך המהמורה הזו המעדיפה לצבור נקודות זכות קלות, שעיקרן מצוי מחוץ למעגל היצירה עצמה. וכך גם סרטו של ג'נקינס.

עם שק ה־100 האולטימטיבי על גבו או בלעדיו, "אור ירח" שעד כה נחשף לציבור האמריקאי רק בהקרנות פסטיבל ניו יורק שנפתח לפני מספר ימים, יגיע לבתי הקולנוע רק בעוד שבועיים, ואז ניתן יהיה להיווכח מה באמת משקלה האפקטיבי של הביקורת.

הבן של יוסף

יהיו בוודאי כאלה שיאמרו כי גם מריה הקדושה לנוצרים הייתה מעין אם חד–הורית, שגידלה את בנה ישו ללא נוכחות פיזית של אביו האלוהי. נכון הוא שיוסף הנגר היה שם תמיד בסביבה כדי להשלים את המבנה המוכר של המשפחה הקדושה, אך עובדה היא שרק הרגע של המוות על הצלב היה גם רגע המפגש הראשוני של בן האלוהים עם אבא.

העניין הנוצרי הבסיסי הזה עומד במרכז ההפקה הצרפתית/בלגית "הבן של יוסף", ששולבה אף היא ברפרטואר של הפסטיבל הניו יורקי. סרט זה נכתב ובוים בידי יוג'ין גרין, שהוא בכלל אמריקאי שעקר כבר מזמן לפריז, ומתמחה בחקר אמנות הבארוק. מדובר במחזאי, במאי תיאטרון ואופרה, ש"הבן של יוסף" הוא סרטו העלילתי השביעי, ולצורך הצפייה בו חובה - אין דרך אחרת להגדיר זאת - להגיע לאולם ההקרנה מצוידים במטען מוקדם של ידע בתולדות הנצרות והאמנות האירופית הקלאסית.

הסיפור פשוט: וינסן הוא תלמיד תיכון שחי בפריז עם מרי, אמו החד–הורית, ומעולם לא פגש את אביו. החסך הזה קורע אותו מבפנים, ולצורך בריאה של משפחה אלטרנטיבית הוא מכיר לאמו את ג'וזף התמהוני במקצת. ג'וזף, אף אחד לא יודע, הוא אחיו של אוסקר, שהוא אביו הנעלם של וינסן. אותו אוסקר (מתיו אמלריק), כמה סימבולי, הוא מו"ל חשוב שבעצם עיסוקו המקצועי הוא סוג של בורא עולמות.

מערכת הידוק הקשרים בין מרי לג'וזף (הלא הם מריה ויוסף הנגר) נבנית על הבד כרצף של סצינות המבוימות באופן מלאכותי ומודגש, וגדושות במשחק מדוקלם שאינו מנסה לחקות את המציאות. ממש כמו בקלאסיקה של המחזאים קורניי וראסין, שגרין התמחה בעיבודם לבמה. הדגש בסרט מושם על קומפוזיציות של פנטזיה חזותית, המקבלות משנה תוקף בעזרת שימוש במוזיקת בארוק.

האפקט החלומי, עם דגש חריף על המסורת הנוצרית, נוצר דרך התמודדות מחודשת במיתוסים מוכרים כמו עקידת יצחק, הירידה למצרים של יעקב ובניו ואגדת השומרוני הטוב, מגיבורי הברית החדשה. גרין, ששום סרט שלו לא הוקרן עד כה בישראל, בונה את המתח הפילמאי דרך שילובן יחד של סצינות המגחיכות את החיים העכשוויים בפריז עם ויכוחים דתיים, המזכירים את כתבי הפילוסוף פסקל.

אגב, אם יש מישהו מבין הקוראים שבכל זאת הסתקרן לנוכח המבנה העלילתי הסבוך הזה, הוא מוזמן לצפות בסרט שיוקרן גם בפסטיבל חיפה שייפתח במוצאי שבת הבאה.