תיקון קל: הסרט "ה-13" שעוסק בדיכוי שחורים הוא מוצר מכובד שנימוח בפה

השחור לוקח השנה את האוסקר. עוד לא נסגר סופית איזה מהסרטים המתמקדים בסיפורים סביב דיכוי האדם השחור באמריקה הוא שילך הביתה בסוף חודש פברואר עם הפסלון המוזהב בכיסו האחורי, אבל דבר אחד בטוח - זה יהיה סרט שחור. על פי הנראה כעת, המועמד המוביל לכך הוא דווקא "MOONLIGHT" צנוע התקציב, שהביקורת האמריקאית ירדה לגמרי מהפסים בשפע השבחים שמורעפים עליו. ואולי יהיה זה דווקא "LOVING" הדי משעמם, שיפציע על האקרנים בארצות הברית רק בעוד חודש, אבל הספיק כבר להרדים די הרבה מבקרים אירופים בבכורתו העולמית בפסטיבל קאן. ואולי, מי יודע, בכל זאת יחזרו חברי האקדמיה ההוליוודית אל "הולדת אומה", שהוביל עד לא מזמן את בורסת שמות הזוכים, עד שהתגלה כי נייט פארקר, שכתב וביים ומופיע בו בתפקיד הראשי, הואשם בצעירותו (וזוכה) באונס סטודנטית, ובכך כמו נמחקו באחת סיכוייו לזכות באוסקר. כל זאת עוד בטרם צפה מישהו בסרט עצמו.

העובדה ששחור יזכה על בטוח באוסקר מעידה בעיקר על המסחרה שפשתה בחלוקת הפרס היוקרתי ביותר שהקולנוע האמריקאי מעניק לעצמו. דומה שכבר מזמן אין קשר בין איכות הסרטים המתמודדים בתחרות השנתית של הוליווד לבין ההכרח שלהם לשקף איזושהי אג'נדה שבדיוק מצויה בשיא האופנתיות והעניין הציבורי בה. השחור יזכה השנה בעיקר משום שבשנה שעברה התחולל סקנדל כשנחשפה רשימת השחקנים המועמדים לפרסי האקדמיה, ושום שחור עור לא היה ברשימה. ונמצא אז אותו מישהו חסר אחריות, שטען כי מניעים גזעניים סמויים עמדו מאחורי ההחלטה ההיא.

השחור יזכה השנה באוסקר, משום שזוהי עונת הפרידה מהנשיא ברק אובמה, וזו חגיגה שהניבה אך לפני שלושה שבועות חנוכת בית מלכותית למוזיאון הלאומי לתולדות האדם השחור באמריקה, שפתח שעריו בבירה וושינגטון. ובמיוחד יזכה סרט שחור בפרס העליון בגלל הסיבה החוץ–פילמאית שהביאה לפקיעת סבלנותו של הציבור - או חלק משמעותי ממנו - מהטבח המתמשך ששוטרי אמריקה, ממינסוטה ועד קרוליינה הצפונית, מבצעים בגברים שחורי עור ובלתי חמושים. השחור יזכה כי ככה מורים כללי הפוליטיקלי קורקט, ולעזאזל הצד הקולנועי.

המספרים מדברים

דומה שזו בדיוק הייתה הסיבה שבגינה שובץ "ה–13", סרט התעודה שהכינה אווה דוורני, להיות סרט הפתיחה של פסטיבל ניו יורק. אין ספק, מדובר במוצר מכובד, אפוי בסגנון בורגני נימוח בפה, ומשרת מטרה מצוינת. גם התגובות הנסערות ("רב־עוצמה, מוציא מהכלים, ולעתים מצמית את הצופה", כינה אותו ה"ניו יורק טיימס") יש בהן כדי להצדיק את הבחירה הבלתי שגרתית לפתוח באמצעותה פסטיבל רב־יוקרה, שמחצית הרפרטואר שלו מורכבת ממצטייני קאן האחרון.

דוורני התפרסמה בטריטוריה ההוליוודית כששימשה במשך שנים ארוכות כסוכנת הפרסום של סרטי ספילברג ואיסטווד, ולפני עשר שנים היא אף החלה לביים סרטים. "סלמה", שאותו ביימה לפני כשנתיים, אף זיכה אותה במועמדות לאוסקר. היה זה סרט ששחזר את חייו הפוליטיים של מרטין לותר קינג בתקופה שבה חולל את מצעדי המחאה שהביאו לשינוי רדיקלי בזכויות הבחירה של שחורי העור במדינות הדרום הגזעניות בארצות הברית. היה זה סרט ארכני, למדני, שמרני למדי באופני ההגשה הקולנועית שלו, ולמען האמת גם די צדקני.

משפט זה תקף גם לגבי "ה–13". ומדוע ש"ה–13" לא יהיה השחור הנכסף שייקח את האוסקר בעוד ארבעה חודשים? בעיקר משום שהוא אינו סרט עלילתי. כך שהוא ייאלץ להסתפק בפרס הניחומים בדמות האוסקר לסרטי תעודה.

שמו הלא שגרתי של הסרט נלקח מהתיקון ה–13 בחוקה האמריקאית, שהתקבל בקונגרס עם תום מלחמת האזרחים, והיה זה שביטל את משטר העבדות בארצם של החופשיים וביתם של האמיצים, לפחות על פי מילות ההמנון הלאומי שלהם. "לא תתקיים עבדות או העסקה בכפייה, למעט כענישה על פשע שאדם הורשע בו על פי דין". זאת לשון התיקון לחוקה. והנה כעת מגיע סרטה של דוורני וטוען שהעבדות נמשכת עד היום, וכחוק. נכון הוא, גורס הסרט, שהתיקון ה–13 ביטל את האפשרות להתייחס לשחורי העור כאל רכוש או כאל בעל חיים. מצד שני, ניתן להמשיך להעביד אותם בפרך אם רק יוכרזו כפושעים וייכלאו בבתי סוהר. וזהו למעשה נושא הסרט - כליאתם השיטתית והמכוונת מטרה של השחורים ילידי ואזרחי ארצות הברית.

מספרים: בארצות הברית כלואים 2.3 מיליון איש. אוכלוסיית ארצות הברית מהווה 5% מאוכלוסיית העולם. מצד שני, בכל הקשור לאוכלוסיית הכלואים, הרי שאמריקה הנאורה רושמת הישג מסחרר: רבע מכלל האסירים בעולם מצויים בארצם של החופשיים והאמיצים.

וכעת לנתון סטטיסטי נוסף: הגברים שחורי העור מהווים רק 6.5% מכלל האוכלוסייה באמריקה. לעומת זאת, בין האסירים הם רושמים תפוסה מרשימה של 40.2%. אין ספק, משהו דפוק בשיטת הצדק הנהוגה בארצות הברית ודוורני נחושה לחשוף זאת, גם אם הטיעון הזה נמרח על פני דקות רבות מדי (ובאותה העת נשכחים לגמרי ה–%60 של הבלתי שחורים, שחלקם גם הוא כלוא שלא בצדק בבתי הסוהר שם).

הסקירה ההיסטורית הפותחת את הסרט מתעכבת על האופן המעוות שבו טיפל הממשל בעבדים השחורים מיד לאחר שהוכרזו בני חורין. על פי תיאוריית הקשר המובילה את "ה–13", נכלאו בבתי כלא רבים מהעבדים לשעבר, ובחסות הוראות החוק הם הועבדו בפרך, הפעם בשירות המדינה, בפריצת דרכים הרריות, בהנחת מסילות ברזל במדבריות המערב הפרוע, ובכל העבודות הפיזיות שאפשרו את התבססות הקפיטליזם בארצות הברית לאחר תום מלחמת האזרחים.

בתחילה כולם היו רעים, כל הלבנים, כשהדברים הגיעו לטיפול במיעוט השחור. מאז 1970 מתרכז כתב האשמה של "ה–13" במדיניותם של שלושה נשיאים. הראשון, מובן מאליו, היה ריצ'רד ניקסון שדרש (ממש באותן מילים שבהן משתמש כעת דונלד טראמפ) השלטה בכל מחיר של "חוק וסדר", ונתן בכך אור ירוק לאנשי ה–FBI להנהיג מעין משטר דיקטטורי נסתר, שאחז בגרונם של שנואי ניקסון (השחורים בעיקר). נאשם שני הוא רונלד רייגן, שביצע בתחילת כהונתו, ראשית שנות ה–80, מהלך גורלי שהתמצה בהכרזה על המלחמה בסמים באשר הם - ממריחואנה ועד קראק - ובכך כמו הוציא אל מחוץ לחוק רבעים שלמים של אוכלוסייה שחורה, בעריה הראשיות של אמריקה, והכריז עליהם כעל שטחי אש.

הנאשם השלישי, ומבחינתו של הסרט, בכיר הנאשמים, הוא חביבנו הנשיא ביל קלינטון, שב–1994 יזם מהלך חוקתי משולש שהתברר כהרה אסון. ראשיתו הייתה באותו חוק ששלח למאסר עולם, ללא אפשרות חנינה, כל נאשם לאחר הרשעתו השלישית בבתי דין, ואין זה משנה כלל באילו פשעים ועבירות הוא הואשם. המשכו של המהלך היה בכפיית עונשי מינימום, שהכריחו את השופטים להניח בצד את שיקול הדעת שלהם. שיאו של המהלך, על פי דוורני, היה בהפרטת בתי הסוהר, ובהפקרת מערכת הענישה לחוקי הביקוש וההיצע של השוק החופשי. שהרי אם האסירים הופכים לנכסים כלכליים של חברות פרטיות, הרי שהגרף של הנענשים בדין יהיה לעד חד–כיווני - נסיקה מעלה מעלה.

ואכן, מאז תחילת נשיאותו של קלינטון ועד היום הוכפל מספר האסירים בארצות הברית. העובדה שהנשיא לשעבר מתנצל במהלך הסרט על שיקול הדעת המוטעה שבו לקה ממשלו בכל הקשור למדיניות הכליאה והענישה אולי תעזור מעט לאשתו הילרי (שאף היא צידדה בעבר באותה ססמה של "חוק וסדר", שהמתחרה הנוכחי שלה כל כך מטיף להגשמתה).

כמעט 50 מרואיינים מתייצבים מול מצלמתה של דוורני, ושתי הבולטות בהם הן מישל אלכסנדר ואנג'לה דיוויס. שתיהן פרופסוריות בעולם האקדמיה. אלכסנדר התפרסמה ב–2010 בזכות מחקרה "ג'ים קראו החדש", שמפרט את עקרונות ההפרדה הגזעית הסמויה הנהוגה עד היום באמריקה, והיא זו שמספקת לדוורני את מיטב ההבחנות המחקריות. פרופ' דיוויס הרהוטה, מביאה את הדברים לבד תוך שימוש בניסיון חייה העשיר. כזכור, אנג'לה דיוויס, שהייתה ממנהיגות ארגון הפנתרים השחורים לפני חמישה עשורים, הועמדה לדין בהוראת ממשל ניקסון באשמת חתרנות נגד המשטר הלבן וזוכתה בדין. שחורה שזוכתה. בהחלט חיה נדירה ומוגנת.

בלי חוכמות

קשה להאמין ש"ה–13", למרות טיעוניו הארכניים, יצליח לשנות במשהו את הוויית המשפט האמריקאי, אבל היה כבר פעם סרט תעודה שהצליח בכך. "הקו הכחול הדק" (1988) שיצר ארול מוריס, נחשב זה שלושה עשורים לפסגת העשייה הדוקומנטרית. לא רק בגלל איכויות הבימוי והצילום הנהדרות, אלא בעיקר משום שבזכותו ניצלו חייו, ממש כך, של אסיר שנידון למוות על פשע שלא ביצע. בעקבות הקרנת הסרט שוחרר אז האסיר המורשע, וזאת לאחר שהיה כלוא 13 שנים בתא הנידונים למיתה.

ואיך כל זה קשור לפסטיבל ניו יורק הנוכחי? פשוט מאוד, ארול מוריס שיגר אליו את סרטו החדש הקרוי "הצד השני: צילומי הדיוקן של אלזה דורפמן". מוריס ("דוקטור מוות", ערפל קרב"), שעליו ניתן להעיד כי היה זה שהגדיר מחדש את שפתו האמנותית של הקולנוע הדוקומנטרי, מפתיע הפעם בסרט צנוע, ישיר, לא מתחכם, ולמרבה הצער גם לא הכי טוב שבעולם.

אישה קשישה, ילידת 1937, המעידה על עצמה שהיא "ילדה מבית יהודי טוב", עומדת במרכז הסיפור. זוהי אלזה דורפמן, שבאמצע שנות ה–50 הוכשרה לשמש כמורה בבתי ספר יסודיים, אך תחת זה העדיפה להתמכר לצילום. תחילה כחובבנית, ואט–אט הפכה למקצוענית.

כיום נודע שמה של דורפמן כבולטת באמני הצילום בפולארויד. אותה מצלמת אינסטנט, שפלטה תמונות מוכנות בצ'יק–צ'אק, וסבלה במשך שנים ממעמד מזלזל אצל צלמים בעלי שם וידע. דורפמן דווקא דבקה במדיום המזולזל, ובמיוחד התפרסמה בשימוש שלה במצלמת פולארויד 20X24, שהפיקה תמונות בפורמט ענק.

דורפמן, אישה אופטימית ומחויכת תמיד, הייתה מיודדת עם פיגורות כמו בוב דילן, אנאיס נין, וו.ה. אודן ועם חוג משוררי הביט לורנס פרלינגטי, גרגורי קורסו, פיטר אורלובסקי, וכמובן אלן גינסברג, שאותו צילמה בעירום מלא, ובגודל פריים של אדם שלם, אחד על אחד.

כשמעידים על סרט של מוריס שהוא ידידותי ונעים לצפייה, ברור כי מדובר באוקסימורון. אבל זו באמת ההרגשה למראה דורפמן הנחמדה, שאינה דומה לאף גיבור מסרטי התעודה הקודמים של מוריס. בניגוד ל"ה–13" של דוורני, בסרטו של מוריס אפשר יהיה לצפות במהלך פסטיבל חיפה שייפתח מחר.