סרטיו של פול ורהובן מציבים בעיה קבועה בפני הנוהים אחריהם - ההכרח לקלף את המעטפת הסנסציונית של עלילותיהם, ולהישאר ביד עם הגרעין הרעיוני הגולמי, שסביבו הם נבנו על ידי הבמאי ממוצא הולנדי, שלא מכבר ציין את יום הולדתו ה–78. כך זה היה בסרטיו ההוליוודיים “אינסטינקט בסיסי" או “נערות שעשועים" וגם כך בסרטים המוקדמים שביים במולדתו בטרם עקר לאמריקה (“Turkish Delight", “יומנה של פרוצה", “בשר ודם"). וכך גם ב"היא".
יהיה אשר יהיה הפוליש המקצועי הנוצץ שוורהובן משכיל להעניק לסרטיו, על דבר אחד אי אפשר להתווכח - על מידת מחויבותם לדיון בהיבטים השונים של מיניות האישה. יש הגורסים שוורהובן עושה זאת באיזמל פסיכולוגי רב רושם, ואחרים, מה לעשות, המאתרים זדון פורנוגרפי בכל נגיעה פילמאית של מקצוען רהוט זה. כמה שלא גלגלו באמריקה מאמרים מלומדים, פמיניסטיים, סביב סוגיית התחתונים ששרון סטון שכחה ללבוש ב"אינסטינקט בסיסי", תמיד יישאר תלוי ועומד אותו צל של נצלנות סקסואלית, שעמה משרת ורהובן בנאמנות את קהל הצופים הגברי שלו.
באופן בסיסי לא שונה המצב גם ב"היא", שצולם בפריז ואף דובר צרפתית. העלילה עוקבת אחר איזבל הופר, כאן בתפקיד מנכ"לית ארוגנטית של חברה המפיקה משחקי מחשב אלימים, שנוטה להתבלבל בין החומר הגרפי שאותו היא משווקת כשעשוע להמונים לבין חיי המיטה שלה. משחקי המחשב הללו מדיפים בעיקר אלימות מינית קיצונית כלפי אובייקטים נשיים, ואילו הופר עצמה, בחיים שמחוץ לבועת הווידיאו, נופלת קורבן לאונס אלים, ולאחר מכן לעוד אונס אלים, וכך הלאה.
נשאלת השאלה: האם הופר היא קורבן נשי לתוקפנות זכרית, או שהיא אוהבת את הסקס שלה כשהוא נכפה עליה באנונימיות ובקיצוניות אכזרית? ומה יותר מתאים לוורהובן מאשר דילוג בין שתי האופציות הללו, שהן בבחינת סיטואציית WIN–WIN עבור כל קולנוען החושב קודם כל במונחים של פורנו.
יכולותיו המקצועיות הגבוהות של ורהובן בעיצוב סצינות אפקטיביות באו בעבר לידי ביטוי לא רק בשורת הסרטים שאוזכרה כאן קודם לכן, אלא גם בסרטים העתידניים “זיכרון גורלי" או “רובוקופ". אין ספק שהאפקטיביות שלו נשמרת גם כיום, כשהוא כבר בשלהי העשור השמיני של חייו. מצד שני, אין הרבה מקוריות ב"היא", ואותה הדמות הגברית החידתית והעוטה מסיכה שחורה ומבהילה שימשה כבר לפני 50 שנה כפנטזיה נשית, כשלואיס בוניואל עיבד לבד את “יפהפיית היום" מאת ז'וזף קאסל.
לצד האופנתיות הבלתי משתנה של סקס–אלים–או–לא, אוהב ורהובן לפתח דיונים סביב מוסריותו של הבלתי מוסרי. ובהקשר לכך כדאי לזכור שהוא זה שביים לפני עשור את “ספר שחור" על אודות רומן בין זמרת יהודייה לקצין גסטפו, תוך שהוא מטשטש בכוונה את המניע המרכזי למערכת היחסים ביניהם - תאווה מינית או רצון לשרת את המחתרת האנטי–נאצית.
ב"היא" בונה ורהובן עבור גיבורת העלילה מעין סביבת עבודה אלימה במתכוון. לא רק עיסוקה במשחקי מחשב מדרבני תוקפנות מלמד על אלימות זו, ולא רק הפנטזיות הפרטיות שלה, שהן פועל יוצא מעיסוקיה המקצועיים. הוא מעצב אותה גם כבתו של רוצח סדרתי, שקטל בעבר 27 ילדים ועוד חופן של כלבים וחתולים. ככזו נפשה כמו מקוללת מלידה, ואפלה לא פחות מהחתול השחור שלה, כמה נדוש, שאותו פוגשים הצופים כבר בסצינה הראשונה של הסרט.
בתו של הרוצח הסדרתי מעומתת מול אידיאל נשי הפוך - שכנה בבית הסמוך בפרוור היוקרה שבו מתגוררת הגיבורה. זוהי אישה ספוגת אמונה קתולית (השחקנית וירג'יני אפירה), שמתעלת את נשיותה למען שבחיו של ישו הסובל על הצלב. משהו מסורבל נודף מההנגדה הסימבולית הזו, ומזכיר למי שנגרף אחר קסמי העלילה, ושכח לרגע כי בכל זאת מדובר בלא יותר מוורהובן, שתמיד יש לחשוד בכוונותיו.
התפקיד הראשי ב"היא" הופקד בידיה של איזבל הופר, שעושה כאן עבודה וירטואוזית. מתוך קווי המתאר של הביץ' האולטימטיבית רוקחת הופר דמות מורכבת, ארוגנטית במתכוון, שבעיקר מתעללת בנשים, ועוד יותר מזה בזה למין הגברי, שבו היא שולטת באמצעות הידוק לחיצה על אשכיהם הממשיים או המטאפוריים. נכון, הופר עשתה כבר דברים דומים ב"המורה לפסנתר", “הטקס", “שיקוי לילה" או “מדיאה". אבל האופן האלגנטי שבו היא מדלגת ב"היא" בין מאהב, גרוש ובן - כולם עלובים ומסמורטטים - לבין חברותיה הטובות, שכל שאיפתה היא לבגוד בהן, ראוי לתשואות.
היא - 3/5
"רואה החשבון"
אף על פי שהאלכימאים כבר מזמן פסו מן העולם, מציגים כאן גאוני הוליווד הצלחה בלתי מבוטלת בתחום; הכלאה בין “המחסל" של ארנולד שוורצנגר לבין “איש הגשם" בכיכוב דסטין הופמן. גיבור “רואה החשבון", שאותו מגלם בן אפלק בכבדות ובגמלוניות, מוגדר מאז היותו ילד כאוטיסט, והעלילה תופסת אותו בעיצומה של קריירה מסעירה כרואה חשבון, הנשכר על ידי חברות ענק לצוד כל מיני רמאים פיננסיים העוקצים אותן, ובמקביל להקים מכבסות להלבנת כספים שחורים.
ייתכן שאוטיזם וראיית חשבון הולכים טוב ביחד, אבל לגיבורו של סרט זה שמורות עוד כמה תכונות, שהבולטת בהן מתמצית ביכולתו לחסל כל אדם חמוש, מכל מרחק שהוא. הוא נע במהירות, צולף בדייקנות עילאית ומחשב מראש כל צעד אפשרי של היריב הכי נוקשה שיש. לכן הוא משלב את המועיל עם היעיל: מאתר את הרמאים ובה בעת אף מחסל אותם פיזית.
יום אחד נשכר אפלק על ידי ג'ון ליתגו, הפעם כבעליה התמוהים של חברה העוסקת בהתאמת חלקים רובוטיים לכל גוף אנושי שנפגם. מסתבר שהמבקרת הפנימית של המפעל (אנה קנדריק מגלמת אותה בשילוב של קפדנות יקית וטרלול של נערת פרחים) עלתה על מעילה בסכום המתקרב ל–70 מיליון דולר. אפלק מקבל מליתגו מינוי מיוחד לזהות את אותו מועל בכספים. מכאן מתפתח סרט אקשן הפכפך הכולל מרדפים, יריות והרוגים, ממש כמו בסרטי שנות ה–80 שבהם חגג שוורצנגר במהדורתו הצעירה.
אם מניחים בצד את מופרכותה הבסיסית של הסיטואציה, ומתבוננים דרכה אל לב העימות הדרמטי שהסרט טוען לקיומו, ברור שמדובר כאן בעימות בין אב סמכותי לבן המחפש לבוא עמו חשבון (באמצעות ראיית חשבון. איזו הברקה!). מסתבר שבמהלך שנות ילדותו של רואה החשבון הקטלני, סירב אביו השתלטן להכיר במגבלות שהאוטיזם כפה על הילד, והוא אילף אותו להפוך לחיית קרב. האב, פסיכולוג מהזן הדרוויניסטי, המועסק ביחידות עילית בצבא האמריקאי, מוצא שבנו הוא הכתובת האידיאלית לפתח באמצעותה את התיאוריות שלו על תוקפנותו החייתית של האדם, שתר אחר אזורי מחיה.
התוצאות של הניסוי האכזרי הזה ניכרות בכל תנועה (רובוטית) שעושה אפלק, ובכל משפט (חד–הברתי) שהוא מוציא, או נובח, מפיו. כל זה נובע משנות האילוף שלו על ידי האב הכפייתי. אבל הייתה גם אמא בסיפור הקשה הזה, וזו דווקא העניקה בחשאי לבנה הלוקה באוטיזם שורה של תובנות אסתטיות, שהתוצאה שלהן מתבטאת באוסף אמנות סודי שאפלק מחזיק בכספת, הכולל בין היתר גם אוריגינלים של אוגוסט רנואר וג'קסון פולוק. לא פחות.
כאמור, מכבסות הכספים, האויבות הגדולות של הכלכלה העולמית על פי המתואר כאן, מהוות חלק בסיסי ועקרוני של הסרט. מה מוזר הוא שבמהלכו מוזכר שלוש פעמים שמה של העיר תל אביב כמרכז להלבנת כספים. ואם לא די בכך, טורח הבמאי (גאווין אוקונור, שביים בעבר את “הלוחם") לשלב בעלילה גם תמונת סטילס שבה נראה בנימין נתניהו. רגע, מה זה אומר עלינו? לא ברור, לא ברור.
חד–ממדיותם של גיבורי הסיפור משלימה סיפור דל וצפוי, כך שלכאורה אין טעם להוסיף ולהתעכב על המוצר המיותר הזה. אבל בכל זאת יש לנו פה עסק עם הוליווד, ולכן מסקרנת החידה למה עשו את הסרט הזה באופן החובבני והלא צפוי שעשו אותו? אורכו של “רואה החשבון" הוא 128 דקות. ועד הדקה ה–91 מתנהלת לה פחות או יותר אותה עלילת אקשן, המהולה בערימה של שטויות פסיכולוגיסטיות. אלא שאז, בלי להתריע מראש, חלה תפנית על הבד, ואחת מדמויות המשנה (בגילומו העצי של ג'יי.קיי. סימונס) פוצחת במונולוג ישיר מול המצלמה, מונולוג שנועד להסביר לצופים כל מיני חלקים חידתיים מהסיפור, כאילו מדובר במספר צ'יזבטים הרכון ליד איזו מדורה אינדיאנית.
ואם לא די בשיבוש הזה, פונה הסרט לאחר מכן לכיוון עוד יותר מוזר, והופך למעין תשדיר הסברה למען זכויות האוטיסטים, כולל קטעי הדגמה שכמו צולמו במוסדות שהוקמו לשם טיפול בילדים שכאלה. לא ברור, לא ברור.
רואה החשבון - 2/5