בשנות ה-60 התחבב על ילדי ישראל משחק הקופסה "החבילה הגיעה", שאותו הגה הסטיריקן אפרים קישון. המשימה שהציב המשחק בפני המשתתפים הייתה לחלץ מציפורניו של פקיד הדואר המקומי איזושהי חבילת שי ששלחו הדודים מאמריקה. המסלול העקמומי שנאלצו לעבור הילדים המשתתפים בדרכם לניצחון האישי כלל תחנות דרך ברשויות המכס, משרד האוצר, המשטרה, הבנקים, שירות המילואים ואפילו ביחידה לחיסון מפני כלבת.
איכשהו הניג'וס הבירוקרטי שהיה הלב הפועם של "החבילה הגיעה" מזכיר את עלילת "לעבור את הקיר", שמאלצת אישה צעירה, הנמנית עם המאמינות בחסידותו של נחמן מברסלב, לתמרן בין המון תחנות נודניקיות המעכבות אותה בדרך לממש את חלומה הגדולה, שהוא מציאת חתן. מיותר כמעט להוסיף שהנדנוד שאפרים קישון כפה על הילדים שהשתעשעו במשחק שהמציא אינו נופל מהחפירות במוח שרמה בורשטיין, יוצרת "לעבור את הקיר", מפילה על הצופים בסרטה.
בורשטיין, קולנוענית מבוגרות בית הספר סם שפיגל שחזרה בתשובה לפני שנים רבות, עשתה לפני כמה שנים את סיבוב התהילה שלה כשסרט הביכורים שלה, "למלא את החלל", הפעים רבים מצרכני הסרטים בארץ וגם בעולם. היה זה סרט תעמולה מצוחצח על אודות נפלאות העדה החרדית, שעוצב וצולם להפליא, כמו סוכרייה מוצלחת במיוחד, שעמה ניתן לפתות בקלות כל ילד/ה שוקקים אלי נחמות מתוקות.
לזכותה של הבמאית בורשטיין אפשר לומר שהפעם, בסרטה הארוך השני, היא מוותרת לגמרי על הרכיב התועמלני, ולאחר כמה דקות של צפייה בגיבורות "לעבור את הקיר" נשכחת לגמרי העובדה שמדובר בנשים החיות בתוך קהילה דתית קיצונית, והאווירה מזכירה יותר את המסופר ב"שירת הסירנה" מאת עירית לינור מאשר את המתרחש בבית המדרש.
בעקבות הבעל
דווקא העובדה שבורשטיין כמו עוקרת את הסיפור שלה מתוך ההקשר הדתי שלו ומתייחסת לדמויות השונות המרכיבות אותו כמו שכל קולנוען חילוני יתייחס לדמויות שאותן הוא בורא – ללא שלטי הטפה וללא אלמנטים מיסיונרים מעיקים – הופכת את המוצר שלה לפגיע יותר בהיבט הביקורתי כלפיו. שהרי כל מה ש"לעבור את הקיר" שואף אליו הוא לקבל את אותה חבילה נחשקת, החומקת תמיד מאצבעות המשחקים בשעשוע של קישון שאוזכר קודם לכן. אצל קישון מדובר היה בחבילה המכילה בגדים משומשים וכל מיני קופסאות שימורים ונס קפה; אצל בורשטיין מדובר בבעל ארוז כדבעי ומוכן לשימוש אינסטנט. רק לקלף את האריזה ולהכניס למיקרו.
ג'יין אוסטין עשתה זאת כבר ב"גאווה ודעה קדומה", שהוא מעין אח קדמון למעשייה הרומנטית שבורשטיין משתדלת לפתח על הבד. אצל הסופרת האנגלייה רבת התהילה מדובר היה בטריקים ושטיקים לעידוד הכלאה בין נשים צעירות לגברים מניבי הכנסה טובה. אצל בורשטיין זה לא ממש רחוק מכך.
עלילת "לעבור את הקיר" עוקבת אחר מיכל דרימר, אישה בת 32 שתריסר שנים קודם לכן חזרה בתשובה, התקרבה לאברכי חסידות ברסלב, אבל מתקשה למצוא פרטנר הולם לעמידה משותפת מתחת לחופה. סצנות הפתיחה תופסות את מיכל (נועה קולר) בעלבונה הכבד. החתן המיועד לה, חוזר בתשובה ושמו גידי, מבטל את השתתפותו בחתונה המיועדת. אלא שאולם השמחות כבר שוריין למועד שהוא נר שמיני של חנוכה, ואפילו פרטי הסעודה החגיגית כבר סוכמו עם שימי, הבעלים של האולם. מיכל מחליטה לא לוותר, ועד אותו תאריך שבו התרחש נס חנוכה היא מתחייבת לגרור אל מתחת לחופה חתן אלטרנטיבי. אבל שכמו שידע כל ילד ששיחק את "החבילה הגיעה", זקוקה מיכל השאפתנית להמון רישיונות ואישורים על מנת לייבא, או לייצר, מין מועמד זכר שיסכים לעמוד בסטנדרטים שכלה זו קובעת עבורו.
סיטואציה דומה מתפתחת בתסריט שחנוך לוין כתב לפני 40 שנה ל"פנטסיה על נושא רומנטי", שם עוקבת העלילה אחר מסעה של מלכת שוודיה הבלונדינית, שמגיעה לשכונת שוליים בתל אביב על מנת למצוא לה דווקא בה את החתן האידיאלי. כל החלכאים והנדכאים של הכרך הגדול חשים עצמם מתאימים לתיאור החתן המבוקש, אך עד שפוקד אותה נסיך ספרד היפיוף, לא מגיע החיפוש הקדחתני אל קו הסיום שלו. וכך גם בפנטזיה הרומנטית של בורשטיין.
בשם הדאחקה
שימי (עמום תמם), בעל אולם השמחות שכבר הוזמן, תורם מבלי משים לסרט את המוטו שלו, כשהוא נתפס מזמר בינו לבין עצמו, ובשיבוש מה, את ההמנון החתונות האולטימטיבי: "קול ששון וקול שמחה/קול חתן וקול קללה". זיהוי הכלה כקללה יכול היה להוות קו זינוק נוח לסרט מוסר שיתעכב על החיים בתוככי העדה החרדית, ואולי אף יקהה את הטעם הרע שהותיר אחריו סרט כמו "קדוש" (1999) של עמוס גיתאי. אך לא זה, כך נראה, מה שמעניין הפעם את בורשטיין, אלא ההצחקה, הדאחקה והשאיפה לייצר CROWD PLEASER, מונח הוליוודי שניתן לתרגמו כ"משרה חדווה" או כ"מתחנף לקהל".
מסיבות השמורות עמה בורשטיין מכנה את הגיבורה שלה בשם המשפחה דרימר, שאינו אלא שמה שלה בטרם נישאה. מובן שאין שום רע בשיוך אוטוביוגרפי, אילו אכן היו לכך עקבות נוספים בסרט עצמו. אלא שהוויתור המודע על התמודדות מול אמות המידה שבחסותן פועלות, או ליתר דיוק מופעלות, הרווקות בכתות החרדיות לסוגיהן - מוציא לגמרי את העוקץ מהחיבור בין היוצרת לבין הדמות שבראה, שתרגום שמה הוא "חולמנית". אולי במטרה לרמוז שהמשימה שזו נטלה לעצמה אינה אלא חלום באספמיה.
הנקודה החזקה ביותר ב"לעבור את הקיר" היא שפת הדיבור. זוהי עברית הגיונית, מהולה בעגה חרדית עממית מעורבת, שרלוונטית לגמרי לכל דמות ודמות בעלילה, ויושבת היטב על השפתיים שלהן. מצטיינת פחות היא עבודת העריכה, או ליתר דיוק הסירוב העקשני לחתוך החוצה סצנות ארכניות. 110 דקותיו של הסרט מייגעות, ועניין זה בא בעיקר לידי ביטוי בחלקו השני שמתמתח עד להפי-אנד הצפוי כל כך.
נועה קולר, המגלמת את מיכל ציידת החתנים, עושה עבודה מקצועית, שמחבל בה רק הניג'וס החוזר על עצמו. שהרי הבמאית בורשטיין מתעקשת לסחוט עד בלי די כל זיז בסיפור, עד שהוא הופך לשמאטע מתפוררת.
לעבור את הקיר, רמה בורשטיין 3/5