ביום ראשון יציינו בפריז בטקסים רשמיים שנה למתקפת הטרור הקטלנית על פריז. כזכור, במהלך המתקפה, שכללה פיגועי ירי והתאבדות, נרצחו 130 איש ונפצעו יותר מ־350. תיאטרון ה"בטקלן", שבו בוצע טבח שבמהלכו נרצחו באותו לילה 90 איש, יפתח את שעריו מחדש, אחרי שיפוצים, לילה קודם, בשבת, עם מופע של סטינג. היום (חמישי) עולה על המסכים בישראל "תוצרת צרפת", סרטו של הבמאי הצרפתי ניקולא בוקרייף, העוסק בטרור האסלמי. סיפור עשייתו, הקרנתו ואי הקרנתו, הוא פרשה מרתקת בפני עצמה, שהשתלבה באורח מדהים בכרוניקה של פיגועי הטרור.
בוקרייף (53) הוא במאי ייחודי, שהחל את דרכו כמבקר קולנוע ותסריטאי. הוא חסיד של קולנוע ישיר ובעל מסר ברור. עיקרון זה מיושם היטב בסרטו האחרון, שיציאתו למסכים נמנעה פעמיים בגלל אירועי טרור. בפעם הראשונה זה קרה בינואר 2015, לאחר הפיגועים שהתרחשו במערכת העיתון הסאטירי "שרלי הבדו" ובמרכול "היפר כשר", במהלכם נהרגו 15 אזרחים ושלושה שוטרים, ובהמשך, כאמור, היו אלה פיגועי נובמבר שמנעו את הקרנתו וגרמו להורדתן של הכרזות שעליהן התנוסס רובה קלצ’ניקוב על רקע מגדל אייפל.
"הסרט נעשה לפני הפיגועים ב'שרלי הבדו' וב'היפר כשר'", מספר ניקולא בוקרייף בזמן הפסקה מהעבודה על סרטו החדש בקפה ברובע עממי בצפון פריז. "בדיוק התחלתי את המיקס, ואחרי הפיגועים המפיץ נבהל ואמר ‘אני לא צריך יותר את הסרט הזה’. לא היה לנו יותר מפיץ ותאריך היציאה נדחה. מועד היציאה החדש תוכנן ל־18 בנובמבר, וב־13 בנובמבר הייתה מתקפת טרור נוספת. היציאה נדחתה שוב בחודשיים, ואז הרבה בעלי אולמות נתקפו פחד ולא רצו להקרין את הסרט, כך שבסופו של דבר החלטנו להוציא אותו באינטרנט. הסרט כן יצא באולמות במדינות כמו בקנדה, ארצות הברית ועכשיו בישראל. בסופו של דבר, זה לא הפריע לי, כי באינטרנט הייתה לסרט הצלחה עצומה. מה שהיה חשוב עבורי היה שכמה שיותר אנשים יראו אותו. בכל זאת, מכרנו את הסרט ל־40 מדינות, אפילו לסעודיה. אבל עדיין אין לי מידע אם יוקרן בבתי הקולנוע או בווידאו".
"תוצרת צרפת", שצולם ב־2014, מספר את סיפורו של עיתונאי פריזאי שמנצל את מורשתו המוסלמית כדי לחדור למעגלים האסלמיסטים הקיצוניים בפרברי פריז. הוא מוצא את עצמו חבר בתא ג'יהאדיסטי שמקבל הוראות מארגון טרור לזרוע הרס בבירה הצרפתית ומנסה לעצור את הפיגוע המתוכנן.
בוקרייף מתנגד בחריפות לאלה שניסו להציג אותו כמעין נביא שצפה את העתיד וחושב שהטיעון איננו תמים כל כך.
"אנשים ועיתונאים כינו אותי חוזה, אמרו שהסרט בישר את העתיד", הוא אומר, "אני התנגדתי לכך, משום שהסרט לא המציא את הנושא שלו. אילו, למשל, עשיתי סרט על פעילים אקולוגים שמפוצצים כור גרעיני, זה היה אולי חזון, אבל הסרט הזה נולד לאחר פרשת מוחמד מראח (רוצח הילדים בבית הספר היהודי בטולוז ב2012־ ג"ק). הפרשה הזאת זעזעה והפחידה אותי כל כך, שאמרתי לעצמי שאני חייב לעשות סרט על הנושא הזה. הייתי משוכנע שזה לא הסוף, שיהיו עוד פיגועים מהסוג הזה. הבעיה של החברה הצרפתית היא שהיא מאחרת בארבע שנים. היה צריך את 'שרלי הבדו' כדי להוציא שני מיליון אנשים לרחובות. מעולם לא הבנתי מדוע אחרי פרשת מראח לא יצאו מיליוני אנשים לרחובות. אני חושב שהבעיה הצרפתית נעוצה כאן - משום שזה קרה בטולוז ולא בפריז, משום שזה היה בית ספר פרטי ולא בית ספר רפובליקני, ומפני שזה היה בית ספר יהודי ואז אמרו שזה חיסול חשבונות בגלל פעולת ישראל בעזה ופעולות הצבא הצרפתי מחוץ לגבולות צרפת. הייתה תדהמה, כי זה היה אירוע ראשון מסוגו בצרפת, והאנשים העדיפו לחשוב שזה לא נוגע להם. ארבע השנים הללו היו קובעות וחמורות. כל מה שקרה מאז, עליית דאע"ש, התעמולה הארסית באינטרנט. אילו הייתה תגובה מתאימה בזמן הפיגועים של מראח, אינני בטוח שהיו קורים כל מעשי הטרור שבאו בהמשך".
מה היו התגובות בהתחלה, כשרק העלית את הרעיון של יצירת הסרט?
"כשהתחלתי בפרויקט אנשים אמרו שלא אמצא מימון ושהסרט לא ייצא לעולם לבתי הקולנוע - כאן הם לא כל כך טעו. ואני אמרתי שפרשת מראח זה אירוע חמור מאוד. רצח ילדים בני חמש הוא לא תוצאה של שום סכסוך. מדובר בהופעתם של נאצים חדשים. אני מזדהה בהחלט עם ההשוואה הזאת שעושים היום יותר ויותר אנשים. דבר קשה נוסף היה שמן ההתחלה לא היה שום סיוע של המדינה. הצעתי את הסרט לגוף הממלכתי שמעניק ביד רחבה מקדמות על חשבון ההכנסות העתידיות של הסרט, הצעתי אותו לקרן של מחוז פריז, הצעתי אותו לטלוויזיה הממלכתית, וכולם אמרו לי שהתסריט טוב, אבל הנושא פרנואידי ומעורר בהלת שווא ושאני טועה והנושא לא מוצדק. זה מה שהימם אותי יותר מכל".
על העיוורון
בוקרייף הוא בן תערובת - אביו אלג’יראי ואמו צרפתייה. הוא עצמו אינו מוסלמי. לדבריו, בתקופה שבה נדחק לשוליים של עולם הקולנוע הצרפתי בשל דעותיו, מי שעמד לצדו היו כמה ידידים יהודים שהסכימו עמו.
"היה מעין עיוורון כללי", הוא אומר, "הצרפתים עצמו את עיניהם כדי לא לראות, וזה מזכיר תקופות טראגיות קודמות, שאמנם לא חייתי בהן, כשרדפו את היהודים והרוב הגדול של הצרפתים חשבו שזה לא נוגע להם. אבל הפעם התברר שכן. בסוף מצאתי מפיץ אנגלי שהסכים להפיץ את הסרט. האנגלים מורגלים יותר בנושאים כאלה".
בחרת לטפל בנושא הרגיש הזה כסרט מתח.
"עשיתי סרט מתח כי לא רציתי לפנות לאלה שיודעים מה אני רוצה לומר. להגיד שלא טוב להיכנס לבית ספר ולירות מקרוב בילדים בני חמש - לא צריך לעשות בשביל זה סרט. רציתי לפנות לאלה שהיו עלולים להיבהל ולהיענות לתעמולה של ארגוני הטרור, הם מעדיפים סרטי פעולה על סרטים רעיוניים. ראיתי את הסרט שלי כתרופה לרעל. אמרתי לעצמי שאם בפרברים מסוימים הסרט הזה יסביר שהג’יהאדיזם הוא בסך הכל דחף רצחני שיביא רק אסונות ואומללות, אז הצלחתי. הייתי עושה להם, אילו יכולתי, משחק וידאו. זה מתאים לתרבות שלהם".
בסרט הטרוריסטים לא מסוגלים אפילו לקרוא את הקוראן.
"הם לוזרים, זה מה שרציתי להראות. ומאז ראינו ג’יהאדיסט שלא מצליח לירות בתוך רכבת ולא מצליח לטעון מחסנית, ואחר שמתכוון לבצע פיגוע בכנסייה ובסופו של דבר יורה לעצמו ברגל. הוא אפס".
ובכל זאת, יש כאלה שהצליחו.
"אבל הם לא חיילים, כפי שרוצים לתאר אותם. חיילים לא משספים את גרונו של כומר בן 85 ולא רוצחים ביריות ילדים בני חמש. איפה האומץ שרוצים לראות תומכיהם? כדי לדרוס אנשים במשאית לא צריך להיות חייל. רציתי לשים להם מראה".
ואתה חושב שהקהל שרצית בו אכן ראה את הסרט?
"אני יודע שכשהסרט יצא באינטרנט הוא היה קורבן לפיראטים, הוא שבר בזה שיאים. רבים מאוד ראו אותו באופן בלתי חוקי. אני מניח שהיו ביניהם בני עשרה רבים, שהם מלכי הפיראטיות. לא אכפת לי שהם ראו את הסרט בלי לשלם, ואם הצלחתי ברמה הצנועה שלי לספק להם קצת תרופה לרעל, אני מרוצה. אומרים שבצרפת אין מוסלמים שהתבטאו נגד הטרור. זה לא נכון. יש מוסלמים רבים בצרפת שיצאו נגד דאע"ש. אבל הם אינטלקטואלים. הבעיה היא שאנחנו לא חיים בתקופה של אינטלקטואלים, אלא של ידוענים. אלה שחסרים ושלא התייצבו בחזית הם דווקא הם: הספורטאים, הקומיקאים. לא מבקשים מהם לשים מטרות על מצחם, אלא לומר שהאסלאם שלהם, או זה שהם ראו אצל הוריהם, הוא לא מה שמנסים להראות היום. אילו כמה ספורטאים היו יוצאים בהכרזות כאלה, הם היו זוכים לכותרות בעמודי השער. כשהרקטור של המסגד של בורדו מדבר כך, כולם מצפצפים עליו".
אחד מהמחבלים בסרט מסרב לירות בילדים. אתה לא חושש שדמות תצא חיובית ואנושית?
"בתא הטרור של הסרט שלי אין שום דמות חיובית. מצד שני, לא רציתי להראות פיגוע ממשי. זה לא התאים לאופי הסרט. לא רציתי לפוצץ מכונית בשדרת שאנז אליזה. זה חולני. רציתי להראות תא סרטני שחבריו משמידים זה את זה. חשבתי שזה המסר הטוב ביותר".
אתה לא אופטימי מדי?
"המסר שלי הוא לצעירים - מדובר במוות. ואם תיתפסו לזה, תמותו גם אתם בצורה עלובה".
לדבר על רוחניות
על אף האופטימיות שבה הוא אוחז, לדעתו של בוקרייף, את האנטישמיות אפילו הפיגועים לא הצליחו לעקור: "אני חושב, לצערי, כי אילו היה רק פיגוע ב’היפר כשר’ ולא ב’שרלי הבדו’, לא היו מיליונים יוצאים לרחובות. כי 'שרלי הבדו' זה חופש העיתונות. אלה קריקטוריסטים שהכרנו וב'היפר כשר' אלה יהודים. לנוכח התגובות שקיבלתי אחרי פרשת מראח, אני בטוח בכך. וזה מפחיד, כי זו, כמובן, גם שכחה היסטורית, וזה לא נגמר אף פעם רק עם היהודים".
למה אתה מצפה מהקהל הישראלי שיצפה בסרטך?
"הייתי רוצה שהקהל הישראלי יבין שבצרפת יש נוער חסר תקווה וגם חסר תרבות. בכך שנטשנו את העניים מזמן, יצרנו קרקע שעליה צומחים העשבים השוטים. את הטרוריסטים אפשר להגדיר כפסיכופטים או, נכון יותר, כחברים בכת. כת שמונהגת בידי אנשים אינטליגנטים שיודעים לעשות מניפולציה על צעירים אבודים. עליכם להבין את הייאוש ואת הטעות הפוליטית שבנטישתם של בני מהגרים, משום שהם לא נחשבו למצביעים שצריך לחזר אחריהם".
סרטו הבא של בוקרייף הוא גרסה חדשה לסרטו ש לז’אן פייר מלוויל "הכומר ליאון מורן", על כומר שמצטרף להתנגדות לכיבוש הגרמני. "טוב לדבר היום על רוחניות בתקופה שנשלטה בידי המטריאליזם", הוא מסביר, "מוסלמי טוב היום הוא זה שנלחם בסטייה המטורפת, שהיא הג’יהאדיזם, באותה צורה שקתולי טוב בשנות ה־40 הוא זה שמתנגד לנאצים. יש תקופות בהיסטוריה שבהן אם אתה אדם מאמין - יש לך שליחות. אני אינני מוסלמי, אבל אבי היה ואחרי פרשת מראח חשתי שיש לי שליחות לדבר על כך. ויכולתי לעשות זאת בסרט יותר מאחרים. אילו ז’אק אודיאר, איש ימין, היה עושה את הסרט, היו אומרים שהוא גזען. אילו איוון אטאל, שהוא יהודי, היה עושה את הסרט, היו אומרים שהוא ציוני. אבל אני ‘מטיס’ - בן לאב מוסלמי. מה הם יכולים לומר עלי?"