פרויקט איפה הם היום: הצלמת ששברה את כל המוסכמות החברתיות

נורית אביב נולדה אל עולם הצילום בתל אביב שבין מנדט למדינה. מעבדת הצילום של אביה, הנס פין, מחלוצי צילום העיתונות בארץ, הייתה הלונה פארק של ילדותה המוקדמת. "הייתי לוחצת על המכונה ונשבית בקסם התמונות, שעלו לאט-לאט מהפיתוח ולבשו צורה", היא נזכרת. כשהייתה בת חמש החלה לצלם במצלמת בוקסה מרובעת.

"הצילום הראשון שלי היה בירושלים בין החומות, שם ניסיתי לצלם מזווית אסורה ואבי הטה לי את היד", היא מעידה. "מהר מאוד התחלתי לפרסם תמונות. רכובה על האופנוע של אבא היינו מגיעים למערכת 'הארץ', שם מסר את התמונות שלו ואז היינו חוצים את הכביש למערכת 'הארץ שלנו', שם מסרתי את התמונות שלי. בגיל שבע כבר הופיע שם צילום השער הראשון שצילמתי ובו נראה פיל בגן החיות".

לימים נהייתה הילדונת מהמעבדה ומגן החיות לתופעה בקולנוע הצרפתי והישראלי, כששם וכאן הייתה לצלמת הקולנוע הראשונה. עם השנים הפכה לבמאית סרטים תיעודיים חוצת גבולות. אחד מהם, "פואטיקה של המוח", סרט מרתק שבו תיעדה חוקרי מוח בישראל, בצרפת, באיטליה ובשווייץ, יוקרן ביום חמישי הקרוב במסגרת "שבוע הבמאיות", פסטיבל שנערך בסינמטק תל אביב.

חייה של אביב והקריירה שלה כקולנוענית וכמורה לקולנוע מתניידים בין דירותיה בפריז ובלב תל אביב: "את הדירה שבה אני גרה רכשתי בגלל המראות הנשקפים מהחלונות, כולל אחד האקליפטוסים הכי ישנים בארץ. דווקא העובדה שאני לא כל הזמן בארץ מאפשרת לי לעשות את הסרטים שלי טוב יותר", מצהירה אביב, מרצה לקולנוע ב"סם שפיגל" בירושלים וכן בפריז ובמינכן.

יוצרת טרילוגיית הסרטים התיעודיים - "משפה לשפה"; "לשון קודש, שפת חול" ו"שפה אחת ודברים אחדים" – אומרת כי "העברית היא שפה שחשוב לי שתישמע בעולם". בראיון בסקייפ מפריז היא אומרת "השפות נראות לי כנושא הכי מרתק של האנושות. לנושא הזה יש ביטוי בסרט 'פואטיקה של המוח' וגם הסרט הבא שלי ייגע בו".

"'פואטיקה של המוח' הוא הסרט הכי אישי שלי, והוא נע בין האוניברסלי לבין הפרטי", מציינת אביב, המשלבת בסרטיה התיעודיים מרכיב של בימוי. כמו שבסרט "משפה לשפה" אנשי התרבות שהיא מדובבת מצפים לה בפתח ביתם, כך ב"פואטיקה של המוח" נראים החוקרים במעבדותיהם בדיוק כפי שרצתה שייראו, בצילומי אורך המקפיאים את הרגע. בסרט שילבה צילומי ילדות מהאלבום המשפחתי שלה, שמעלים בה זיכרונות והרהורים שמובילים אותה למפגשים עם חוקרי מוח.

כך, עם סגנון משלה, סרטיה נלמדים בארץ ובחו"ל, ודור של צלמות קולנוע קם בעקבותיה. "כשהן ראו אותי, הקטנה, סוחבת מצלמה, הן הרגישו שגם הן יכולות ונכנסו לתחום", אביב מתפנקת לרגע בטפיחה עצמית של סיפוק על השכם. צילומים מלאי אווירה

מבחינתה, כאמור, הכל החל באביה, הנס פין. היא זוכרת אותו יוצא לשטח עם מצלמת "רוליפלקס" של 12 תמונות ומנציח רגעים היסטוריים. שניים מהם - של פרץ השמחה בליל כ"ט בנובמבר ושל האונייה "אלטלנה", כפי שהיא נראית מהטיילת התל אביבית בעלותה באש - נכנסו לזיכרון הקולקטיבי. פין היה צלם נחוש. "כשאבא הגיע בכ"ט בנובמבר לכיכר מגן דוד בתל אביב וראה שאין במקום דגל, הוא מיהר להביא דגל מצ'וקמק מהבית", מספרת בתו.

את שירותה הצבאי העבירה בעיתון במחנה, בעיקר במעבדה, וגם יצאה לצלם בשטח. משם זינקה שלא במתכוון אל קריירת הקולנוע שלה. כשהגיע האפיפיור פאולוס השישי ב־64' לביקור בארץ, הורשו צלמי "פארי מאץ'" הפריזאי להשתמש במעבדה של העיתון הצבאי.

"דברים קרו לי לפני שהצלחתי לחלום אותם", היא מציינת. "כשוואלטר קארון, ראש הצוות הצרפתי, ראה צילומים שלי והתפעל מהם, משום מה אמרתי לו שאני רוצה לעסוק בצילום קולנוע. מה פתאום? אולי בהשראת הסרטים 'תותי בר' של אינגמר ברגמן ו'הירושימה אהובתי' של אלן רנה, שראיתי באותה תקופה. לשלושה אנשים אני חייבת את הקריירה שלי: לקארון, שהזמין אותי לבוא לחודש לפריז; לקצין חינוך ראשי דאז, מור'לה בר־און ולעורך במחנה, יצחק לבני, שהרשו לי במהלך השירות הצבאי שלי לצאת לפריז".

כעבור תשעה חודשים הייתה לסטודנטית הראשונה בתולדות מגמת הצילום בבית הספר לקולנוע "אדיק", עם מלגה מממשלת צרפת. "כשנכנסתי למשהו שהיה מחוץ לתחום לנשים וכשהייתי בת יחידה, לא חשבתי על עשיית היסטוריה. תמיד הרגשתי נוח עם בנים", היא אומרת.

מדוע נשים לא צילמו לפנייך קולנוע?

"אתה יודע כמה שקלו אז המצלמות? הן כמעט היו יותר גדולות ממני".

כאן אביה תרם שוב לקריירה שלה. את צילומי שריפת הענק בבניין "צים" שצילם, הוא שלח אליה לפריז. עם הכסף שאביב קיבלה מה"פארי מאץ'" היא רכשה מצלמת קולנוע ויצאה לגורלה. "עד היום אין לי מושג כיצד בועז דוידזון ידע שיש לי מצלמה", משתוממת אביב. "ב־69' הוא גייס אותי לצילום הסרט 'שבלול', שביים. באותו זמן כבר הייתי חזרה בארץ וצילמתי כתבות פרילנס על נושאים בשולי החדשות לטלוויזיה בערבית".

במהלך שיטוט בין כפרים ערביים, הנץ הסגנון הקולנועי שלה עם 'וואן שוט', אותם צילומי אורך מלאי אווירה הבולטים עד היום בסרטיה. "כבר אז, בטלוויזיה, ידעו להבחין בסטייל שלי, שהגעתי אליו בלי להיות מודעת למיוחדות שלו", היא מעירה.

פתאום מצאה עצמה אביב הצעירונת מצלמת ב"שבלול" את חבורת "לול" המיתולוגית, עומדת מול אושיות כמו אריק איינשטיין ואורי זוהר ומשתדלת "להחזיק פאסון" נוכח התעלולים שהיו שם. "צילום שמרבה לחפש את הזווית החריגה, את העוני המצטלם יפה", כתב עמיתי מאיר שניצר על עבודתה בסרט.

ב-1973 החל מרוץ הסרטים שלה בצרפת, כשעמיתה ללימודים שם, ברטראן ואן אפנטר, קרא לה לצלם את סרטו "אריקה מינור", שאדית סקוב הייתה מכוכביו. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן ובין הצופים בו היה זוג הבמאים הנודע אנייס וארדה וז'אק דמי, יוצר "מטריות שרבורג".

"אנייס וארדה התפעלה מצילומי הסרט וחיפשה אותי, בלי לדעת שמדובר בבחורה", מעידה אביב, שכדבריה היא מאז צלמת שנעה ונדה בעולם. "היא לקחה אותי לצילום סרט דוקומנטרי שלה, וכך התחיל שיתוף פעולה בינינו שנמשך שנים, כולל בסרט 'האחת שרה, השנייה לא".

 "אותי לא מפחידים" 

כבר ב-1976, לפני 40 שנה, זכתה לאחת מגולות הכותרת בעבודתה הקולנועית, כשצילמה את סרטו של רנה אליו, "אני, פייר ריבייר", על פי סיפור של מישל פוקו על צעיר שרצח את משפחתו. ז'אן לואי טרינטיניאן, הכוכב המרגש של "גבר ואישה" בבימוי קלוד ללוש, הוא המפורסם בין השחקנים שצילמה במרוצת השנים. "טרינטיניאן, שכעבור שנים פתח יקב אי שם בצרפת, היה אומר לי בצילומים 'לא בא לי יותר להיות שחקן' והוסיף שהיה מעדיף לאסוף פטריות מלשחק", נזכרת אביב בצילומי הסרט "כן או לא", שביים ז'אק דוילון ב־88'. "הוא היה עוקב בקנאה אחר התנועות שלי עם המצלמה ומעיר 'לך יש מקצוע טוב; פי אלף משלי'".

שם נוסף שאביב דולה מנבכי הזמן הוא של מריה שניידר, תגלית הסרט "טנגו אחרון בפריז", שם עברה "סדנה טיפולית" אצל מרלון ברנדו. "צילמתי שני סרטים עם שניידר, בהולנד ובאיטליה", אביב מספרת על הכוכבת האבודה של ברטולוצ'י. "היא הייתה חזק על סמים, וראו עליה שהיה לה קשה בחיים. כמובן, לא כל אלה שצילמתי היו אומללים. את ג'יין בירקין, למשל, אני זוכרת כאישה מקסימה".

אביב חזרה ארצה ב-79' לצילומי "מעגלים של שישבת", סרטה של עידית שחורי. ממנו הגיעה ישירות לצילומי "על חבל דק", סרטה השני של מיכל בת אדם, ומשם המשיכה לסרטה של בת אדם "בן לוקח בת". "שתינו בנות של צלמים", מעידה אביב. "ב'על חבל דק' רואים, אגב, את אביה מחזיק מצלמה, וזו הייתה מצלמת 'רוליפלקס' של אבא שלי. מיכל היא במאית שיודעת בדיוק מה שהיא רוצה לביים, עם חוש מפותח לתמונה. בסרט ההוא נהנינו משחקנית כמו גילה אלמגור, שהיא מקצועית מאין כמוה".

לדברי אביב, כבר ב־77' "סידרה" לבת־אדם תפקיד בסרט צרפתי שצילמה. לאחר שבע שנים צילמה אותה שוב, ככוכבת "עתליה", סרטו של עקיבא טבת. מאז הן נשארו בידידות, אבל דרכיהן המקצועיות נפרדו. "אתה יודע איך החיים", מעירה אביב.

"הם לוקחים אותנו לאן שהם לוקחים".

שם משמעותי בקריירה שלה הוא של עמוס גיתאי, ש"כמוני הולך על 'שוטים' ארוכים". וזאת לא רק הטכניקה. לדבריה, הקדימה אותו בהטיה הפוליטית שמאלה. אביב צילמה ב־82' את סרטו הפוליטי "יומן שדה" ושבה ושיתפה איתו פעולה בסרטים "אננס", "אסתר", "ברלין־ירושלים" ו"ואדי", לצד סרטים שביים בצרפת. אם תשאלו את גיתאי, היא פתחה לו את השערים לקריירה שם. "הסרטים שלו ביקורתיים", היא אומרת והמבין יבין.

אחרי גיתאי נעלמה אביב מנוף הסרטים העלילתיים בארץ, ועוד מעט תדעו מדוע. לצד הסרטים שצילמה בישראל נדדה בין הפקות ברחבי העולם – מאפריקה, דרך סרט תיעודי שביימה מירה נאיר בהודו ודרך סרט קנדי, שתיעד כיתת־אמן של המנצח הגרמני קורט מאזור בברזיל ועד סין.

"בסין הייתי בצוות הקולנוע הזר הראשון שניתן לו להיכנס לשם. אגב כך, חשפנו את ההקפדה שלהם על ילד אחד במשפחה", מספרת אביב. "לא רק שם, בהרבה מהסרטים שהוזמנתי לצלם הייתי זרה יחידה. לא תמיד זה הלך פשוט. כשצילמתי בטיבט את הסרט 'לונג טה' הפריעו לנו מלא אנשי ביטחון סינים שהחמירו עם המקומיים, שראו כאויבי המשטר. גרנו שם באוהלים וחוויתי חוויה של צילום סרט על גבי סוס".

סוס?

"טוב, התחשבו בגובה שלי והביאו פוני. זה היה כלום בשבילי. הרי במקום אחר, כשרציתי לצלם משהו מלמעלה, סיכנתי את עצמי כשצילמתי מכף של דחפור. אותי לא מפחידים. הרי מסתובב ברשת צילום שלי מהסרטת 'יומן שדה' של גיתאי, שבו רואים מישהו הולך להרביץ לי בראש בעוד שאני המשכתי לצלם. סיכונים אף פעם לא הרתיעו אותי".

כמו בדברים אחרים בחייה, גם לבימוי סרטים תיעודיים לא הגיעה אביב מתוך החלטה עצמית. "זה התחיל ב־88', כשהזמינו אותי לצלם את הסרט הדוקומנטרי 'כפר־קרע, ישראל", היא מעידה. "היו מפיקות מצרפת, צלמת מישראל ובמאי עוד לא הגיע. אז לקחתי על עצמי גם את הבימוי ונשאבתי לתוך העניין, כשבהתחלה לא עשיתי פרסום לכך. פחדתי שלא יזמינו אותי יותר לצלם".

חשבת לביים סרט עלילתי?

"לגמרי לא. אני ממש אוהבת את הדוקומנטרי ובטוחה שזה המקום שלי".

אביב רכשה בצרפת שם של במאית מוערכת של סרטים תיעודיים. אשתקד ערך לכבודה "מרכז פומפידו" בפריז רטרוספקטיבה מרשימה, שבמהלכה הוקרנו בשלושה שבועות 40 עבודות שלה ו"אפילו הפיגוע בבטאקלן לא הפסיק אותה". כמו במקומות אחרים לוו הקרנות סרטיה בדיונים בהשתתפות אנשי רוח מתחומים שונים. כאן נפסקת שיחתנו, כשעלי לפנות לה את הסקייפ לטובת מדריכה ישראלית, שמעבירה אליה לפריז שיעור בפילאטיס. איך אמרנו? "אישה של כאן ושם".