"לאן נפלוש עכשיו?" הוא סרט תיעודי קומי, סאטירי וחתרני, כמיטב המסורת של מייקל מור, הבנוי בצורה של יומן מסע. סיפור הרקע המדומיין הוא כזה: מנהיגי ארצות הברית איבדו את הדרך, אין להם מושג מה הם עושים, אז הפנטגון קורא למור לעזרה. מור הפטריוט, חמוש בדגל אמריקה, נוסע בתפקיד "הפולש האמריקאי" לאיטליה, גרמניה, צרפת, פינלנד, נורווגיה, סלובניה, פורטוגל ואפילו טוניס, כדי לבדוק איך המדינות הללו מתמודדות עם הבעיות הכלכליות והחברתיות שארצות הברית סובלת מהן, כדי להחזיר את הידע הזה הביתה ולהציל את מדינתו.
מצפייה בסרט מתברר – הפתעה, הפתעה – שיש מדינות שמבינות יותר מארצות הברית בנושאים כמו זכויות עובדים, חופשת לידה, זכויות נשים, חינוך, מערכת בתי הסוהר, מערכת הבריאות ועוד כהנה וכהנה נושאים סוציו־פוליטיים. מתברר שיש מדינות שיש בהן השכלה גבוהה ללא תשלום, מערכת בתי סוהר ששמה דגש על שיקום ולא על ענישה, ארוחות צהריים בריאות בבתי ספר, חמישה חודשי חופשת לידה בתשלום ועוד סוגי מדיניות שמועילים לאזרחים.
באיטליה, למשל, מקבלים חופשה בתשלום כדי לצאת לירח דבש, ובבתי כלא בנורווגיה הסוהרים הכינו קליפ עם שיר של מייקל ג'קסון כדי לקבל את פניהם של אסירים חדשים.
היות והרבה מדינות בעולם מתמודדות עם שלל נושאים בצורה אפקטיבית יותר מארצות הברית, מייקל מור מחליט "לפלוש" אליהן ולהחזיר הביתה את השיטות שלמד.
"הסרט הכי כועס"
המילה "לפלוש" בכותרת ובטרמינולוגיה של הסרט מטעה, כמובן. מור לא באמת פולש לאף מדינה וגם לא מדבר על כוונתה של ארצות הברית לפלוש לאן שהוא. הוא סתם מטייל בעולם כדי ללמוד מארצות אחרות. כשמור נשאל אם השם מטעה בכוונה, הוא ענה: "כן, זאת הערה סאטירית על העובדה שכשאנחנו מבקרים בארצות אחרות, זה בדרך כלל בתוך טנק או מטוס מפציץ".
הסרט הופק בחשאי, עם צוות צילום קטן ושליש מהתקציב שהושקע בהפקת "קפיטליזם: סיפור אהבה", שיצא ב־2009. "אנחנו עובדים עם צוות קטן, כי אנחנו צריכים להיות מסוגלים לזוז בהתראה של רגע", אמר מור בזמן הפקת הסרט, "בדרך כלל כי מישהו רודף אחרינו". במקור התכוון מור לקדם את הסרט על באמצעות מסע בארצות הברית באוטובוס שממותג בכותרת "לאן נפלוש עכשיו?" מיוחד, כמו טור־באס של להקת רוקנרול, אבל הוא חטף דלקת ריאות ואושפז, מה שאילץ אותו לבטל את התוכנית. במקום זה, הוא פנה למעריציו בפייסבוק וביקש מהם לעזור לקדם את הסרט ברשתות החברתיות.
מרבית הביקורות על הסרט היו חיוביות, אם כי היו שביקרו אותו ואמרו שהוא פשטני, לוקה בראייה סלקטיבית למדי ומוצג בצורה כה נאיבית, שהיא מעליבה את האינטליגנציה של הצופה. אחרים נשבו באופטימיות (לכאורה) שלו, וחשבו שגם אם יש בו משהו פשטני, אי אפשר שלא להתרגש משיר ההלל שמור שר למדינות עם נטייה לסעד ורווחה.
"אנשים תמיד אומרים לי: אתה מצביע על כל מה שלא בסדר, אבל אתה כמעט אף פעם לא נותן פתרונות", אמר מור בראיון ל"גרדיאן", "אז חשבתי, מה אם אתן להם שעתיים בלי שום בעיה, רק עם פתרונות?" אך כשאומרים לו שמדובר בסרט פחות אפל וזועם מסרטיו הקודמים, מור לגמרי לא מסכים: "לא, בדיוק להפך. זה הסרט הכי כועס שלי".