הסרט "הכחשה", שעולה מחרתיים בבתי הקולנוע בישראל, מציב במרכזו דרמה משפטית שעוסקת בהכחשת שואה, והוא רלוונטי במיוחד בתקופה זו, שבה לא תמיד חייבים להיצמד לעובדות ולאמת כדי לזכות בתשומת לב.
במרכז הסרט ניצבת תביעת הדיבה שהגיש ב-1996 מכחיש השואה הבריטי דיוויד אירווינג נגד פרופ' דבורה ליפשטדט, היסטוריונית יהודייה-אמריקאית, שבספרה "מכחישים את השואה" (Denying the Holocaust) כתבה שאירווינג עיוות במכוון את דעותיו כדי לתמוך באידיאולוגיה שלו. אירווינג סחב את פרופ' ליפשטדט לבית המשפט בלונדון, מאחר שלפי החוק הבריטי, על הנתבעת להוכיח שטענותיה הן אמת. משקל היסטורי כבד הוטל על כתפיו של השופט צ'רלס גריי, שלא רק שדחה את תביעתו של מכחיש השואה, אלא שהטיל על אירווינג את הוצאות המשפט, והן גרמו לו להודיע על פשיטת רגל.
"עלינו על עקבותיו ומצאנו את השקרים", הסבירה פרופ' ליפשטדט, שהתארחה בשבוע שעבר בישראל לרגל הקרנת הסרט בפסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים. "הלכנו למקורות ומצאנו שכל פעם שהוא מצהיר שיש בידיו מסמך שאומר כך וכך, זה לא נכון. הוא שינה דברים ושיקר. פחדתי, מאחר שהיו אנשים בתוך עולם המשפט שהסבירו ששופטים בריטים לא מסוגלים בדרך כלל לכתוב 'הוא שקרן', 'הוא מסלף את ההיסטוריה'. שופט אפילו אמר לי: 'אם אמצא שעד שיקר, אכתוב שלא מצאתי את עדותו כמסייעת'. עוד לפני ההחלטה אמרתי שזה לא יהיה מספיק. אני צריכה שופט שיקבע: 'האיש שקרן'. אותו שופט המשיך ואמר לי: 'שלא תתאכזבי, כי זה יהיה מאוזן'. בסופו של דבר צדקתי. השופט קרא לאירווינג 'שקרן', 'מסלף ההיסטוריה' וקבע שהוא עשה את הדברים בכוונה ולא בטעות. אומרים על ההחלטה שהיא אחת הנדירות בנחרצותה".
צריכים איזון
ליפשטדט, בת 69, נולדה בניו יורק והתחנכה בבתי ספר יהודיים. בשנות ה-60 חיה במשך שנה בישראל, ואולי מכאן העברית המצוינת שבפיה. ב-1994 מינה אותה נשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, ליועצת למוזיאון להנצחת השואה בוושינגטון, ושנתיים לאחר מכן הסמיך אותה מזכיר המדינה וורן כריסטופר כאחראית בענייני תגובות מדיניות להכחשת השואה. כיום ליפשטדט משמשת כפרופ' בחוג ללימודי יהדות מודרנית ובחוג ללימודי שואה באוניברסיטת אמורי שבג'ורג'יה.
"אני מאמינה שבעוד 70 שנה יזכרו את השואה באופן אחר", היא משוכנעת. "יש כבר אנשים שאומרים: 'די, מספיק עם השואה'. אם בארצות הברית מישהו אומר משהו כזה, אז ישר משיבים לו: 'במקרה של אפרו-אמריקאי היית מתלונן שהוא מדבר כל הזמן על העבדות?' אנחנו, היהודים, צריכים להיזהר לא להעלות את השואה כל דקה ולגרום לזילותה. מצד שני, צריכים לזכור שלפני 70 שנה אחד מכל שלושה יהודים בעולם נרצח. אנחנו צריכים איזון".
יש בעולם הרבה דיוויד אירווינגים?
"דיוויד אירווינג הוא מכחיש שואה מזן אחר. רבים היו ידועים רק כמכחישי שואה, ואין להם שום דבר אחר ברזומה. אירווינג מוכר כמי שכתב עבודות היסטוריות והרבה ספרים. תמיד הייתה לו נקודת מבט שהנאצים לא היו כל כך גרועים ובעלות הברית לא היו כל כך טובות. אנשים הכירו את עבודותיו, וכשיצא מהארון, כמכחיש שואה, שמו אליו לב".
לכן תוצאת המשפט שלך הייתה כל כך דרמטית?
"יש לה משמעות היום, שלא חשבתי עליה בעבר. רק לפני שנה התחלתי לחשוב שיש בזה משהו. הרי בעולם האקדמי, שממנו אני באה, להגיד שלא הכל נתון לוויכוח - זה לא קיים. אבל יש עובדות. השואה היא עובדה והקרחונים הנמסים הם עובדה. יש בארצות הברית כאלה שאומרים שברור שהייתה עבדות, אבל זה לא היה כל כך רע, כי כולם נאלצו לעבוד קשה במאה ה-19. מישל אובמה נאמה בוועידה הדמוקרטית, ואחת השורות הבלתי נשכחות שלה הייתה: 'אני גרה בבית שנבנה בידי עבדים, ויוצא לי לראות את שתי בנותי היפות, החכמות והאפרו-אמריקאיות משחקות בחצר עם כלבן'. למחרת פרשן קונסרבטיבי אמר שזה נכון שהבית הלבן נבנה בידי עבדים, אבל היו להם שלוש ארוחות טובות ביום והם גדלו בסביבה מכובדת. מה רע? שמעתי את זה וכמעט הקאתי. לזה אני קוראת הכחשת סופט-קור. הם לא אומרים שלא הייתה עבדות, הם רק אומרים שהיא לא הייתה כל כך נוראה".
נשיא ארצות הברית הנבחר, דונלד טראמפ, ידוע כמי שמכחיש את המציאות.
"זה מפחיד. אני דמוקרטית והתנגדתי למיט רומני וג'ון מקיין, אבל אם הם היו מנצחים, הייתי אומרת: 'ככה זה'. פה זה עניין אחר. זה לא פוליטי. זה בן אדם שמשקר, ואנשים מאמינים. הוא אמר ברצינות: 'מוסלמים בניו ג'רזי חגגו ב-2001 את פיגועי 11 בספטמבר'. זה נכון שבמזרח ירושלים רקדו, אבל לא בניו ג'רזי. לפני שבוע, במכון הכושר שאליו אני הולכת, מישהו אמר: 'מוסלמים רקדו בניו ג'רזי, ראיתי בטלוויזיה'. אמרתי לו: 'אולי זה היה במזרח ירושלים?' הוא השיב 'לא, בניו ג'רזי'. הוא משוכנע שראה משהו שלא קרה. איך אתה נלחם בדבר כזה?"
הוא לא לבד. הימין הקיצוני מתחזק באירופה.
"זו התשוקה היום למנהיג חזק. אם אתה עני, מגיע לך. אם אתה חלש, זה בגללך. זו האשמת הקורבן, ואני מאוד מוטרדת. זה לא טוב גם לישראל. לא טוב שיהיה כאן שגריר אמריקאי חדש שהשווה את השדולה האמריקאית ג'יי סטריט לקאפו. מזעזע. אתה יכול לא להסכים עם המדיניות שלה כלפי ישראל, להגיד שהיא תביא לחורבן, אבל לומר שהם גרועים מקאפו? זו אנלוגיה מטורפת. זה מנצל לרעה את השואה כמכשיר פוליטי, ואני שונאת את זה. אני גם לא אוהבת שמשווים את טראמפ להיטלר. אתה יכול לא לאהוב אותו גם בלי להשוות".
גם את ישראל לא אוהבים היום בעולם.
"אני רוצה להיות זהירה, מאחר שאני לא גרה בה. אני חושבת שבעולם ישראל מקבלת יחס קשוח מדי. הרבה אנשים לא יודעים למצוא אותה על המפה, 'היא איפשהו שם', אבל יודעים מה היא עשתה לפלסטינים. יש אנשים שרוצים להאשים את ישראל בהכל. יש גם דברים במדיניות הישראלית שאני לא מסכימה איתם, אבל לא רוצה להיכנס לזה".
את נתקלת באנטישמיות, באיומים?
"לא הרבה, ואני גם לא מפחדת. יש עיתונאית יהודייה בניו ג'רזי שהצהירה שהיא רפובליקנית וביקרה את טראמפ, אז איימו עליה. היא פחדה. אתה יודע שאחרי 11 בספטמבר הפיצו שערב האסון צלצלו ל-3,000 יהודים שעבדו במגדלי התאומים וביקשו שלא יגיעו לעבודה? תחשוב על הרעיון שיש מישהו שמחזיק את כל מספרי הטלפון, הניידים והקוויים, של כל היהודים בניו יורק, יודע היכן הם עובדים ואיך למצוא אותם. לסרט שיצא כעת נדרשו שמונה שנים לצאת לפועל - מרגע תכנונו ועד הקרנתו. היה לי הרבה זמן להתרגל לרעיון, אבל מה שחשוב בו הוא המסר. יש עובדות ויש דעות ויש שקר. מכחישי השואה לא לבד".
מחויבות לאמת
"הכחשה" מתבסס על ספרה של ליפשטדט "היסטוריה במשפט" (History on Trial), שנכתב על המאבק מול אירווינג. את דמותה בסרט מגלמת השחקנית הבריטית היהודייה רייצ'ל ווייז, שזכתה בפרס האוסקר על תפקידה כשחקנית המשנה בסרט "הגנן המסור".
"רציתי שחקנית מהשורה הראשונה", מספרת ליפשטדט. "הכרתי את העבודה של רייצ'ל, אבל ביליתי סוף שבוע שלם כדי לראות כל סרט אפשרי ומאוד התרשמתי. כשנפגשנו התברר שהיא מקצוענית שבמקצוענים. היא באמת רצתה לדעת מי אני, מה המבט שלי על החיים, איך הרגשתי, איך היו היחסים עם עורכי הדין. היא רצתה להוציא ממני כל מה שהיא יכולה כדי לבנות דמות. אולי היו שחקניות שהיו לוקחות את הסיפור ואומרות שהוא טוב, אבל היו בונות דמות משלהן. כשהייתי אצלה בבית, רייצ'ל אמרה: 'אל תחשבי שאני הולכת לברוא אותך מחדש, כמו שהלן מירן שיחקה את המלכה. נתת לי את החומרים, ואני אוסיף את האינטרפרטציות שלי'. היא עשתה את זה. היא התקשרה אלי לפעמים בשעת לילה מאוחרת ואמרה: 'תגידי את המילה הזאת כדי שאדע איך לבטא אותה'".
הסרט קרוב למציאות?
"מאוד. כשהסכמתי שיהיה סרט, הדגשתי בפני המפיקים שהם צריכים להבין שזה סיפור על האמת ומבוסס על המאבק על האמת, ואי אפשר לשנות. דיוויד הייר, שכתב את התסריט, הבין ודאג שכל מה שאמרו בבית המשפט, כל סצינה, תבוא ישירות מהפרוטוקול, וכל מה שיוצא מהפה של אירווינג באמת נאמר. לרוב בסרטים כאלה יש גיבורים שנלחמים על האמת שלהם ומוצאים את קולם. כך, למשל, ארין ברוקוביץ' (שגולמה בידי ג’וליה רוברטס – א"ל) שהייתה מזכירה במשרד עורכי דין קטן בסרט 'ארין ברוקוביץ''; או נורמה ריי (שגולמה בידי סאלי פילד - א"ל) בסרט 'נורמה ריי'. כאן זה הפוך. היה לי קול, אומנם לא בינלאומי, אבל כתבתי, הרציתי, ידעו מה העבודה שלי, והפעם התבקשתי להיות בשקט, בעצת פרקליטי. זה היה אתגר".
היה לך קשה כשעורכי דינך ביקשו ממך, כחלק מהטקטיקה, שלא להעיד במשפט?
"קשה מאוד. יש לי חברים, אפילו בארץ, שאומרים שהנס הגדול ביותר בסיפור של דבורה היה שהיא שמרה על שקט".
בסרט נראה שאת ממש שונאת את אירווינג.
"זו לא שנאה. הוא לא שווה את השנאה שלי. אני שונאת נאצים, אותי הוא הגעיל".
את מרוצה מהסרט?
"מאוד. הם עשו עבודה מצוינת ואפילו הצליחו ליצור מתח. כשכתבתי את הספר, העורך אמר: 'את כותבת ספר, שכל מי שיקנה ידע איך הוא נגמר'. הם הצליחו ליצור סרט שאנשים שראו אמרו שכמה שידעו מה יהיו תוצאות המשפט, הם עדיין נשארו במתח".