הצילום המסוגנן והעיצוב המחושב לא עוזרים ל"יצורים ליליים"

ספוילר (קטנטן): רגע לפני סיום סרטו "יצורים ליליים" טום פורד לא עומד בפיתוי ומורח על הבד תמונת תקריב של עין נשית. ממש כמו התמונה הנודעת שפותחת את "ורטיגו" הנערץ של אלפרד היצ'קוק. ולמה שהוא לא יעשה זאת? הרי שני הסרטים - הן הקלאסי מ–1958 והן החדש - עוסקים באותו העניין בדיוק: גבר הבורא מחדש אישה, שבעבר נטשה אותו, והפעם הוא עושה זאת בתנאים שלו.

ולסרט עצמו. איימי אדמס היא בעלת גלריה מעודכנת ומובילה בלוס אנג'לס. בתה כבר גדלה והתעופפה מהבית, ואילו בעלה (ארמי האמר), כך עושה רושם, שואף גם הוא להתפרפר הלאה. עם פריזורה מה זה מעוצבת, ועם עבודות אמנות יומרניות האופפות אותה מכל עבר, נזרקת הגלריאנית אל תוך ואקום קיומי, שמתבטא היטב בחוסר יכולתה לישון בלילות.

והנה יום אחד מגיעה אליה מעטפה גדולה ובתוכה כתב יד של ספר חדש המוקדש לה. הכותב, איזו הפתעה, הוא בעלה הראשון (ג'ייק ג'ילנהול) שאותו לא ראתה כבר 19 שנים, מאז הלילה הטראומטי שבו ביצעה בגופה הפלה מלאכותית.

כתב היד אוצר בחובו סיפור אימים משכר ממש, העוסק במשפחה אמריקאית בורגנית, שנדחסת לתוך המרצדס שלה ועושה דרכה הארוכה לאיזשהו מקום נופש התקוע במערב טקסס. המרצדס ובתוכה הבעל, האישה ובתם המתבגרת נקלעת בלילה האפל למלכודת דרכים, שמכינים לה כמה בריונים שתויים, הנעים בשתי מכוניות במקביל, וחוסמים את דרכם של נוסעי המרצדס.

בהמשך סיפור האימים מופרדות הנשים - האם והבת - מאבי המשפחה, נלקחות למבנה מבודד שבו הן נאנסות ונרצחות. הגבר האומלל מצליח בדרך פלא לחמוק מהפושעים ולהזעיק עזרה. על החקירה ממונה קצין משטרה יגע למראה (מייקל שאנון), שמסתייע בזיכרונותיו הקשים של הגבר השכול על מנת לצאת למסע נקמה באותן חלאות אדם שבחסות הלילה ביצעו את הפשעים. עד כאן הדברים המופיעים בספר שטרם ראה אור, ואדמס, כמה לא מפתיע, נוברת בהם בשקיקה המהולה בחרדה ומזהה שם את דמות עצמה, ואת הפרופיל הנפשי של בעלה לשעבר.

טום פורד, שביים את "יצורים ליליים", מוכר קודם כל כמעצב אופנה, וזאת בזכות השנים הרבות שבהן עבד בחברת גוצ'י. לפני שבע שנים הוא הפתיע את הוליווד עם "סינגל מן" - סרט מסוגנן על אודות ג'נטלמן אנגלי המתקשה לשוב למסלול חיים סביר לאחר מות בן זוגו - שסימן את כניסתו לעולם הקולנוע.

"יצורים ליליים" הוא סרטו השני, וככל שהדברים נוגעים בערכים החזותיים שלו - עיצוב תמונה, קומפוזיציה ואווירה - הוא בהחלט מזכיר את ההישגים של סרט הביכורים ההוא. מובן שעיסוקה של הגיבורה - ניהול גלריה לאמנות עכשווית - סולל עבורו את הנתיב לשילובים מפתיעים של חפצי פנטזיה בתוך עולם כאילו מציאותי, מה גם שהלילה על מכלול המסתורין שהוא מציע רק מוסיף תבלין אפלולי משלו לסעודה שפורד מתקין על הבד.

כמו "ורטיגו", אב הטיפוס הפילמאי שעליו נסמך פורד, גם "יצורים ליליים" מתמקד בכפל זהויות, בעירוב הווה נזיל בעבר מפוקפק, וכמובן בשורה של האשמות (ופשעים) מתחלפות, שמקשות על ההבחנה בין מיהו טוב ומהו רע. עם שותף פעיל כמו הצלם האירי שיימוס מקגארווי ("חייבים לדבר על קווין", "50 גוונים של אפור", "רואה החשבון") יוצר פורד סרט המשכיל להתחזות לאיזה פילם נואר רב־השראה מראשית שנות ה–50.

העובדה שהעבר שולט בהווה מודגמת ב"יצורים ליליים" לא רק בהנגדה העיקשת (מדי) בין חיי היומיום של אדמס וסובביה לבין הפנטזיה הספרותית של בעלה לשעבר, אלא בעיקר באותם קטעים (מיותרים לגמרי, חובה להדגיש) שבהם נשאב הסיפור בפלאשבק אל שנות נעוריה של בעלת הגלריה, כאשר הייתה נשואה שלא באושר לבעלה הראשון, הלא הוא הסופר לעתיד. פורד, בהשראת היצ'קוק, משלב את ג'ילנהול בתפקיד הכפול של הבעל לשעבר, וגם של הבעל–הקורבן באותם חלקים בסרט שבהם מודגמים פרקים מתוך כתב היד שנשלח לאדמס.

הצילום המסוגנן, העיצוב המחושב ושילובן של עבודות אמנות נחשבות (ג'ף קונס, דמיאן הירסט) לא באים אלא להסתיר את העובדה המעציבה ש"יצורים ליליים" הוא סרט חלול במקצת. נכון הוא שכוונתו היא לעצב בני אדם שהבדיה והבריחה מהעימות עם המציאות הן האנרגיות המוליכות אותם, אך נראה שהכוונות נדבקו גם למוצר הפילמאי עצמו, שנראה לעתים קרובות מדי כמו פוזה. תחושה לא נוחה זו בולטת כבר מסצינות הפתיחה של הסרט, שמתמקדות במופע חשפנות של נשים בעלות מבנה גוף מרתיע במשמניו. גם סטריפטיז שונא נשים זה מסווה עצמו כפרפורמנס בעל הערכה עצמית עודפת.

על רקע אי־הנוחות הזו מתבלטת הופעתו השנונה של מייקל שאנון המיומן. שאנון מגלם ב"יצורים ליליים" את התפקיד המופרך ביותר - דמות הבלש שפועלת בתוך כתב היד. זוהי דמות שכמו נתלשה מקומיקס אפל, ובעזרת ג'סטות ששופשפו כבר בהמון סרטים בסגנון הפילם נואר משכיל שאנון לכונן על הבד קריקטורה אמינה וכובשת. אומנם זה דבר והיפוכו, אבל הפרדוקס הקומי הזה חי ונושם על הבד, משכיח לעתים את עודפי העמדת הפנים האמנותית־עאלק של יתר חלקי הסרט.

"תיקון"

אבישי סיון הוא חידה, ו"תיקון", שהוא סרטו הארוך השלישי, אינו מסייע בפתרונה. ב–2010 הציג סיון את "המשוטט", סרט הביכורים העלילתי שלו, שדילג בין עיצוב חזותי מרשים לבין עלילה דלילה במתכוון, שהתמקדה בהתחבטות הנפש של צעיר בן 19, המשתייך לעדות החרדיות בירושלים.

"תיקון" שב אל אותה המתכונת (בין לבין ביים סיון את "ויזה", שאותו גנז לאחר הקרנה פומבית אחת בפסטיבל דרום) המעמתת עלילה רזה, כמעט מופשטת, עם תמונות אווירה מרתקות, שכמו מדגישות את הנחת העבודה שלו כי אצל החרדים בירושלים המסגרת החיצונית חשובה יותר מאשר האמונה הפנימית. ואולי לא לזה מתכוון המשורר. בהחלט חידה.

חיים אהרון (אהרון טרייטל) שב מהמתים. ערב אחד חוזר האברך הזה מלימודיו בישיבה אל דירת הוריו, ולפתע פורחת נשמתו. צוות חירום רפואי שמוזעק למקום מבצע בחיים אהרון פעולות החייאה במשך 40 דקות ארוכות, אך לשווא. חיים אהרון מת. אלא שאביו (חליפה נאטור), שהוא שוחט בבית מטבחיים ומבין מוות מהו, לא מסכין עם קביעת הפרמדיקים וממשיך לעסות את לבו הדומם של הבן. עוד ועוד ועוד ועוד, עד שגופו של הבן המת נעתר לתחינות האב, ומתעורר.

אלא שפלא הקימה לחיים מחודשים מתמוסס די במהירות, כאשר מתברר לכל כי בגופו חיים אהרון הוא אומנם שוב עמנו, אבל לא ברוחו. משהו באמונתו נסדק, ומגיעים הדברים לידי כך שהוא נזרק אפילו מלימודיו בישיבה. האב, זה שהעניק לו חיים מחודשים, נותר תקוע עם פקפוקים משלו, שמא הוא החציף פנים לבורא עולם, שרצה כבר את חיים אהרון לצדו. ואילו הבן מתקשה להישאר בתוך הכלא של שכונת הולדתו, ואולי גם בתוך אריזת המלבושים - כובע שחור, קפוטה, ציצית וכך הלאה - המצמיתה אותו לסביבה שזרה לו לפתע, ומונעת ממנו מגע עם אותו משהו שהוא לא מכיר: גוף האישה על מכמניו השונים.

סיון, שאין לו רקע חרדי ישיר, מתרגם את חיבוטי הנפש של גיבוריו הצעירים - הן ב"המשוטט" והן ב"תיקון" - לאנרגיות של התרוצצות פיזית ממקום למקום. חוסר מנוחה חיצוני, שמשקף סכסוך נפש קיצוני. אפשר אולי למצוא טעמים שונים להתנהגות הדמויות בסרטיו של סיון, אבל אלה יהיו בגדר ספקולציה, משום שהקולנוען עצמו חומק מהתחייבות כלשהי לגביהן, ומותיר אותן בחידתן, שלא בטובת הסרט.

כמו "המשוטט", כך גם "תיקון" מתאפיין באוסף של סצינות המבוימות ומצולמות היטב, ששום דבר קוהרנטי, לבד מאי־השקט הטורד של הדמויות הראשיות, אינו קושר ביניהן. לנוכח הנראה על האקרן בשני הסרטים מתגנב החשד שהם לא נועדו אלא להפגין ברבים את יכולותיו האסתטיות המרשימות של הצלם שי גולדמן, שבשניהם נוסק לרמת ביצוע גבוהה. ב"תיקון" בולט הדבר באותן סצינות של התרוצצות ברחבי השכונה החרדית, כאשר הסמטאות הצרות הופכות למעין קומפוזיציות בציור אבסטרקטי. שיאו הצורני של הסרט הוא בסצינה ערפילית, ספק חלומית, המדגימה סיוט של תאונת דרכים, שבה מוות של דמות אחת הוא אולי שער כניסה לחיים האמיתיים של דמות אחרת. ואולי לא. שהרי כבר אוזכר כאן קודם לכן כי הכל בבחינת חידה.