"האמת היא שנורא חשקתי בתפקיד. אני מאוד נמשכת לתפקידים של דתיות. אני באה ממשפחה של חוזרים בתשובה. אמי ואחותי חרדיות. כמובן, ממש לא בסגנון שאנחנו רואים בסרט", אומרת השחקנית ריקי בליך, שמפתיעה בגדול בסרט "תיקון", בתפקיד אמא דתייה של תלמיד ישיבה סהרורי ומשחקת אותה כאילו נולדה לתפקיד.
במרכז "תיקון", סרטו של אבישי סיוון, סיפורו של חיים־אהרון (אהרון טרייטל), בחור ישיבה חסידי ממאה שערים, שערב אחד מתמוטט ומאבד את הכרתו. אחרי אין ספור ניסיונות החייאה הוא חוזר לחיים, אך נחשף כאדם בעל יצרים חייתיים שתשוקתו בוערת להשחית. עד כדי כך שאביו (ח'ליפה נאטור), מתחיל להתייסר ממעשה ההחייאה שביצע בבנו, שאולי הפר את רצון הבורא בביצועו.
"הסרט עוסק במשפחה חרדית מקבילת חסידי גור, שהם קהילה מובדלת ונוקשה מאוד", מספרת בליך, "אבל עולם הדת בהחלט לא זר לי. לא פחות מזה, מעניין ומרתק אותי. אני חושבת שהרשמתי את אבישי סיוון, במאי הסרט, כשהגעתי לאודישן עם פאה ולא עם שביס, כיאה לחרדית מזרם אשכנזי. את זה ידעתי, כמובן, מהמשפחה. משם גם הייתה לי פאה אמיתית של אחותי. זאת לא הפעם הראשונה שאני משחקת אישה דתייה. בכל פעם שאני עושה את זה, אני מתרגשת במיוחד, כאילו זה מותח איזה קו מחבר ביני לבין אמי ואחותי, וזה מרגש אותי מאוד. זה בהחלט הסרט הכי מעניין, יפה וייחודי שלקחתי בו חלק. כמובן, סרט באורך מלא הוא הדובדבן בקצפת של המקצוע שלנו. לספר סיפור שיש לו זמן להתפתח, וזה תמיד יעשה אותו מורכב ומעניין יותר. זה הכי מעורר תיאבון. גם מבחינת ההפקה יש בפיצ'ר הכי הרבה זמן לחזרות וזמן לצלם, כדי להגיע לתוצאה הכי טובה שאפשר. אם היה אפשר, הייתי מצלמת סרטים כל היום".
את מוכרת מהטלנובלה הקומית "אסתי מכוערת" ושלל תפקידייך בתיאטרון. אפשר להגיד שאת חייבת את הקריירה שלך ל"אסתי המכוערת"?
"האמת שכבר קשה לי לדבר על זה. עם כל הכבוד, זה היה לפני כמעט 20 שנה. מבחינתי זה ממש עבר רחוק. נראה לי שדי ברור מה הסדרה הזאת נתנה לי. היא עשתה אותי שחקנית מן המניין, הכניסה אותי למשך תקופה כמעט לכל בית במדינה. זה עזר לי לעבוד במשך שנים. אבל אני משערת שבאותה מידה זה גם הרס לי, כי דבק בי איזה ריח של קומיות, שלבמאים קשה בגללו לדמיין אותי בתפקידים דרמטיים. מדהים שעד היום כמעט אין יום שלא מזכירים לי את הסדרה הזאת. יש אנשים שעד היום בטוחים שקוראים לי אסתי. ברצינות. זה מה שהיה כל כך נפלא באבישי (סיוון, במאי 'תיקון'. ר"ז), שנתן לי את התפקיד המאוד דרמטי הזה, בלי החשש שאני מרגישה לפעמים מבמאים מקובעים, שחושבים שאם הצחקת, לא תוכלי לרגש. לצחוק ולבכות זה הרי כל כך קרוב אחד לשני. אותה מערכת הפעלה פועלת שם. בצחוק תמיד יש הזדהות ואיזה ריגוש, אחרת הצופה או הקהל לא יצחקו לעולם. אז מבחינתי זה ממש אותו הדבר".
מה דעתך כאמנית מעורבת חברתית על פועלה של מירי רגב?
"אני חושבת שזה כבר קצת לעוס לדבר על מירי רגב. אבל אם כבר מדברים, אני חושבת שהשיח שהיא מעוררת בעניין הדרת ואפליית המזרחים הוא נהדר וחשוב, למרות שהוא לפעמים מוגזם וקיצוני. זה בדיוק כמו המאבק שלנו, הנשים, להפסיק אחת ולתמיד כל סוג של הטרדה או אי־נעימות, שנגרמים לנו משחר האנושות מצד הגברים. אז צריך להקצין וצריך לצעוק וצריך להגזים, כדי שבסוף יתקבל איזון. לפעמים נפגעים גם אנשים שהם קצת שעירים לעזאזל, ואין ספק שבדרך נאמרות גם הרבה שטויות, אבל זה עדיין נהדר שזה קורה. לעומת זאת, בעניין האידיאולוגיה, הלאומנות והפחד מפתיחות מחשבתית - שהשלטון מנסה לכפות ולעודד בתוך עולם התרבות הישראלי - זה, כמובן, כבר מסוכן. אסור לאמנות להיות מעורבת באידיאולוגיה, כי זה המוות הוודאי שלה ותחילת השליטה במוחו של הציבור. השתלטות על מחשבה של המונים תמיד לובשת צורה רדודה, פשטנית וקלישאתית, ודורשת, כמובן, שהציבור יהיה כמה שפחות חופשי למחשבה עצמאית. תפקידה היחיד של האמנות הוא לשאול שאלות, לעורר פולמוסים ולגרות מחשבה חופשית. זה ההפך הגמור. מצד שני, יש בזה משהו יפה, כי זה גורם לאמנים להתעורר, לפחד, להתרגז, להילחם. תמיד טוב לא להירדם. תראי מה קורה בארצות הברית, מתוך הפחד שמטיל טראמפ על אנשי התרבות. עוד לפני שהושבע, כבר יוצאות משם הצהרות נפלאות וסולידריות מרגשת. אני מקווה שתצא מזה גם אמנות נהדרת".
מפחיד לחיות בעולם הזה.
"אין ספק שהעולם ואנחנו הולכים לאזורים חשוכים, מפחידים, סגורים, קיצוניים ולאומניים, וזה מפחיד. מי שרואה קצת את המניפולציות העלובות האלה, של מי שבשקט בשקט מנצלים את כל זה, לא יכול שלא לפחד ולכעוס נורא. כך בקטן אצלנו, וכך אצל האמריקאים הטיפשים, שנתנו עכשיו את מפתחות הצוללת לאיש תאב בצע וכוח, שפשוט ישתה כל דולר שיוכל לכיסו ולכיס חבריו, טייקוני הנפט והמסחר, וינצל את כל הכלים שיש לנשיא העולם לעשות את זה. כמו שאומרים, שיהיה לנו בהצלחה".