ימים אחדים לאחר קריסת המגדלים התאומים בספטמבר 2001 יצא מרק סטרומן לנקום בערבים. סטרומן, ניאו–נאצי איש טקסס, התקשה למצוא בני אדם ממוצא ערבי על מנת לטבוח בהם, ולכן ירה בשלושה כהי עור שהגיעו לאמריקה מהודו, פקיסטן ובנגלדש. שניים מהם נהרגו, ולשלישי שנפצע קשה אבדה עין. זמן מה מאוחר יותר סטרומן נידון למוות, ובמצב ההמתנה להוצאתו להורג איתר אותו אילן זיו.
זיו, דוקומנטריסט יליד ישראל, שעובד כבר שנים רבות בארצות הברית וקנדה, רצה לתהות על אישיותו של וייט–טראש הממתין למותו, ובמהלך פגישותיהם המצולמות של הבמאי והאסיר פרחה ביניהם ידידות ששיאה התבטא בהבטחה שנתן זיו לרוצח כי הוא ישמש עד מטעמו בעת ביצוע גזר הדין. בינתיים חלף עבר עשור שלם, שבמרוצתו נדחו עוד ועוד ערעורים מטעמו של הרוצח, ובסופו של דבר הוצא להורג בחודש יולי 2011.
"עין תחת עין", סרטו של זיו שנחשף בשבוע שעבר במהלך פסטיבל פ.י.פ.ה, שנערך בעיירת הנופש ביאריץ שבדרום צרפת, הוא מסמך ייחודי המתיימר לתעד שינוי דרמטי באופיו של אדם. מרוצח גזעני, כך עולה מתוך ממצאיו של זיו, הפך סטרומן לאוהב אנוש ולמקדם זכויות המיעוטים באמריקה. עד כדי כך. תהליך השינוי הדרמטי התרחש הן מול המצלמה המסוקרנת, והן בבלוג יומי שבו סטרומן שיתף בו את קוראיו בחוויותיו המטפיזיות בתא הנידונים למיתה.
הרגע המפתיע בסיפור הזה הגיע כאשר ראיס בויאן, הבנגלדשי שנפצע קשה מאקדחו של סטרומן, ביקר בעיר מכה ועבר שם תהליך של זיכוך עצמי בנוסח המוסלמי. כתוצאה מזה הוא הציב עצמו בראש מחנה הדורשים חנינה לרוצח. התפתחות זו מוסיפה לסרטו של זיו רובד טעון המעניק ל"עין תחת עין" עומק ומשמעות רבה יותר מאשר סתם עוד כתבה מורחבת על אודות גזען בזוי. סרטו של זיו (שסדרות תעודה שלו דוגמת "מלחמת ששת הימים" ו"קפיטליזם" שודרו בעבר בערוץ 1) משכיל לעקוף אלמנטים סנסציוניים מיותרים. חבל רק שבמהלך ההתיידדות הנרגשת בין הקולנוען לרוצח נסחף הסרט להפרזות, והופך למעין כתב הגנה על רוצח סדרתי. שהרי עניין אחד הוא להתנגד בתוקף לעונש מוות, ועניין אחר לגמרי הוא גלוריפיקציה של איש בזוי.
השחקן המרכזי
פ.י.פ.ה הוא הפסטיבל לסרטי טלוויזיה הוותיק באירופה, והשנה הוא נערך זו הפעם ה–30. עיקרו של הפסטיבל בשש תחרויות שונות המשקפות את הז'אנרים השונים בעשייה הטלוויזיונית. דרמות ארוכות, סדרות, סרטי תעודה, רפורטאז'ות, סרטי אמנות ומוזיקה, וכן סרטים ניסיוניים.
בתחרות לכתבות טלוויזיה ארוכות הוכתר בפרס הגדול "אמבולנס", סרט המתעד לאורך 80 דקות מכאיבות את היומיום המתיש של צוות הצלה רפואי, שפעל בעיר עזה בקיץ 2014, במהלך ימי צוק איתן. הפצצות חיל האוויר והפגזות כוחות היבשה הצה"ליים, שכתשו את העיר ואזרחיה, מקבלות מימוש חזותי צפוף ומדמם, גדוש בצווחות אימה, דמעות וכאב.
מוחמד ג'אבלי, צלם בן 23 שזה לו סרטו הראשון, הצטרף אל צוות אמבולנס והפנה עדשה מתעדת שקלטה לא רק את החרדה, אלא בעיקר את העייפות המצטברת לנוכח מאות ואלפי שעות הפעילות השוטפת ב–51 ימי הלחימה. דומה ששיאו הרגשי של "אמבולנס" אינו בעשרות ההרוגים והגוססים מול המצלמה, כי אם בעצם קטנה ומדממת שנתלשה מידו של בן אדם פצוע (או הרוג), ונשכחה על רצפת תא המטען של רכב ההצלה. חיזיון סוריאליסטי בסרט
קשה לצפייה.
ומשהו אחר לגמרי - איטליה. חידת בפה גרילו ותנועת חמשת הכוכבים שלו מטרידה כעת את איטליה, כמו גם את אירופה כולה. גרילו הוא קומיקאי שהפך לפוליטיקאי מסוכן מהזן הכמו–פאשיסטי. תנועת חמשת הכוכבים שכונן לפני שמונה שנים זכתה בבחירות 2013 ברבע מקולות המצביעים האיטלקים, וגרפה 109 נציגים בפרלמנט (מתוך סך כולל של 630 חברים). מצע התנועה פשטני ביותר. הוא תובע "טוטי א–קאזה", כולם הביתה! כל הפוליטיקאים המקצוענים חשודים בעיניו, ויש לטאטא אותם מעל פני האדמה. עם הזמן זכו נציגי התנועה גם בבחירות העירוניות ברומא ובטורינו, וכיום גרילו הוא השחקן המרכזי בחיים הפוליטיים בארץ המגף.
אלא מה? הוא עצמו נותר מחוץ למעגל ההנהגה. לא רק שנציגי תנועתו אינם משתתפים בשום קואליציה ממשלתית, הרי שגרילו מסרב לכהן בפרלמנט, ומסתפק בשני דברים צנועים: מופעי רחוב דמגוגיים וכתיבת בלוג שבאמצעותו הוא מכתיב לנציגיו את עמדותיהם בפרלמנט. מזכיר במספר היבטים את פועלו המקומי של יאיר לפיד. הבמאית הדנית ליסה בירק פדרסן עוקבת בסרטה "טוטי א–קאזה" אחר ההתנהלות הפנימית בתוככי המפלגה החדשה הזו, ומגלה, ממש לא במפתיע, כי בחדרי חדרים אין הבדל בינה לבין קודמותיה המשוקצות.
על פי הממצאים המצולמים אצל פדרסן, הססמה המנצחת "כולם הביתה!" שהופנתה כלפי חוץ, קיבלה בשנה האחרונה תפנית כלפי פנים. כעת היא מופנית אל עבר חברי התנועה הסוררים, שגרילו מעיף החוצה אחד אחר השני. בחסות טיעונים של דמוקרטיה ישירה, מנהיג גרילו הדמגוג רודנות פופוליסטית, שמתבססת על לייקים ושלילת חברויות וירטואליות, ובתוך כך מתממש (על המרקע, אבל גם בפועל) חזון של חברה המנוהלת מרחוק על ידי אח גדול. איש מסוכן, סרט מעניין.
למרות השתתפותה של "תאג"ד" שעשה ציון רובין מישראל בתחרות הסדרות, קשה לציין שיאים של ממש בהיצע הדרמות והסדרות בפ.י.פ.ה האחרון. מה שמבליט עוד יותר את החומר המרתק שגדש את התחרות לסרטי אמנות ומוזיקה. הבולט בהם היה "שתי רכבות דוהרות" של סמואל פולארד הוותיק. זהו סרט תעודה המשלב קטעי אנימציה, ומגולל שלושה סיפורי מסע וחיפוש, שהסתיימו כולם באותו היום (21 ביוני 1964) באותו המקום: מדינת מיסיסיפי.
היה זה הקיץ הקטלני שבו בערה המדינה הגזענית הזו. שתי חבורות נפרדות, ללא קשר ביניהן, יצאו אז למיסיסיפי על מנת לתור אחר שני זמרי בלוז נשכחים. החבורה האחת חיפשה את סאן האוז, שתקליטיו נפוצו בשנות ה–30 והוא עצמו נעלם. הקבוצה האחרת תהתה על גורלו של סקיפ ג'יימס, שהיה כוכב בלוז בשלהי שנות ה–20.
במקביל לחובבי מוזיקה אלה, חרשו גם הפעילים הפוליטיים ג'יימס צ'ייני, מייקל שוורנר ואנדרו גודמן את משעולי מיסיסיפי סטייט, במטרה למחות כנגד מדיניות ההפרדה הגזענית של הלבנים במדינה זו. כידוע, מסעם של שלושת הפעילים הצעירים הסתיים באסון, כשרוצחים מטעם ארגון הקו–קלוקס–קלאן חיסלו אותם ב–21 ביוני 64' (הפרשה כולה שוחזרה בסרט "מיסיסיפי בוערת"). באותו היום ממש אותרו גם שני הזמרים האבודים, שנשלפו מיד מעולם השכחה, והוקפצו להופעות ספונטניות בפסטיבל ניו פורט הנחשב, ובתוך כך הוחזרו באחת אל היכל התהילה. הבמאי פולארד, שכבר הקדיש בעבר סרטים וסדרות לחקר האמריקנה, מצליח לשלב את שלושת מסלולי העלילות המקבילות לכלל אמירה פוליטית רלוונטית אחידה, שמהווה חתך רוחב מרשים לאופן שבו פעלו בני דור הסיקסטיז, שטלטל ושינה לגמרי את פניה של אמריקה, ולא רק מהבחינה המוזיקלית.
חיים חדשים
סרט נוסף העשוי בפורמט דומה הוא "אני הולך הביתה" (במאי: יון־הא צ'אנג), שמתחקה אחר מפיק מוזיקלי מגרמניה בשם ראלף קמפר, המתעקש להחזיר לקדמת הבמה האמנותית את ג'ימי סקוט הנשכח. סקוט, זמר ג'אז ייחודי, היה כוכב בשלהי שנות ה–40 וניהל קריירה מצליחה עד 1963, אז הפיק עבורו ריי צ'רלס אלבום שאמור היה להציב אותו במקום גבוה בטבלת אמני הג'אז. מסיבות משפטיות נגנז האלבום ושוחרר להפצה רק כעבור 40 שנה. בינתיים דעך סקוט והתאייד אל חיי העוני. הוא המיר את המוזיקה בעבודה כשרת בבית חולים בקליבלנד.
בגיל 12 לקה סקוט בתסמונת קאלמן; זוהי הפרעה הורמונלית שהותירה את גופו תקוע כגוף נער לפני גיל ההתבגרות. כתוצאה מכך השתמר קולו כילד, וכשהוא פתח פיו בקע מגרונו קול המזכיר מאוד את בילי הולידיי. אל תופעה ייחודית זו הצטרפו היגוי מילים משונה ופיסוק מוזיקלי מפתיע, שיחד ארזו באריזה לא שגרתית כל שיר בביצועו של סקוט.
הסרט הנוכחי, שראשית צילומיו הייתה ב–2012 כשהוא ציין את יום הולדתו ה–85, מלווה את המפיק הגרמני קמפר בהרפתקה חדשה - הקלטת אלבום קריירה לסקוט. זהו פרויקט שחוברים אליו, בין היתר, אמנים כג'ו פשי, קני ברון, דיוויד סנבורן, ג'יימס מודי וקווינסי ג'ונס. השילוב בין הרקע המוזיקלי לפרשת החיים המטלטלת של סקוט מניב סרט סוחף.
גם משהו כמעט ישראלי. "מחשבות טובות, מילים טובות, מעשים טובים", סרטה של הגרמנייה בטינה ארהרדט בא לסכם את 80 השנים הראשונות והטובות של זובין מהטה, שהוא בין היתר מנהלה המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית התל אביבית, שנפלאותיה מסופרות בו בהרחבה. לצד תשדיר שירות נעים לאוזן על אודות העיר העברית הראשונה, נעה ארהרדט בעקבות תחנות חייו הנוספות של מהטה אל מומבאי עיר הולדתו, וכמובן אל וינה, פירנצה, מינכן, לוס אנג'לס וברלין, שבהן הוא פעל ופועל עדיין במרץ עצום.
המכלול יחד מציע חבילה אוהדת לאיש ולמוזיקה (כולה בסרט זה מתוצרת גרמנית, כולל ריכרד ואגנר) שאותה הוא מבצע. אין טעם להרחיב כעת על הסרט, משום שהוא מגיע אלינו בראשית חודש אפריל. אז הוא יוקרן במוזיאון תל אביב במסגרת פסטיבל "אפוס".