מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול...
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת
(דוד אבידן)
ארבע דמויות. שלוש גופות. שני עמים. ארץ אחת. ערן קולירין הניח את הציטוט מתוך "ייפוי כוח", שירו של דוד אבידן, כמוטו בכותרת הפותחת את "מעבר להרים ולגבעות", ובתוך כך קיבע את סרטו החדש כאלגיה מדממת לרעיון הציוני. אין עוד רעיון שכזה, טוענות הסצינות השונות בסרט, אבל "אין לנו בעצם לאן ללכת", ולכן כמו אצל אבידן נתבוסס יחד בתוך ההשחתה, נחפש קיצורי דרך, נרצח זה את זה. הכל הולך, הכל מתאים לטריטוריה שנותרה ללא מצפן, או אולי ללא מצפון.
קולירין, העטור תהילת סרטו המצליח "ביקור התזמורת" (2007), בעצם איננו עושה סרטים אופטימיים דוגמת הקומדיה האנינה ההיא, ומעדיף על פניה נוסחים מגוונים של נבואות זעף. מאז דרמת הטלוויזיה הארוכה, "המסע הארוך", שאותה הכין לפני תריסר שנים ודרך סרטו העלילתי "ההתחלפות" (2012), ועד חזון העצמות היבשות הנוכחי שלו, קולירין מתמיד לתאר חברה שלא כדאי להימנות עם פרטיה, וחיים שלא ראוי לחיות אותם. ולא לשכוח: ב–1999, עוד קודם שביים את "המסע הארוך", כתב ערן קולירין את התסריט ל"צור הדסים" (עם דפנה רכטר ודני שטג בתפקידים הראשיים) שאביו גדעון ביים כקומדיה שעסקה בטיפשותם של הישראלים ובחוסר התוחלת המסתתרת מאחורי בולמוס הכיבוש והבנייה הציונית.
אך דומה כי "המסע הארוך", שעסק בהתפוררות ומוות ו"ההתחלפות", שהתבונן בספקנות בארעיותם של מושגים כמו בית או משפחה, היו רק בבחינת שעשועי פתיחה לקראת הבומבה הפסימיסטית שקולירין מטיל כעת. הסצינה הפותחת את "מעבר להרים ולגבעות", מיד לאחר המוטו של אבידן, מתארת טקס פרישה מוכר מהמשפחה הרלוונטית של רבים מהזכרים בישראל; סגן אלוף מחיל החימוש (בגילומו של אלון פדות) נפרד מהצבא, מהמקום היחיד שאותו ראה כמשפחה. 27 שנים קינן הסא"ל, דוד גרינבאום שמו, בתוך חממה מוכרת שבה לא היה צריך לשאול שום שאלה מיותרת, ובה למעשה הוא בחר לטפש (אם בכלל קיים פועל כזה בדקדוק העברי) את חייו ולבזבז אותם. כעת, כשהוא מתקרב לגיל 50, מטופל בשני צאצאים בגיל ההתבגרות, נדרש הקצין לשעבר להגיח החוצה מהרחם הצה"לי, על מנת לגלות שאבידן צדק בשירו, וכל שיהיה לו ללא צה"ל אהובתו, הם הבדידות והייאוש הגדול.
אופל בהר הגלבוע
סוס דוהר מצל אל צל.
קול זעקה עף גבוה
על שדות עמק יזרעאל.
מי ירה ומי זה שם נפל
בין בית אלפא ונהלל?
(נתן אלתרמן)
קולירין מנמר את 90 דקות סרטו במבחר משירי הארץ, והראשון בהם הוא "באה מנוחה ליגע" של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי, שעושה שימוש ציני בשורת השיר הזו. שהרי סגן אלוף גרינבאום הוא אולי אדם יגע, אבל שום מנוחה לא תבוא לשרות עליו באותו פלח של החיים שנותר לו לבזבז, החיים באזרחות. גרינבאום, שחי עם אשתו, בנו ובתו בבית צמוד קרקע בסמוך לקו התפר עם שטחי הרשות הפלסטינית, מתכנן להתנפל כעת על החיים ולמצות את המרב מהאופציות שהעולם הקפיטליסטי מציע לו. הוא יהיה סוכן נמרץ של מוצר צריכה כלשהו, ויגזור קופונים משיווקו.
שום דבר מהתכנון המוקדם של גרינבאום לא עולה בטוב, ובצר לו, בסצינה האינטימית ביותר שקולירין מקדיש לו, נראה הסא"ל (במיל') כשהוא נוהג את רכבו בשעת ליל, בדרך צדדית, מזיל דמעת עלבון, יוצא מכלי הרכב עם אקדחו השלוף, ועושה את מה שהגדיר אותו במשך 27 שנים כבן אדם - יורה. הוא מרוקן את מחסנית האקדח ביריות אל האופל, בלי להביא בחשבון שאולי שם, בין הצללים, מצוי עוד מישהו. ברור שמצוי שם אותו המישהו - הפלסטיני המודחק, שחוטף כדור ומת. אלתרמן, שחיבר את שירו בשלהי שנות ה–30, ידע בוודאי על מה הוא כותב.
כמו אצל רוברט אלטמן, ב"תמונות קצרות", גם אצל קולירין דבר עוקב דבר, טרגדיה אחת נשזרת באופן טבעי ממש בטרגדיה אחרת, ובסופו של דבר מציע האקרן שלוש גופות של נרצחים. רק כדי להדגים את מה שאבידן קבע בשורה "אין לנו בעצם לאן ללכת". שהרי לאיזה כיוון שלא נפסע בו, ניאלץ לדרוך על גווייה.
כשאור דולק בחלונך אני יודע,
הרי אלי תופיעי מן השחור.
כשאור דולק בחלונן אני שומע,
אמרי מדוע זה כבה פתאום האור?
(עמוס אטינגר)
לצד סא"ל (במיל') גרינבאום מציעה עלילת "מעבר להרים ולגבעות" גם את בתו יפעת (מילי עשת), שהיא תיכוניסטית הפעילה בארגוני שמאל הומניסטיים, שאומנם שואפים לעשות טוב, אבל רמת הבלבול בין רעיונות נאצלים לבין המציאות הנגזרת ממצב הכיבוש, מוליכה אותם לפינות שבהן אין שום אור שבעזרתו יוכלו להבחין מה מוסרי ומה לא. שהרי אם הוריה של הנערה יפעת כיבו את האור הזה כבר עשרות שנים קודם לכן, מה לנו כי נלין דווקא על צעירה בת 16?
יפעת נרעשת מגילוי גופת הפלסטיני שנורה בחשיכה, ועושה דרכה אל הכפר שבו חי ובו הותיר אחריו אלמנה צעירה. נוסעת בשם החברה הציונית לבקש ממנה מחילה, ואף להציע לה עזרה כספית צנועה, שאולי תוכל לרכך קמעא את צער הפרידה. ושם בכפר המאיים, דובר הערבית, פוגשת יפעת בגבר ושמו עימאד - ואולי בכלל שמו עומאר - שמעיר בה הורמונים שדוכאו עד כה בשל עודף בפעילות פוליטית. דבר מוביל דבר, והנה עוד גופה מצטרפת למשא הפסימי של קולירין, שבו, כמו אצל עמוס אטינגר, סשה ארגוב ושלישיית גשר הירקון המזמרת בפסקול, כבה פתאום האור.
מבחינות רבות "מעבר להרים ולגבעות" הוא מעין סיור מודרך במשעולי הספרות, השירה והפזמון העבריים. קולירין מפזר לאורך סרטו לא רק קטעים מתוך שירים. נוסף לדוד ויפעת (וגם הבן עמרי, שעליו לא יפורט כאן מחשש למוקשי ספוילר), מכילה משפחת גרינבאום גם את אמא רינה (שירי נדב נאור), שהיא מורה לספרות בבית ספר תיכון, ובאמצעות חומר הלימוד שאותו היא מעבירה לתלמידיה, שוזר קולירין את הסאבטקסט של סרטו.
ש"י עגנון מיוצג פה באמצעות "בדמי ימיה", "סיפור פשוט" ו"תמול שלשום"; ס. יזהר תורם את הסיפור "השבוי"; ח.נ. ביאליק את "מאחורי הגדר", ועל המורה רינה עצמה נאמר שהיא מומחית בשירתה הסוערת של יונה וולך. מוות, טירוף, בגידה ורצח. אלה מרכיבים את המכנה המשותף של התפריט הספרותי שאותו מעכלים הגימנזיסטים של רינה.
לצד מעלותיו של "מעבר להרים ולגבעות" בכל הקשור להעמדת סצינות, צילום ועריכה, בולטת בו המגמה הדידקטית, שמכתיבה לו חזות של הרצאה מלוטשת ומחושבת מדי, המכריעה כל גישה ספונטנית, ובהכרח ממיתה איכשהו את האנרגיות של גיבורי הסרט. הם הופכים מבני אדם נושמים ופועלים לשלטים המייצגים רעיון של קריסה וחורבן.
הכוכבים רימו אותי,
היה חלום, אך גם הוא עבר.
עתה אין לי כלום בעולם,
אין לי דבר
(חיים נחמן ביאליק)
קולירין מעביר את גיבוריו הייצוגיים, בני משפחת גרינבאום (כלומר, עץ מוריק. שם אירוני למשפחה קמלה), טלטלות אישיות ולאומיות קשות, במסה הנוקבת הזו שמגמתה ברורה - אין עוד חיים במקום שנוכח בו כיבוש. ואין הכוונה רק לכיבוש הצבאי הישראלי, שמציין כעת יובל לקיומו העכור. קולירין מיטיב לקלוע טנא המכיל הן אמירות פוליטיות והן התבוננות חסרת רחמים על השקר הקולקטיבי שבא לכפר על הידיעה ש"אין לי כלום בעולם", שאותה ניסח ח.נ. ביאליק ב"הכניסיני תחת כנפך" המבוצע במהלך הסרט בשתי גרסאות שונות.
למען האמת, אין זה נכון שהאין הוא השולט בסרט. ב"מעבר להרים ולגבעות" מנוסח גם אותו "יש", שבין שני הקצוות שלו כולא קולירין את עלילת הסרט. נכון הוא ש"יש" זה הוא וירטואלי לגמרי, בבחינת טיח מטעה, אבל הוא זה שמגדיר את המשפחה האמיתית, המורחבת, של הישראליאנה.
כשם שהסרט נפתח בתיאור של משפחה אידיאלית, משפחת צה"ל שממנה פורש הסא"ל גרינבאום, כך נחתם "מעבר להרים ולגבעות" בסצינה סמלית המתארת התכנסות המונית, מיטב בניה של ישראל, לקונצרט של שלמה ארצי הנערך באמפיתיאטרון קיסריה. ומה הציטוט הפואטי שקולירין מביא משם: "עוד כתובת על הקיר, את מר המוות מי מכיר?" מתוך להיטו של ארצי "עוד אחד ודי". כזכור, האחרון שראה כתובת על הקיר היה בלשאצר מלך בבל, וזאת במהלך המשתה החגיגי שבסופו קרסה מלכותו.