עשרים שנה אחרי, ואתה מנסה להוכיח שאתה עדיין צעיר, שהמוזיקה שלך לא השתנתה, ושאתה יכול עמוד בווליום, בקצב, שיש לך את אותה תאוות חיים. שלמרות הגיל והקמטים הכל דומה, אבל זה אי אפשר להתעלם מהשנים, ומה שפעם היה חדשני ומסעיר, מרגיש חסר נשמה. עשרים השנים שעברו בין הפקת הסרט הראשון לשני, הקולנוע התקדם, אבל טריינספוטינג 2 בחר להישאר במקום.
טריינספוטינג היה סרט שסימן שינוי, היו בו חדשנות וקצב שלא נראו בקולנוע הבריטי ואולי אפילו העולמי, והבמאי שלו, דני בויל, שינה איתו את הקולנוע. הוא היה צעיר, מהיר ומלא תקווה. סרט ההמשך, שמבוסס על הספר פורנו, שכתב אירווינג וולש, שאחראי גם לספר המקורי, וגם קצת על הספר טריינספוטינג עצמו, הוא שונה לחלוטין. בויל נשאר במאי נהדר, שיודע לשלב קצב וצילום ובהרבה סצנות אפשר לראות את יד האמן שלו, אבל פעמים רבות מדי הסרט חוזר אחורה ומתכתב עם עבר שהיה זוהר והיום מעומעם.
כמו הסרט, גם הדמויות התבגרו. פרנקו, הערס האלים בילה את השנים בכלא, סיק בוי, שהיה צעיר שרמנטי, חזר להיות סיימן ונהיה צל כבוי שמחפש את המכה שלא תבוא, ספאד נשאר מסומם, מתוק וטיפש, ומרק רנטון, הגיבור שהיה צעיר ומלא חיים, בילה את הזמן הסיוט הבורגני שהוא כל כך פחד ממנו. אבל כשהסיוט התנפץ, והוא לחיים שהסרט הראשון הילל, רנטון הפך לפתטי כמו שהוא מעולם לא היה.
קשה לאהוב סרט כזה, שמנסה לחזור לתהילת העבר ובאותו הזמן להראות כמה היא הייתה שקרית, כמו שקשה לאהוב את ההוא שמתנהג כאילו הוא בן 18 כשאפשר לראות את הקרחת, השיער הלבן והכרס, גם אם הוא מנסה לכסות על הגיל בעזרת סלנג ומכונית חדשה. אם טריינספוטינג הציג לעולם קצב חדש, מוזיקה חדשה, סמים חדשים ותקווה, טריינספוטינג 2 הוא נסיון עצוב לחזור אל תהילת נעורים שאבדה.