מאות גבות הורמו בתימהון בפסטיבל קאן האחרון. היה זה עם סיום ההקרנה לעיתונות של "הסוכן", סרטו הארוך השביעי של אסגהר פרהדי, שמוכר היטב בזכות עבודותיו הקודמות ב"פרידה" ו"העבר". מאות גבות של צופים מבולבלים שתהו למה ומדוע, לנוכח הסצינה הלא מובנת, המתעתעת מדי, שחתמה את סרטו החדש של הקולנוען האיראני.
סצינה זו עקבה אחר קבוצת שחקנים בטהרן, הניצבים על במה מקומית ומבצעים את התמונה החותמת את מחזהו הקלאסי של ארתור מילר, "מותו של סוכן". עד כאן הכל היה בסדר לכאורה, אלא שהשחקנים באותה הסצינה ביצעו משהו הפוך לגמרי ממה שנכתב במחזהו של מילר. אצלם לא מת סוכן המכירות וילי לומן, שעל שמו קרוי המחזה, אלא דווקא חברו הנאמן צ'רלי. למה? מה זה מוסיף? מה זה גורע? בשביל מה לשנות סדרי עולם? המון שאלות, ותשובה אין.
בשל תמיהה זו חשוב היה לצפות בשנית בסרטו של פרהדי, שזה עתה גרף גם את פרס האוסקר שהוליווד מעניקה לסרטים שאינם דוברי אמריקאית. והנה מתגלגלת לה גם ההקרנה הזו, הפעם באולם קולנוע "לב" בתל אביב, לקראת דקות הסיום שלה, ואו–טו–טו תינתן הזדמנות חוזרת גם למבקר ספקן לבדוק מה קורה שם בדיוק. אלא מה? בהקרנה הנוכחית, תשעה חודשים לאחר הפרמיירה העולמית בקאן, הסצינה ההיא איננה. נעלמה מהבד. פרהדי התעשת, כך נראה, ערך מחדש את סיום סרטו, וויתר על היומרה לתקן ולשפר את ארתור מילר. לכן, אין מדובר פה בספוילר מדאיג, כי אם בנתון דרמטי, או בפרשנות אופציונלית לסרט, שכדאי לאוהדי פרהדי לחקוק בזיכרון עם הליכתם לצפות בעבודתו החדשה.
כל העניין הכרוך בסצינת הסיום המדוברת מתוך "מותו של סוכן" אינו תלוש מעלילת הסרט האיראני עצמו. שכן במרכז הסיפור מוצב זוג נשוי, שניהם שחקנים החברים בלהקת תיאטרון, המעלה את גרסת טהרן לייסורי הנפש של סוכן המכירות היהודי מניו יורק, שמזלו בוגד בו והוא נותר עירום מחברים או מערכי מוסר שכדאי להאמין בהם. מובן שהיכרות מוקדמת עם מחזהו של מילר יכולה רק להועיל למי שמתכוון לסור לבית הקולנוע הקרוב לביתו ולחוות עוד סרט מפרי דמיונו של פרהדי, שהוא המעוטר בקולנועני אסיה הפעילים כיום, ואחד המורכבים שבהם.
שאלה ותשובה
לתודעת המערב פרהדי חדר לראשונה לפני כשמונה שנים, כאשר חבר השיפוט של פסטיבל ברלין הנחשב העניק לו את פרס הבימוי המצטיין עבור סרטו "על אודות אלי". סרט נהדר זה, שלא הוקרן בישראל, מגולל על הבד חידה סתומה העוסקת באישה צעירה היוצאת ביחד עם עוד מספר זוגות נשואים אל חופשת סוף שבוע באחד מחופי הים הכספי, ונעלמת מן העין. ההתחקות המדוקדקת אחר הסיבות להיעלמות המסתורית חושפת שרשרת ארוכה של שקרים ועבירות קלות וכבדות, שכל חגורת החברים של אותה צעירה מדשדשת בתוכם. פרהדי גרף עבור עבודה זו לא רק את פרס הבימוי בברלין, אלא גם את הפרס הגדול בפסטיבל טרייבקה הניו יורקי. שאהב חוסייני וטראנה אלידוסתי, שגילמו את הדמויות הראשיות ב"על אודות אלי", הם גם הצמד המוביל כעת את עלילת "הסוכן".
שנתיים לאחר "על אודות אלי" ביסס פרהדי את מעמדו הבינלאומי, כשנחשף סרטו הרב–רובדי "פרידה", שזיכה אותו בפרס הראשי בפסטיבל ברלין וגם באוסקר הראשון שלו. חלפו עוד שנתיים וב–2013 נדרשו גם שופטי פסטיבל קאן ליצירתו רבת העניין של הקולנוען האיראני, והעניקו לברניס בז'ו את תואר השחקנית המצטיינת עבור הופעתה בסרטו "העבר". בחודש מאי האחרון שבו אנשי קאן ואשררו את מעמד־העל של פרהדי, כאשר הכתירו את "הסוכן" בפרסי השחקן והתסריט הטובים ביותר. והנה, לפני כשלושה שבועות חזרה גם הוליווד להריע לו, עם הפסלון המוזהב השני שניתן לפרהדי.
סוד הצלחתו במערב של פרהדי נעוץ ביכולות הבימוי והדרכת השחקנים שלו, כמו גם באופני הצבת המצלמה. זה מובן מאליו. אך דומה כי במקרה המסוים של במאי איראני זה, הסוד האמיתי טמון בסוג הנרטיב שבאמצעותו הוא מקדם את טיעוניו. זהו נרטיב השאלה והתשובה - המטיף שואל, הקהל משיב. הטניסאי שולח חבטת הגשה, יריבו אמור להשיב עליה. כך זה בכנסיות הפרוטסטנטיות בדרום האמריקאי, וכך גם במוזיקת הגוספל השחורה, וכך גם נבנה הדיאלוג הסמוי בין הדמויות בסרטי פרהדי. הוא מעלה לדיון סוגיה מוסרית, וגיבוריו עונים עליה בעצם ההתלבטות שלהם. פרהדי מתעקש ומעלה עוד סוגיה, ושוב נדרשות הדמויות להשיב עליה. לעתים קרובות הטקסיות הזו מתקיימת ממש אחת לאחת בסרטיו.
ב"פרידה", למשל, שואל השופט את בני הזוג המתגרש לפשר האקט שלהם, והם עונים על כך במעשיהם. בתם מקשה עליהם בקושיה נוספת, וגם עליה הם מחויבים בהתלבטות בקול רם. בסרט "העבר", שעלילתו מועתקת לצרפת, שואל חברו הטוב של הגיבור את השאלות בענייני מוסר, ודורש עליהן תשובות בלתי מתחמקות. כעת, בסרט "הסוכן", ממלא את תפקיד הכומר/המטיף/הרב/השופט דווקא הטקסט שארתור מילר שתל אצל הדמויות השונות במחזהו הישן, ומול טקסט זה נאלצים ראנה ועימאד, גיבורי הסרט, לארגן את תשובותיהם.
קולות של קריסה
הסיפור הגלוי ב"הסוכן" מתמקד בבני הזוג ראנה ועימאד, שהם כאמור לעיל זוג שחקנים בלהקת תיאטרון. לילה אחד מתעוררים השניים בבהלה. מסתבר שהבניין שבו הם מתגוררים בטהרן משמיע קולות של קריסה. הבית, כמה מטאפורי, נבנה על יסודות פריכים, וכל עשרות הדיירים שבו נאלצים להימלט ממנו חיש מהר. מובן שעימאד וראנה נקלעים למצוקת דיור, אבל בבק טוב הלב, חברם ללהקת התיאטרון, מוצא עבורם פתרון דיור זמני. בני הזוג עוקרים לדירה שבבק הסימפטי משכיר. הדירה, כך עולה, פונתה זה עתה מהדיירת הקודמת ששהתה במקום. הדיירת הזו, שפניה אינם נגלים לאורך כל הסרט, עדיין לא הספיקה לפנות את מיטלטליה, והם מאופסנים בשלב זה בחדר צדדי, ממתינים לאיזשהו טנדר שייקח אותם הלאה, אל מעונה החדש.
ערב אחד מקדימה ראנה את שובה לדירת ארעי זו. רגע לפני שהיא נכנסת למקלחת מתקשר עימאד בעלה להודיע על בואו, והיא משאירה עבורו את דלת הכניסה לדירה כשהיא אינה נעולה. מישהו אלמוני מנצל את הסיטואציה, חודר לדירה ותוקף את ראנה העירומה במקלחת, כאילו מדובר בסצינה מתוך "פסיכו" של היצ'קוק. בהמשך הסרט מסתבר כי הדיירת שהסתלקה זה עתה מהדירה עסקה בזנות, והתוקף, כך נראה, היה אחד משורה של קליינטים קבועים אצלה. מכל מקום, ראנה המדממת בראשה מטופלת במרפאה מקומית, ועימאד לא יודע את נפשו. מחפש דרכים לנקמה בתוקף העלום, שלא רק פצע את אשתו, אלא גם העמיד בספק את גבריותו שלו. וזהו גרעין הדרמה שפרהדי מטיח על הבד.
ראנה מתקשה להתאושש, עימאד מתמכר לחיפושים אחר הפושע, ובתוך כך נדמה כי הזוגיות ביניהם מתערערת לא פחות מאשר הבניין שממנו ברחו בתחילת הסרט. ובכל אותה העת מתקיימות ההצגות לציבור של "מותו של סוכן", עם שחקנית מחליפה המוזעקת למלא את מקומה של ראנה ששרויה עדיין בטראומה. אין זה המקום להרחיב בכל הקשור למה שמתפתח על הבד במחצית השעה החותמת את הסרט, אך חובה לציין כי מדובר בכמה סצינות המעוצבות בעוצמה פנימית יוצאת מן הכלל, שאכן מציבות את יכולות הבימוי של פרהדי על רף גבוה ביותר.
פרהדי, בעזרתו העקיפה של ארתור מילר, מרחיב כאן את הדיון במושגים כמו הבית המוגן והמשפחה המגוננת, ומגייס לכך הן את מחזהו הנודע של מילר, והן את "הפרה" - סרט שנחשב לחלוץ הסרטים שחשף את הקולנוע האיראני בפני העולם המערבי.
עימאד, המשלים הכנסות כמורה לספרות בבית ספר תיכון, מקרין לתלמידיו הצעירים עותק משופשף ב–16 מ"מ של סרט זה, שאותו ביים דרוויש מרג'ואי ב–1969. אומנם הגימנזיסטים אינם יורדים לסוף דעתו של המורה, אבל הקטע מתוך הסרט בן ה–50 שנה כמעט, שבו מזדהה כפרי נבער עם הגורל המר של פרתו היחידה, נועד בעיקר לחזק את טיעוניו של פרהדי בכל הקשור לקשר בין אדם לביתו. מותר להניח שמעטים הם הישראלים שצפו אי־פעם בסרט "הפרה", אך לטובת מי שיחפוץ לפצח אחד לאחד את מרכיביו המרובים של "הסוכן", כדאי לציין שעם הסתלקות הפרה מחייו של הכפרי המבוהל, הוא מתנחל במקומה ברפת ואט–אט נכנס לדמותה העשוקה של הבהמה שחיה לצדו.
"הסוכן" איננו הטוב בסרטי פרהדי (תואר זה שמור ל"על אודות אלי"), וגם הדידקטיות האובססיבית המוטמעת בו עלולה לייגע במקצת. אבל מורכבותו התיאורטית מצד אחד, ורגעי החום האנושי מהעבר האחר, שאותם פרהדי משכיל לחבר יחד, מכוננים על הבד את אותה מציאות מייאשת שארתור מילר שאף לעצב עוד בשלהי שנות ה–40, כשכתב את "מותו של סוכן".