"אחת ויחידה" מתקשה לממש את המורשת, "ויוה" משונה

"אחת ויחידה": יוליסס צד זונות. הפעם זה איננו אודיסאוס/יוליסס של הומרוס גיבור האודיסאה, ואפילו לא זה שמשוטט בחוצות דבלין של ג'יימס ג'ויס. מי שמתקשט הפעם בשם המיתולוגי הזה הוא נער מקסיקני מטיחואנה שעיסוקו פשוט למדי; עליו לפתות ילדות נטולות ניסיון חיים, ולהסגיר אותן למלתעותיה של משפחת פשע שבראשה עומדים אביו ואחיו, הכופה עליהן עיסוק בזנות.

יום אחד פוגש יוליסס (אוסקר טורס) בסופיה בת ה–14, ואז כמו מתקלקל המנגנון הפנימי שלו. הוא אומנם מפתה אותה, כמצווה עליו, ומעביר אותה הלאה וכל זה, אבל הוא גם מתאהב בה. כאילו משהו בתוכנת ההפעלה שלו השתבש. ממש מתאהב ואינו מוכן למחוק את טעם נשיקותיה, אפילו כשהיא כעת מושלכת לרשות הרבים.

יוליסס מוכן לכל, בתנאי שסופיה (ננסי טלמנטס) שוב תהיה איתו ושלו בלבד. בעבור תשוקה זו יוליסס סוגר דיל ציני עם ראש הכנופיה, כלומר עם אבא שלו, שפרטיו ברורים: עליו לפתות תמימה אחרת מחוצות טיחואנה, ולגרור אותה לבית הזונות, כדי שתמלא את מקומה של סופיה. רק בתנאי הזה מוכן אבא לשחרר את כלתו לעתיד משאול תחתיות שבו הוא שרויה.

בינתיים סופיה, תחת שמה החדש אנדריאה, מקבלת לקוחות בבורדל. אצלה השבר כבד בכל הקשור לזהותה הפנימית. כשהיא אנדריאה היא זונה, אך כשהיא מצטנפת בודדה בתאה הצר היא שבה להיות סופיה, וככזו מפנטזת על בית אמא, ועל יוליסס שישוב ויגאל אותה מהאנסים הסובבים אותה. לא קשה לזהות כאן את הסיפור הבסיסי שגולל הומרוס ב"אודיסאה" שלו, כשכפה על פנלופה, אשתו הנטושה של אודיסאוס/יוליסס, עשר שנות המתנה לאלוף נעוריה שמתמהמה במסעו משדות הקרב של טרויה חזרה הביתה, ובינתיים היא נאלצת להיאבק בכל מיני גברים הדורשים לרשת אותו במיטתה.

עם כל הכבוד להשתעשעויות עם מורשת הומרוס, הרי שלדיוויד פאבלוס המקסיקני, שכתב וביים את "אחת ויחידה", יש גם משימה נכבדה נוספת, והיא לעשות סרט. לא בטוח שבמשימה זו מגיע הקולנוען המתחיל למדי ("אחת ויחידה" הוא סרטו השני) לרמת ההצטיינות שהוא מפגין בכל הקשור לשליטה במיתולוגיה היוונית, אבל יש לכבד אותו על עצם שאיפתו להעמיק ולהעשיר את המשמעויות הנגזרות מהסצינות השונות שהוא משתדל לכונן על הבד.

ובכן, תיאורטיקנים של העשייה הפילמאית מוזמנים פה לסעודה דשנה המורכבת מרמזים ספרותיים, השפעות סגנוניות, ואפילו מפארודיות על אודות המקור המיתולוגי, שגם ג'ויס הגדול לא היסס לעצב שכמותן ב"יוליסס" הנערץ שלו. ככל שהדברים נוגעים בפן החזותי של "אחת ויחידה", ניכר שפאבלוס מושפע עמוקות מצילומיו הנודעים של הצרפתי אנרי קרטייה–ברסון, שלפני שמונה עשורים תיעד את הנעשה בתוככי בתי הזונות במקסיקו, בסדרה של פורטרטים המנציחים נשים שנאטמו רגשותיהן, וגופן הפך לכלא שלהן עצמן.

תקציר חייה של זונה בת 14: פיתוי, חטיפה, בידוד ואונס. גיבוב האלמנטים הללו יחד כמו מתחנן לעיצובה של מלודרמה מגירת דמעות. פאבלוס מעדיף לפתח על הבד את האופציה ההפוכה, וסרטו מתבלט קודם כל בטון העצור ובדיווח הכמעט יובשני על אודות הגורל המר שמאחד את הנרטיבים הכאילו–נפרדים של סופיה ויוליסס. מבחינות רבות מזכיר עיצוב התמונה הקפואה של "אחת ויחידה" את שיטת הבימוי של ענק קולנוע כמו רובר ברסון, ובמיוחד את יצירת המופת שלו "מושט" (1967).

יבוא וימלמל לעצמו רוכש הכרטיסים: הכל טוב ויפה - הומרוס, ג'ויס, קרטייה–ברסון, רובר ברסון - אבל מה עם הסרט עצמו? ובכן בפסטיבל קאן, למשל, שם הוקרן "אחת ויחידה" לפני כשנתיים, נמצאו רבים שהגזימו בהתלהבותם ממנו. גם בפסטיבל ירושלים - שם זכה סרט זה בפרס "רוח החופש", הניתן לסרטים העוסקים בעושק הרוח האנושית - הרבו להפליג בשבחיו. מבט נוסף, מאוחר יותר, ב"אחת ויחידה" חושף את הפערים בין השמות הגדולים שבהם נתלה פאבלוס, לבין האופן שבו הוא מממש את מורשתם על הבד. מצד שני, לעתים מגיע פרס גם ליומרנות, האין זאת?

פאבלוס הוא שם נוסף ברצף של קולנועני הדור החדש במקסיקו, שמתוכם מנצנצים למרחקים השמות הבינלאומיים של אלחנדרו גונזלס אינייריטו ואלפונסו קוארון. עכברי סינמטקים מכירים גם עבודות מורכבות של במאים נוספים דוגמת קרלוס ריגאדס, מישל פרנקו או אמט אסקלנטה. בשלב זה מתקשה פאבלוס לנסוק לרף רמת היצירה של שמות מפוצצים אלה, אך לזכותו יש לומר ש"אחת ויחידה" משכיל לתאר בתמציתיות אפקטיבית את מעגלי הפשע הסבוכים שהחברה המקסיקנית, הפטאליסטית במידה ידועה, קוללה בהם.

"ויוה"

חזוס, אנחל ומאמא. הנה הגרסה הקובנית למשפחה הקדושה. חזוס, כלומר ישו, הוא הומוסקסואל צעיר, מיותם מאם, החי בגפו בשכונת עוני בהוואנה, ומתפרנס בעיקר מעבודתו כספר נשים (קשישות). לא אחת קורה שחזוס (הקטור מולינה, בעבודה משכנעת) משלים הכנסה כזונה ממין זכר.

אנחל, המלאך, הוא אביו של ישו, שזה עתה סיים 15 שנות מאסר בגין הריגה. אנחל (חורחה פרוגוריה), והרי מלאך שרת הוא לא, היה בצעירותו מתאגרף–מאצ'ו, שזנח את בנו התינוק ואת אשתו, לא לפני שפירק אותה במכות רצח. ומי היא מאמא? זהו הומו מזדקן שמפעיל מועדון דראג, ומשמש לחזוס מעין אם אלטרנטיבית.

שום דבר כאן איננו באמת מה שהוא נראה לכאורה, ובזה עוסק למעשה הסרט המשונה "ויוה". הוא משונה, בעיקר משום שמדובר בסרט שנכתב בידי תסריטאי אירי בשם מארק אומאלורן, וביים אותו אירי אחר ושמו פאדי בריטנאך. למרות מוצאו הברור מאירלנד, "ויוה" צולם בהוואנה, וכל השחקנים בו הינם קובנים.

חזוס חולם להיפרד משאריות גבריותו, ולהתמסר לייעודו האמיתי - להיות דראג קווין. הלהיטים הלטינו–שמאלציונרים, שמהווים בדרך כלל את הסאונד המלווה הופעות דראג, משמשים עבור חזוס מעין גשר בין זיכרונותיו המתוקים מאמו המנוחה, שאהבה להאזין להם, לבין מאמא (לואיס אלברטו גרסיה) מנהל מועדון הדראג, שפרש חסות אמהית על היתום, שאביו נטש אותו בגיל ינקות. עד כאן הרובד הפסיכולוגי של הסיפור.

הדרמה מתחילה כאשר אבא אנחל מגיע, ללא שום הודעה מוקדמת, חזרה אל הבית שאותו נטש שני עשורים קודם לכן, ודורש להחיל את אבהותו המאצ'ואיסטית דווקא על בנו, שהוא סיסי במתכוון. מובן שההתנגשות הבין–מגדרית הזו מעלה את השניים על מסלול של ניגוד אינטרסים ושל נטיות אישיות הפוכות, ודומה כי הטרגדיה כבר מציצה מעבר לפינה. דווקא בנקודה זו חלה תפנית בעלילה, שאת פרטיה יגלו בעצמם אלה מהקוראים שיחליטו לצפות ב"ויוה".