קבוצת הכדורגל של מכבי נתניה חנכה את ההיסטוריה האירופית שלה בקיץ 2007 באצטדיון ע"ש מגלייש פסונה, המצוי בעיירה לייריה שבמרכז פורטוגל. היה זה כשנתניה התמודדה שם, לראשונה במסגרת הופעותיה במוקדמות גביע אופ"א, מול הקבוצה המקומית, ואף סחטה ממנה תיקו מאופס. אם כך, מה הפלא שאיל חלפון, נתנייתי במקורו ועיתונאי ספורט בעברו, בחר דווקא באצטדיון הנידח הזה על מנת למקם בתוכו את הלב הפועם של עלילת "מלחמת 90 הדקות", שהוא סרטו העלילתי החמישי.
לא קמפ דיוויד ולא בלייר האוס ולא ועידת מדריד וגם לא הסכמי אוסלו וקהיר. שום דבר מכל זה לא הזיז את הישראלים והפלסטינים מעמדות המוצא שלהם. לכן החליטה הקהילה הבינלאומית לפתור אחת ולתמיד את הסכסוך המדמם והטורדני הזה על ידי משחק גמר, הכל או לא כלום, שייערך באצטדיון בלייריה, בין נבחרות ישראל ופלסטין. מי שתנצח בו, תזכה באדמות המריבה, והמפסידה, על מיליוני אוהדיה, תצא מכאן ותחפש לעצמה מדינה אחרת לבלבל לה את המוח.
"מלחמת 90 הדקות", סאטירה פוליטית לכל הדעות, עוקב אחר ההכנות האחרונות לקראת המשחק, תוך מתן דגש מובן מאליו לצד הישראלי של המטבע. בידיו של משה איבגי, כאן בתפקיד היושב ראש המודאג של ההתאחדות לכדורגל, מופקד עתיד הציונות, והוא ברוך השם יש לו עוד כמה דאגות אחרות על הראש. ובכן, המצב לא קל, בהחלט לא קל. ממולו ניצב מתדיין קשוח לא פחות ממנו; זהו הממונה על חיי הכדורגל ברשות הפלסטינית, שמגולם בידי נורמן עיסא המודאג, מודאג זה לא מילה, גם הוא.
ובסאטירה כמו בסאטירה. חלפון מדלג בחן בין כל שלבי חוסר האמון המתבקשים מאליהם בהתדיינות הנצחית בין הצדדים הנצים, תוך שהוא שולף את כל הטריקים המוכרים להגחכת הסיטואציה הפוליטית. פרנסי הנבחרת הישראלית שמטלטלים את הכדורגלנים בין אתר מצדה למוזיאון "יד ושם", וגם מסתייעים בעת ההכנות במומחי האסטרטגיה של צה"ל. הכדורגלנים שממול, המגיעים משטחי הרשות ברמאללה ומטריטוריית חמאס בעזה, מטורטרים מעשה יום–יום על ידי מחסומי דרכים וסממני כיבוש אחרים, כאילו אין משחק חשוב ברקע, וכך הלאה וכך הלאה. הכל חביב, אם כי מקפיד שלא לחצות את גבול הנשיכה הלא סימפטית, או המאתגרת באמת את הצופה הציוני. חבל, שהרי זה התפקיד האמיתי של סאטירה.
אילו "מלחמת 90 הדקות" היה מסתפק בהרחבת הסיטואציה הבסיסית שעליה הוא מדבר, ניתן היה בהחלט לקצר אותו לכדי דרמת טלוויזיה באורך של 50 דקות. למזלו של הסרט משכיל חלפון, הנסמך על ספר מאת גיא מאירסון, לשלב כמה תת–סיפורים אבסורדיים, שבזכותם נוסקת המטאפורה המתבקשת מאליה של הכדורגל כמייצג עימות לאומי, אל רף של קומדיה אבסורדית עוקצת הרבה יותר.
בחביב שבסיפורי המשנה מתואר החיפוש הבינלאומי הנואש אחר שופט מוסכם, שיואיל לנהל את המשחק תחת צלילי משרוקיתו. סיפור נוסף מגולל מעשה נורא במגן השמאלי של ישראל (כידוע, זוהי באופן מסורתי העמדה הבעייתית ביותר בנבחרת) שמחליט לפרוש מהאירוע ההיסטורי. הוא ערבי בעל תעודת זהות ישראלית, ואין לו בכלל ראש לכל המהומה הלאומנית הזו, משום שזו גוררת בעיקר נזקים הנגרמים למכונית הספורט החדשה שלו. סיפור שנון שלישי עוסק בשחקן חיזוק פלסטיני, המגויס ברגע האחרון לעזרת מולדתו העשוקה, ומוברח דרך אחת ממנהרות הרצועה.
בסופו של חשבון, "מלחמת 90 הדקות" אינו סאטירה הניצבת ברמת־על כמו "מבצע סבתא" למשל, אך בזכות צמד השחקנים הראשיים - איבגי ועיסא - הסיפור מתקדם בכל זאת במשעולים רצויים. אלה הם שני עסקנים–שרדנים שההיסטוריה כופה עליהם תפקיד שאינם חפצים בו. עניין זה מודגש הן באופן החמוץ שבו הם מנהלים את הדיאלוג המזרח תיכוני המה זה מעייף, והן, כמובן, בנוכחות המתמדת של גלולות המאלוקס להקלת הצרבת, שהשניים צורכים לאורך הסיפור כולו.
"מלחמת 90 הדקות" הוא מעין סיכום ביניים לקריירה הפילמאית של חלפון, שהחל כתסריטאי של סרט הכדורגל "גמר גביע", ונמשך בסרטי עימות אזורי כמו "קרקס פלשתינה" או "תיאום כוונות". מובן שחלפון כבר נגע בעבר במהות העיסוק הספורטיבי בסרטו "האיטלקים באים", ועקץ את החברה הישראלית בסאטירה "איזה מקום נפלא". הפעם הוא כמו רוקח שישה סרטים במחיר כרטיס אחד. דיל בהחלט ראוי.
"בין העולמות"
במקורו היידי קרוי היה "הדיבוק", מחזהו הנודע של שלמה אנ–סקי, בשם "בין שני העולמות". כזכור, מתמקדת העלילה במחזה הקלאסי ההוא בפרפוריה של נשמת צעיר אוהב השרויה בין עולם המתים לבין העולמות החיים. כמו כן מדבר הטקסט של אנ–סקי על המתח הבלתי נסבל שחוצץ בין עולם הדת היהודית לבין אותם מרחבי אינסוף שמערערים את יסודות האמונה באל עליון.
משהו מכל הנושאים הנכבדים הללו מלווה גם את 86 דקותיו של "בין העולמות", סרט הביכורים של התסריטאית–במאית מיה חטאב, המעידה על עצמה כי נולדה לתוך משפחה יהודית דתית, מרדה במסורת, עקרה לזמן מה להודו, ושם מצאה את אהבת חייה. היה זה, לדבריה, עלם חמודות שהיה נטול כל פגם אפילו בעיני הוריה הנאחזים באמונתם היהודית. להוציא, כמובן, את העובדה שהוא נולד כנוצרי. אך מידע זה חסכה הבת מהוריה.
האינפורמציה האינטימית הזו הועברה במייל משותף לכל אותם עיתונאים המסקרים סרטים, כך שהגברת חטאב עצמה היא שהעניקה לכל החפץ בכך את זכות הפשפוש בסודותיה, ובכלל זה את הקביעה ש"בין העולמות" הוא סוג של סרט על אודות חווייתה האישית. והרי מרבית סרטי הביכורים בתבל ומלואה, לפחות מאז הפקת "400 המלקות" (1960) של פרנסואה טריפו, הם כאלה.
ובכן, אשקלון שם נבטה חטאב מוחלפת בסרט בעיר ירושלים, שמן הסתם מצטלמת טוב יותר. מאבטח צעיר ושמו אוליאל (רועי אלון) נפגע בפיגוע התאבדות, ומוטל ללא הכרה בבית חולים בעיר הקודש. והנה צצה לה הבעיה הראשונה: אוליאל, או בכינוי החיבה שלו אולי, עזב את עולם הדת, ואביו מאיר (יורם טולדנו) מתקשה לסלוח לו על כך. הפצרותיה של בינה אשתו (מאיה גסנר) מרככות במעט את לב האבן של האב, והשניים נזעקים מודאגים אל מיטת חוליו של הבן השרוי בתרדמת.
בבית החולים נפגשים הוריו של אולי הפצוע עם צעירה מסבירת פנים ושמה שרה, הסועדת את אביה חסר ההכרה, השרוי כבר זמן רב במצב חד־סטרי זה. שרה, כך צדה העין הסקרנית של אמא בינה, מגלה עניין בולט בבנה הפגוע אולי. לא צריך להצטייד באינטליגנציה רגשית גבוהה במיוחד על מנת להבין ששרה נמצאת שם פחות בגלל אביה הגוסס ויותר בגלל אולי, שמפרפר בין עולם החיים לעולם שכולו נצח. שרה זו (השחקנית מריה זריק) היא אהובתו הסודית של הפצוע שחזר בשאלה ונותק מהמשפחה. השניים חיים יחד בשכונה ירושלמית שלווה, ואף חולקים בעלות על כלב קטן.
אין זה מפתיע שאחווה בין–נשית מציפה את האם המתוחה ואת הצעירה שרה, שמי יודע, אולי עוד תהיה כלתה של בינה, אם וכאשר אולי יתעורר מעלפונו המתמשך. רגש של אחווה ושותפות גורל אופף את שתי הנשים הסובלות, עד שמגיע אותו הרגע ששרה התעקשה להימנע ממנו. זהו רגע הגילוי, מומנט היציאה מהארון, הווידוי שאין חזרה ממנו: שרה היא אמאל. כלומר ערבייה, כלומר נוכרייה, כלומר זרה לדת משה וישראל, אמונתם של בינה ומאיר. ומכאן ואילך נוטה הסרט "בין העולמות" אל מדרון הדרמה הפטאלית.
נכון שתקציר העלילה נראה ונשמע חובבני במקצת. בפועל, על הבד, הוא יותר. הכוונות הטובות - וניכר ב"בין העולמות" שהוא נע על דלק שכולו כוונה טובה - שעמדו מן הסתם מול עיניה של חטאב בעת שכתבה וביימה את סרטה, אינן מחזיקות מים. מבחינות רבות נראות הסצינות המדוקלמות שגודשות את דקות הסרט כקטעי הדגמה לערב דיונים חבוט שעוסק ביחסים בין חברות עוינות או בין מצבים חברתיים המתנגשים זה בזה. הדגמה איננה עשייה דרמטית מושכלת. במקרה המוצלח היא בבחינת איור, אילוסטרציה לטקסט מדוקלם, וכך מתנהל גם כל המתחולל ב"בין העולמות".
ניכר בסרטה של חטאב שתקציב ההפקה שלו לא היה שופע. מצד שני, קשה להאמין שדווקא המגבלות הפיננסיות הן שדחפו את הסצינות לפינות המוכרות מהצגות תיאטרון חובבים. יש פיגוע בעיר על סף פיצוץ לאומני; יש דרמות של חיים ומוות בתוך חלל בית החולים; מתחולל קרב מאסף נואש בין האוחזים באמונה לבין המציאות הקשה שכמו לועגת להם. או כפי שהקלישאה תעדיף לנסח זאת: אף שהסיטואציות הכספיתיות טעונות ביותר, הרי שחוסר ניסיון פילמאי מותיר מחוץ לתמונה את מרבית הפוטנציאל הדרמטי שפורט לעיל, ו"בין העולמות" מתנהל כשהוא נטול תחושת מקום או דחיפות בזמן.
בהחלט יכול להיות ש"בין העולמות" היה נוסק לרמה גבוהה יותר אילו נותר כדרמה קצרה ודחוסה. כסרט באורך מלא, זה לא זה. וחוץ מזה: למה התסריט אינו חומל על הכלב שננטש על ידי שרה/אמאל? מן הסתם, זהו תוצר לחוסר ערנות של שבי גביזון המיומן, שמתהדר פה בקרדיט "עריכת תסריט". ולא היא.