כשסרט האימה “תברח” (Get Out), סרט הביכורים של הקומיקאי, התסריטאי והבמאי האמריקאי ג'ורדן פיל, הוקרן בהקרנת חצות בפסטיבל סאנדנס האחרון, הקהל נשאר פעור פה ומחא כפיים בהתלהבות. הסרט הצליח לשבות את לב הקהל והמבקרים כאחד. לא רק שהמבקרים נפלו שדודים לרגליו, הוא גם התברג בראש טבלת שוברי הקופות וגרף מעל 100 מיליון דולר בשבועיים הראשונים להקרנתו בארצות הברית. מאז שהוא עלה בארצות הברית, בסוף פברואר, הוא גרף קרוב ל־190 מיליון דולר, לעומת תקציב זעום של 4.5 מיליון דולר, ושבר שלל שיאים קופתיים, הנוגעים לסרטי ביכורים וסרטים של יוצרים שחורים. היום הוא עולה לאקרנים בישראל.
העלילה על רגל אחת היא כזאת: בחור שחור בשם כריס (השחקן הבריטי דניאל קלויה מדרמת הנעורים "סקינס") וחברתו הלבנה רוז (אליסון וויליאמס המוכרת כמארני מ"בנות") הגיעו לשלב הזה ביחסים שבו פוגשים לראשונה את ההורים. רוז מזמינה את כריס לסוף שבוע בבית הוריה, שמגלמים בראדלי ויטפורד מהדרמה הפוליטית הליברלית "הבית הלבן" בליהוק לגמרי לא מקרי, וקתרין קינר, שגם היא מזוהה עם דמויות שמאלניות טובות בדרמות אינדי "איכותיות". רוז לא עדכנה אותם מראש שהחבר שלה שחור, ותחילה כריס מפרש את ההתנהגות המוזרה של משפחתה כדרך התמודדות עם הגילוי המפתיע. מהר מאוד המפגש המשפחתי מתפתח לעלילת מסתורין ואימה, כשכריס מגלה סדרה של תגליות מטרידות, המובילות לאמת נוראה ומאיימת שמעולם לא היה יכול לדמיין.
לא ממצמצים
זאת לא הפעם הראשונה שסרט אימה עוסק בגזענות. אפילו סרט האימה הקאלטי של ג’ורג’ רומרו מ־1968, “ליל המתים החיים", עוסק ביחסי גזע. אבל ההבדל הוא שהפעם הנבלים הגזעניים הם דווקא הליברלים, אלה שמתים על טייגר וודס וג’סי אוונס ובכלל לא מודעים לגזענות שלהם. ב”גרדיאן” נכתב כי “הרעים כאן הם לא דרומיים בורים או סקינהדס ניאו־נאצים או האלט־רייט, כפי שהוא מכונה. הם ליברלים לבנים מהמעמד הבינוני... מסוג האנשים שתורמים לאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות והיו מצביעים לאובמה בפעם השלישית אם הם היו יכולים. אנשים טובים.
אנשים נחמדים. ההורים שלכם, כנראה. הדבר ש'תברח' עושה כל כך טוב – הדבר שיכרסם בצופים מסוימים – הוא להראות כיצד, אפילו בלי כוונה, בדיוק האנשים האלה יכולים לעשות לשחורים חיים קשים ולא נוחים. הסרט חושף את הבורות והיוהרה הליברליים. הגישה הגאוותנית הזאת מובילה בסרט לפתרון סופי נורא, אבל במציאות היא מובילה לשאננות, שהיא מסוכנת לא פחות".
פיל מפתח את הסרט הזה כבר שנים ארוכות. למעשה, הרעיון ליצור סרט אימה בנושא גזענות עלה לפיל בעת הפריימריז לקראת בחירות 2008 בארצות הברית, שבהם התחרו ברק אובמה והילרי קלינטון על המועמדות מטעם המפלגה הדמוקרטית. קלינטון ייצגה אז את המאבק למען זכויות נשים, בעוד אובמה ייצג את המאבק למען זכויות שחורים. "התחלתי להסתכל על שני הנושאים הללו כנושאים מקבילים", הסביר פיל בראיון לאתר The Daily Beast.
"שניים מהסרטים האהובים עלי הם 'תינוקה של רוזמרי' ו'נשים מושלמות’. הסרטים הללו הם בסופו של דבר על הדרך שבה גברים מחליטים החלטות בנוגע לגוף האישה. הדרך שבה הסרטים הללו עוסקים בנושא המגדר, וכך מתייחסים לחששות מוצדקים של תנועת שחרור האישה, הבהירה לי שאפשר לעשות סרט על גזע בעזרת אותו מודל".
רבים רואים את "תברח" בתור גרסה מודרנית לדרמה האמריקאית מ־1967, "נחש מי בא לסעוד", שבה גילם סידני פואטייה את הארוס השחור שהבחורה הלבנה מביאה הביתה להוריה. גם הסרט ההוא הראה שליברלים הם לא תמיד כל כך ליברלים כמו שהם חושבים. ההבדל הוא שהיה אפשר בקלות לראות על הפנים של ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן - ההורים ב"נחש מי בא לסעוד" - את התגובה שלהם כשהם מגלים, לראשונה, שהארוס של בתם הוא שחור. ההורים ב"תברח", לעומת זאת, אפילו לא ממצמצים כשהם רואים שהחבר של בתם הוא שחור, וזה הרבה יותר מחשיד.
