25 במאי 1977, לפני 40 שנה בדיוק, עלה למסכים בארצות הברית “מלחמת הכוכבים” של ג’ורג’ לוקאס. אז הוא עדיין לא נקרא “מלחמת הכוכבים - פרק 4: תקווה חדשה", שכן הוא עוד לא היה חלק מסדרה אינסופית של סיקוולים ופריקוולים; הוא פשוט היה סרט חלל מהחלל. אחרי ההצלחה האדירה של "אמריקן גרפיטי", הסרט השני בבימויו, הגיע לוקאס למצב שהוא יכול היה לממש את חלומו ליצור אופרת חלל אפית.
העלילה הייתה פשוטה: לוק סקייווקר (מארק המיל), נער חווה מכוכב מרוחק, יוצא עם המאסטר שלו, הג'דיי אובי וואן קנובי (אלק גינס), להציל את הנסיכה המורדת פרינסס ליאה (קארי פישר, שהלכה לעולמה לפני למישה חודשים) ולחסל את תחנת החלל של האימפריה הגלקטית – "כוכב המוות". עם האן סולו (הריסון פורד, ששיחק גם ב"אמריקן גרפיטי"), השותף השעיר שלו צ'ובאקה, שני הדרואידים R2D2 ו־C3PO ודארת' ויידר, הנבל בחליפה השחורה - הקאסט הושלם. סטיבן ספילברג המליץ ללוקאס לעבוד עם המלחין ג'ון וויליאמס, שבדיוק זכה באוסקר על הפסקול שהלחין לסרטו "מלתעות", והיה עתיד לזכות בפרס גם על "מלחמת הכוכבים".
המוזיקה האפית, הצילום המרהיב, האפקטים המיוחדים, משפטי המחץ והסיפור שפונה לרגשות הבסיסיים ביותר של הצופה - הפכו את "מלחמת הכוכבים" להצלחה חסרת תקדים. הסרט הכניס מעל ל־775 מיליון דולר ברחבי העולם, ותקציב הפקתו עמד על 11 מיליון בלבד; הוא החזיק בתואר "הסרט המצליח ביותר בכל הזמנים" במשך חמש שנים (עד ש"אי. טי" של ספילברג הוריד אותו מהפסגה); הוא זכה בשישה אוסקרים והוא הוליד תעשיית מרצ'נדייז ענפה, שהפכה מאז לחלק אינטגרלי מצריכת התרבות הפופולרית.
באופן טבעי, מלוות חגיגות ה־40 ל"מלחמת הכוכבים" בשלל מוצרים נלווים חדשים היוצאים לשוק, כמו מארז חגיגי ובו בובות של לוק סקייווקר, צ'ובאקה, דארת' ויידר ושאר גיבורי (ונבלי) הסרט בעיצוב וינטג' הנאמן לבובות המקוריות או מטבע כסף לאספנים, שהפוסטר המקורי מוטבע עליו.
"המוח עלה בלהבות"
"כן, ראיתי את 'מלחמת הכוכבים' בזמן אמת", אומר מבקר הקולנוע הישראלי הידוע באהבתו ל”למלחמת הכוכבים”, יאיר רוה, בעל הבלוג "סינמסקופ". "אבל למילים 'זמן אמת' בישראל של שנות ה־70 יש משמעות שונה מבשאר העולם. חיינו אז בעיוות זמן. 'מלחמת הכוכבים' הגיע למסכי הקולנוע של תל אביב רק בפברואר 1978. אני גרתי בראשון לציון, ואליה הסרט הגיע רק באביב 1978. הייתי בן עשר, וזה היה אחד הסרטים הראשונים שהלכתי לראות לבד בקולנוע, בלי הורים או בלי אחותי. אגב, באותה תקופה הסרט שכולם דיברו עליו בארץ היה 'אסקימו לימון', שיצא עם 'מלחמת הכוכבים' בדיוק באותו שבוע. כל בני המשפחה הלכו לסרט הזה יחד, ואותי השאירו בבית עם סבתא שלי, כי הוא היה מוגבל
למבוגרים בלבד".
איך הרגשת כשראית את "מלחמת הכוכבים" בפעם הראשונה?
"המוח שלי פשוט עלה בלהבות מהדבר הזה שנקרא קולנוע והאקסטזה שהוא מסוגל ליצור. אני מניח שלא הייתי הילד היחיד בעולם שהרגיש שהוא לוק סקייווקר, אבל אני ידעתי בוודאות שהסרט הזה עלי. ראשון לציון של 1978 הייתה עבורי העיר הכי נידחת בעולם, באמצע שום מקום. העיר הייתה מוקפת דיונות שמיד זיהיתי אותן כחולות של טטואין, כוכב הבית של לוק סקייווקר.
ואם לוק יכול להפוך מחוואי צעיר ומתוסכל בכוכב מדברי לגיבור שמביס במו ידיו את האימפריה ומפוצץ את כוכב המוות, בוודאי שגם אני. במבט לאחור, ובהסתכלות בוגרת, השילוב של 'מלחמת הכוכבים' ו'סופרמן' באותה שנה - כאמור, ראיתי את שניהם ב־78' - יכול גם להעיד שפשוט התאהבתי במוזיקה של ג'ון וויליאמס, שהלחין את שני הסרטים. אני לא פוסל את המחשבה הזאת. אז כן, התלהבתי מ'מלחמת הכוכבים' כבר מהסרט הראשון. ובמידה רבה, לא הייתי זקוק לסרטי ההמשך".
כי "מלחמת הכוכבים" הוא הסרט הכי טוב בסדרה?
"לא. כמו רבים, גם אני חושב שהסרט השני, 'האימפריה מכה שנית', הוא הטוב מבין השלושה: מבחינה קולנועית, מבחינה תסריטאית, מבחינת העובדה שהוא קצת פחות ילדותי וגם כי בסופו של דבר כנראה יודה היה הדמות הכי טובה בכל הסדרה הזאת. אבל לא הייתי זקוק להמשך הזה. לא הייתי זקוק לגילויים שלוק וליאה אחים תאומים ולא הייתי זקוק להבנה שלוק הוא בנו של דארת' ויידר. למעשה זה החליש לי את המיתולוגיה שיצרתי לעצמי בראש, שבה אני יכול להיות לוק סקייווקר, גם אם אבא שלי הוא לא אנאקין סקייווקר".
מה מייחד את "מלחמת הכוכבים" מיתר סרטי הסדרה?
"הוא היה הראשון. הוא היה אחד מהלב. הסרטים הבאים נוצרו אחרי שכבר התבגרנו, אז הם היו אולי משוכללים ומורכבים יותר, אבל דווקא הפשטות של 'מלחמת הכוכבים' נותרה אפקטיבית. כשאני מדבר על מבנה תסריטאי, אני תמיד נעזר ב'מלחמת הכוכבים', שישנן בו אבני הבנייה הכי בסיסיות ליצירת דרמה: טוב מוחלט נגד רע מוחלט ומסע התבגרות של גיבור שצריך ללמוד מי נגד מי ולחפש לעצמו דמות אב, דמות חבר ומושא אהבה".
אתה חושב שהוא עומד במבחן הזמן?
"הוא בהחלט עומד במבחן הזמן, כי לוקאס ביים אותו עם אהבת קולנוע גדולה ובלי ציניות, מה שאני לא יכול להגיד על הדברים שהוא עשה אחר כך. כשהוא ביים את כל סצינות המדבר, הוא חשב על דיוויד לין (במאי 'לורנס איש ערב', ד"ק) ועל אקירה קורוסאווה, והוא העניק איזושהי תחושה על־זמנית לסרט, שנראה קלאסי כבר בזמן אמת. מבחינתי, זה היה אחד הסרטים שאיתם התחלתי את אהבת הקולנוע. כששמעתי שצילומי המדבריות הושפעו מ'לורנס איש ערב', הלכתי לראות את הסרט. כשלוקאס סיפר ש־R2D2 ו־C3PO מושפעים משתי הדמויות מ'המבצר הנסתר' של קורוסאווה, הלכתי לראות את הסרט".
אנטי־כרייסט
רבים ממבקרי הקולנוע האמריקאים, גם אם לא כולם, התלהבו מ"מלחמת הכוכבים" כבר עם צאתו. רוג'ר איברט הגדיר את הסרט בזמן אמת כ"חוויה חוץ־גופית", ומעבר להתלהבות שלו מהאפקטים המיוחדים, שהיו חלוציים לזמנו (וגרפו אוסקר), הוא טען שכוחו האמיתי של הסרט הוא "הנרטיב הטהור שלו". מבקרי הקולנוע ואנשי התוכן הישראלים, לעומת זאת, לא בהכרח התאהבו בו.
"ראיתי את הסרט בגיל 16 וכבר אז לא התלהבתי", טוען פיני שץ, מנהל התוכן של סינמטק תל אביב. "זה לא באמת מדע בדיוני, זה סיפור הרפתקאות בחלל, ואחרי הסרט הראשון מפרק לפרק זה נהיה יותר ילדותי. אני מודה שזה הלהיב אותי בתור בן 16 לראות את האפקטים, אבל מעבר לזה, כבר אז לא הבנתי את ההתלהבות הגדולה. באותה שנה, לעומת זאת, יצא 'מפגשים מהסוג השלישי' של ספילברג, שהיה יצירת מופת".
מה החשיבות בעיניך של "מלחמת הכוכבים"?
"בעיני הוא הרס את הקולנוע האמריקאי של שנות ה־60 וה־70. שניסה להיות יותר איכותי".
"נכנסתי לעולם הקולנוע והעיתונות כשסביבי 'מלחמת הכוכבים' הוא האנטי־כרייסט", נזכר רוה. "כל המבקרים והעיתונאים שאהבתי, הערצתי והושפעתי מהם תיעבו את הסרט, בעיקר מאיר שניצר ורון מיברג. שנים מאוחר יותר גיליתי שדווקא זאב רב־נוף, מבקר שאני כמעט לא מסכים איתו על כלום, כתב בעיתון 'דבר' ביקורת הוגנת על הסרט.
הוא לא היה אקסטטי ואולי קצת מסויג – הכותרת הייתה 'חלומותיו של ילד בן 12' – אבל הוא ידע להעריך נכון את הסרט. במידה רבה הגישה הנפוצה בעולם התקשורת בכל העולם הייתה ש'מלחמת הכוכבים' ו'מלתעות' של ספילברג הרסו את הקולנוע, יצרו את סרט הקיץ והפכו את הקולנוע מיצירת אמנות למוצר מסחרי שיווקי. לוקאס אכן מסחר את 'מלחמת הכוכבים' כהוגן, באופן שכיום נראה לנו ברור מאליו, ואילו אז היה חלוצי. או שטני, תלוי בגישתכם. אבל מבחינתי, 'מלחמת הכוכבים' היה שער לכל עולם הקולנוע, המסחרי והאמנותי, הילדותי והבוגר".