שרוט, מרוט ומקרטע מגיע הערב (ראשון) פסטיבל קאן אל טקס הסיום, שבו יוענק פרס "דקל הזהב" לסרט המצטיין, אם רק יימצא אחד שכזה. דומה שאפילו אבות אבותיהם של ישישי העיר קאן אינם זוכרים תחרות ירודה כל כך, שאליה נקלעו סרטים לא ראויים, כמעט בלתי מקצועיים, שרק הבליטו את המשבר העמוק, או מוטב לומר אובדן הדרך, שבו מצוי הקולנוע בעשור האחרון.
לכאורה, תהיה קלה הבוקר מלאכת חבר השיפוט שאמור להכריע בעניין הזוכה הגדול. זאת משום שרק סרט אחד (מתוך 19 מתמודדים) בתחרות הראשית הוא ברמה נאותה - “ללא אהבה” של אנדריי זוויאגינצב הרוסי, המגולל דרמה משפחתית שבמרכזה בני זוג העומדים בפני גירושים מכאיבים כאשר בנם בן ה־12 נעלם לפתע. זהו הסרט היחיד שעל איכויותיו הבולטות היה קונצנזוס ברור, ומן הראוי להעניק לו את “דקל הזהב”. אך כידוע אין קשר הדוק בין היגיון וטעם מנומק לבין תוצאות של הצבעה שבה משתתפים תשעה קולנוענים, שבראשם מוצב הפעם פדרו אלמודובר הססגוני אבל בעל הטעמים הביזאריים.
מחוץ למעגל התחרותי הציג רומן פולנסקי את “מבוסס על מקרה אמיתי” המביש. פולנסקי, כבר בן 84, אינו נזקק כיום להוכחות או המלצות על יכולות הבימוי והעמדת המצלמה המוכחות שלו – כישורים שסללו עבורו את הנתיב ל־60 שנות קריירה מגוונת. הבעיה הוא שלעת זקנתו פולנסקי מוצא עצמו תלוי יתר על המידה בתסריטים לקויים.
כך זה היה בסרטים הקודמים, “אלוהי הטבח” ו”ונוס בפרווה”, וכך גם ב”מבוסס”, המפגיש שתי נשים: סופרת הלוקה במשבר כתיבה, והאלטר אגו הסימבולית שלה, שכמו מייצגת את המצפון המקצועי. כאילו מדובר פה בגרסה משופצת של פינוקיו והצרצר הכלוא בתוכו. האחד משקר, האחר מנסה לתקן את דרכיו. סרט דל, צפוי ומלאכותי, הסובל ממשחק גרוע של עמונאל סינייה, אשת הבמאי, שלוהקה, אלא מה, לתפקיד הראשי. אבוי.