הסצינה החותמת את "נועה בת 17" (1982), סרטו הנוקב של יצחק צפל ישורון, מפגישה בין שני גיבורי העלילה הצעירים, נועה והחבר שלה עוזי, לשיחת סיכום על אודות מטרות האדם בחייו. היא אומרת: "החיים יותר מדי מטונפים. אבא שלי יותר מדי טוב, יותר מדי אמיתי, לכן הוא הקריב את חייו. אבל אני לא רוצה להקריב את חיי". והוא עונה לה בתקיפות: "מה זה את לא רוצה? את כן רוצה! אנחנו כולם רוצים! ...אומרים שאלה שנהרגים הם החבר'ה הכי טובים – ככה זה!"
הפרטי לעומת הקולקטיבי, האישי מול הלאומי. צפל, שמיקם את עלילת "נועה בת 17" שלוש שנים לאחר הכרזת העצמאות, היטיב לבטא את רוח העידן ההוא, ממש כפי שדן וולמן שואף לעשות זאת בסרטו העכשווי, "סיפור אהבה ארץ ישראלי", שעלילתו מתחוללת ממש בימי מלחמת העצמאות. הדיאלוג המצוטט לעיל יכול להשתבץ גם כסצינת סיום בסרטו של וולמן, והדמויות המובילות את הסיפור, מרגלית ועלי, יכולות בטבעיות רבה לשחרר לאוויר את אותם הטקסטים שצפל נטע לפני עשרות שנים בפי הדמויות שברא אז.
מרגלית היא צעירה בת 17 מהמושב נהלל שבעמק יזרעאל. מסביב ייהום הסער, הארץ נתונה בסערת המלחמה, אך דווקא בתקופה טעונה שכזאת מעדיפה מרגלית להתמסר לחיבתה העזה לאמנות הבמה. כן, מרגלית אינה חולמת לעבוד את האדמה, אלא לעקור לעיר הגדולה תל אביב ולהיות לשחקנית תיאטרון. סמוך לנהלל, בקיבוץ בית קשת, שזה עתה התנחל על הקרקע, חי לו עלי, שחייו מסורים לעבודת השדה כמו גם להגנה על שדות המשק מפני ערביי הסביבה הזוממים. שני אנשים צעירים, שונים זה מזה, אך נמשכים זהלזה בכוחה המידבק של האהבה.
וולמן נטל מונודרמה מצליחה שחיברה פנינה גרי, מהוותיקות שבשחקניות התיאטרון החיות בישראל, וניסה להפיח בה רוח קולנועית. ניסה, ולא הצליח. גרי, אשת התיאטרון, בנתה את המחזה שלה על פי סיפורה הפרטי, שהגיע לקץ מר בתאריך ה־16 במרץ 1948, כאשר עלי, לו עמדה להינשא כמה ימים מאוחר יותר, נפל בקרב שהתפתח שם בעמק יזרעאל בין לוחמי פלמ"ח ללוחמים פלסטיניים. העתקת הזיכרון האישי אל הבד יכולה להתבצע באחת מתוך שתי הדרכים המוכרות: בנייה מוקפדת של הדמות הראשית, המספרת את העלילה - דמותה של הנערה חובבת אמנות הבמה. או לחלופין: פריסה מקיפה של הסיטואציה החברתית/ פוליטית, המלווה בשחזור עשיר ועיצוב מחודש של רוח התקופה ההיא. לא זה ולא זה מצויים ב"סיפור אהבה ארץ ישראלי", שהאלמנט הבולט ביותר בו הוא דלות התקציב שבמסגרתו הפיק וולמן את סרטו.
מובן מאליו שהתקציב המזערי אינו מאפשר שחזור תקופתי ראוי (שלא כמו סרטים כמו "זעם ותהילה", "חימו מלך ירושלים" או "אש צולבת", שהתמקדו באותן שנים והתמכרו לעיצוב הגרפי של ההיסטוריה במקום לפתח סיפור של ממש). לכן חובה הייתה על יוצרי הסרט – הבמאי וולמן והתסריטאית דיתה גרי – לפתח את האלמנטים הפסיכולוגיים שדוחפים נערה צעירה אל מחוץ למעגלי העשייה הלאומית, אל תחומי היצירה האמנותית. בהנחה שנעשה פה מאמץ שכזה, הרי שהוא לא בוצע על הצד המוצלח.
מכאיב, ואף מוזר הוא, שדווקא וולמן נכשל במשימה הזאת. לפני 35 שנים, במקביל להפקת "נועה בת 17" של צפל, יצר וולמן את סרטו היפה "מחבואים", שבו הוא התמודד, באופן חתרני אך מושכל, עם המורשת הציונית/לאומית. הסרט ההוא התרחש אף הוא בדמדומי המנדט הבריטי, כאשר ניצני מלחמת העצמאות מרימים ראשם. ילד ירושלמי חושד אז בגבר יהודי מתושבי השכונה שהוא מרגל למען הפלסטינים המסוכנים. כל זאת, משום שהחשוד מתרועע עם צעיר ערבי, ולילד אין עדיין הכלים להבין שמדובר ברומן הומוסקסואלי.
גם "מחבואים" הופק בשעתו בהשקעה כספית נמוכה. אך מקוריות הסיפור והאופן השנון שבו נבנה אז הקונפליקט האישי מול הלאומי סללו עבורו את הנתיב להצלחה. מה שלא קורה ב"סיפור אהבה ארץ ישראלי", שנותר תקוע כמסכת חגיגית ליום הזיכרון. נקודה כאובה נוספת היא הופעתה של עדי בילסקי בתפקיד הראשי. בילסקי גילמה את דמותה של הנערה מרגלית כ־600 פעמים, אבל עשתה זאת בתיאטרון. הנה עוד עדות כי מה שמתאים לבמה אינו בהכרח עומד בדרישות הקולנוע. הוכחה לכך אפשר למצוא בהופעתו של אביב אלוש, המגלם בסרט את עלי האהוב. איכות הסטאר הטבעית של אלוש, שאינו נדרש כאן למאמץ מקצועי גדול מדי, מאפילה ללא הרף על הפרטנרית שלו. זאת מהסיבה הפשוטה שהוא עושה קולנוע, ואילו היא ממשיכה בהצגות.
"סיפור ארץ ישראלי", ישראל 2017
זרימה מוגבלת
מותר לנחש שהשנה שעברה הייתה שנה פיננסית קשה לטוני סרווילו. אחרת אי אפשר להבין איך הוא נקלע לסרט הזה. סרווילו, איש תיאטרון נערץ באיטליה וכוכב סרטים כלל אירופי ("גומורה", "איל דיוו", "יפה לנצח"), יודע מן הסתם לקרוא תסריט לעומקו ומשכיל בוודאי לפענח כוונות גלויות ונסתרות האצורות לעתים בתסריטים. קשה להאמין שהוא לא הבחין מיד בטמטום הריקני ובמניפולציה הפרימיטיבית שבבסיס הסרט "לזרום עם זה". אבל כל זה הרי מתגמד מאליו, אם אכן היו לסרווילו בעיות עם הבנק שלו.
ב"לזרום עם זה" סרווילו מגלם קריקטורה של פסיכולוג יהודי תושב רומא, שנראה כמו פרויד, משתמש בז'רגון הדיבור הפרוידיאני ונקלע לסיטואציה שפרויד בוודאי הכיר אלפים שכמותה. הוא גבר בגיל העמידה, פרוד מאשתו אך נותר תלוי בה. יום אחד הוא נתקל בפרחה צעירה, צעקנית והמונית ובעלת טעם רע, שמתזזת מחדש את חלציו הרדומים. היא (ורוניקה אצ'גי) מאמנת כושר, כלומר, מנסה לשפץ לאנשים את הפן הגשמי של גופם, בעוד הוא מתפרנס מתיקון ליקויים בפן הנפשי שלהם.
דומה שאפילו מנחם גולן, יואל זילברג ובועז דוידזון גם יחד לא היו צוללים למדמנת קלישאות כמו אלה המרכיבות את "לזרום עם זה". מיומנותם של שלושת הישראלים המאוזכרים הייתה בהתקנת סרטי בורקס לא מתוחכמים, והם עשו זאת במיטב כישרונם הפילמאי המוגבל. פרנצ'סקו אמאטו, שחתום על "לזרום עם זה", מוכיח שיש מוגבלים, ויש מוגבלים הרבה יותר.
"לזרום עם זה", איטליה 2017