משוואה עם שלוש נעלמות. סבתא סיימה בהצטיינות את לימודי המתמטיקה בקיימברידג', אלא שבדיוק אז היא פגשה באיזה בטלן אמריקאי, נישאה לו ופרשה מהעיסוק במספרים. אמא הייתה גאון מתמטי, שאוטוטו עמדה לפצח את אחת משבע החידות הגדולות של ענף מדעי זה. אלא שבדיוק אז, והיא רק בת 22, טרפה אמא את חייה במו ידיה, והותירה לבדה בעולמם את מרי בת ששת החודשים. מרי, כיום כבר ילדה גדולה בת 7, גם היא בעלת מוח גדול, ומתמסרת בעיקר לפתרון סוגיות בחשבון דיפרנציאלי. כל זאת, כמובן, אחרי שהיא מתפנה מפריטה עלי פסנתר ומקריאת כתביו הפילוסופיים של רנה דקרט.
גאונים, ואין בהבחנה זו מן החידוש המסעיר, לא תמיד מחוננים בכישורים חברתיים נאותים. גם הדוד פרנק, זה שמגדל את מרי מאז שאחותו התאבדה, יודע זאת והוא משתדל להעניק לקטנה בעלת האיי–קיו הגדול סוג של ילדות רגילה, כולל משחקי לגו והשתובבות בשפת הים. לא הכל מסכימים עם שיטת הגידול הזו, ומגדילה לעשות סבתא אוולין (בגילומה של הבריטית הוותיקה לינדה דאנקן), ההיא שפרשה מהמתמטיקה בשל נישואיה הכושלים, כשהיא פונה לבית משפט על מנת שיורה להוציא מיד את מרי מחסותו של פרנק, שהרי הוא, על פי הבנתה, מבזבז את המשאב העיקרי של הילדה - השכל.
מה הכי טוב לילדה? סביב סוגיה בלתי פתירה זו מתפתחת ב"חיבור פשוט" מלודרמה יעילה למדי, המהולה בדמעות של עצב ושמחה גם יחד. זאת, בעיקר משום שהסרט מניח על הבד שני גיבורים המנסים בו–זמנית למצוא את עצמם בעולם. האחת, מובן מאליו, היא הילדה התמה מרי, שמתבלבלת בין שפע המבוגרים שדורשים את טובתה, גם אם להם עצמם לא ברור מהי הדרך הטובה ביותר עבורה.
השני הוא הדוד פרנק, שפרש חסותו על מרי, וכתוצאה מכך נקלע לעימות משפטי ישיר עם אמו המנוכרת ובעלת הרגשות הצוננים. פרנק, שבעבר לימד פילוסופיה באחד הקולג'ים בבוסטון, מעדיף לחיות בעיירת חוף זנוחה בפלורידה, להתעסק בשיפוץ סירות ולהתמקד בהשגחה אבהית על מרי הקטנה. מה שמסביר את החסכים שלו עצמו בחיי חברה תוססים.
הבמאי מרק ווב, שלפני שמונה שנים רקח את קומדיית ההתבגרות המצליחה "500 ימים עם סאמר", משתדל לכונן על הבד תמונה של עולם מתפקד כאילו, למרות חוסר הנורמליות שלו; ילדה יתומה, אם התובעת את בנה באולם בית המשפט, גבר הבורח מייעוד, מערכת חינוך מבולבלת. דומה שווב השקיע את מרב מאמציו במאבק כנגד התסריט המזגזג, הלא מגובש, המעגל פינות, פותח חזיתות רבות מדי, ואינו מתמודד כראוי עם שפע הכשלים הפסיכולוגיים שהוא ממטיר על הראשים של גיבורי העלילה. התמקדות בסיפור הראשי, פלוס כמה ענפי משנה זעירים, די היה בהם כדי לפתח סרט מוצלח יותר מאשר התוצאות ש"חיבור פשוט" מציג על הבד. אלא שהתסריטאי הטירון למדי, טום פלין שמו, העדיף לרוקן את כל ארסנל העימותים המשפחתיים האפשריים אל תוך הסרט המצומק הזה, ובכך לחבל בו באופן ברור.
כל שחקן מתחיל יודע שאי אפשר לגנוב את ההצגה מילדים. בוודאי שלא מילדה בלונדינית בעלת עיניים סקרניות. ובוודאי ובוודאי אם יש לה גם חתול ג'ינג'י שתום עין המלווה אותה בכל אשר תלך. משום מה הניח כריס אוונס, המגלם ב"חיבור פשוט" את הדוד הדאגן, שהוא יהיה זה שיתגבר על האקסיומה הידועה. והוא לא. אוונס המוכר בעיקר מגילום דמות הקומיקס של קפטן אמריקה הכל יכול, מצליח אולי להציל את חצי הכדור המערבי ממגה–איומים מרושעים, אבל הוא אינו מסוגל להתמודד עם הילדונת מק'קינה גרייס, שבידיה הקטנות הופקדה דמותה של מרי הגאונה.
גרייס, כיום כבר ילדה גדולה בת 11, הספיקה בארבע השנים האחרונות להופיע בעשרות סרטים וסדרות טלוויזיה, ומיומנותה המקצועית בולטת בכל סצינה ב"חיבור פשוט". אם יש משהו שעובד היטב בסרט, זהו השילוב המנצח בין הופעה טבעית תמימה לבין רהיטות מקצועית, שלשתיהן אחראית גרייס הצעירונת.
"בציר ראשון"
לא אחת צפה ועולה השאלה: האם מבקר שנאה דורש, יהיה גם יוצר שנאה מקיים? לא רק מבקרי קולנוע, ציור ותיאטרון נתקלים בשאלה המתריסה הזו, אלא גם שארלי, שרכש לו מעמד מכובד בזכות מדריכי היין השנתיים שהוא מוציא לאור בפריז. שארלי (ג'ליל לאספר), טועם בעל לשון מעודנת ואף קפדני, אינו עושה הנחות לא לחברים וגם לא ליריבים, ופסיקה שלו היא בבחינת מילה קובעת אצל המון קוראיו.
והנה מגיע היום שבו שארלי חייב לדלג אל הצד השני; במקום לדרג ולחלק ציונים ליצרני יין מכל רחבי צרפת, הוא נדרש לקחת על עצמו ניהול פעיל של יקב, ולהעמיד את תוצרתו לשיפוטם של אחרים. תפנית זו בסיפור חייו של שארלי נובעת בשל פסיקת בית משפט, שמפקיעה מרשות פרנסואה הדיכאוני, אביו של שארלי, את האחריות על הכרמים המשפחתיים, על היקב האקסקלוסיבי ועל מערכת שיווק היין שתוסס במרתפי המקום. מתברר שאבא פרנסואה (ז'ראר לאנוון) הזניח את העסקים מאז שבנו שארלי ויתר על ייעודו המקורי כיינן, עזב את הכפר, נסע לעיר הגדולה, ופרץ לתודעה הציבורית כמבקר מוסמך של יינות.
מערכת היחסים הטעונה שבין אב שחש זנוח לבין בנו הבוגדני כביכול, בין היצמדות לאדמה ולכפר לבין חיי סלב נוצצים, אמורה לתדלק את עלילת הדרמה הרומנטית "בציר ראשון", שבמרכזה תהליך הלימוד מחדש שנכפה על שארלי, שפנה כבר מזמן לעבודה זרה במקום מלאכת כפיים. עליו להתקרב מחדש לאדמה, ללמוד את קולות הטבע, לחדד את שיתוף הפעולה שלו עם חיות המשק. בקיצור, לחזור ולבוסס בבוץ הכפרי, שנדמה היה כי הוא כבר התרחק ממנו מרחק של מאות קילומטרים ועשרות שנות אור.
מבחינות רבות, "בציר ראשון" משרטט מתווה של תיקון דתי, שבו נדרש הגיבור לא רק לכפר על חטא "הבגידה" באדמה ובמורשת המשפחתית, אלא גם לשוב, לתקן ולאחות כל מיני זנבות של עימותים, ואפילו סוגיות אהבה, שאותם זנח כשעקר מלבו את הקשר אל אבא ואל הכפר. ז'רום לה מר, שביים את הסרט, ממקם את הסיפור בכרמים של חבל בורגון (בורגונדי), שאולי ידוע פחות בקרב צרכני היין מן השורה, המהללים בדרך כלל את נפלאות הטעמים של חבל בורדו, אך נערץ אצל המבינים הכבדים בענף קולינרי זה.
חלקים נרחבים מ"בציר ראשון" מוקדשים לתיאור אוהב של האזור, על צבעי האדמה שלו, על גוני הזריחה שבו, על תעתועי מזג האוויר ועולם החי. עד כדי כך בולט הממד החזותי המכשף של "בציר ראשון", שלעתים מתנגב החשד שאינו אלא סרט תדמית מוזמן מטעם מועצת מחוז בורגון. מהבחינה הזו לפחות ראוי להעניק קרדיט חיובי לצלם הוותיק דויד אונגרו (שעבד בעבר ב"נקודת איסוף", "שם פרטי", "קוקו שאנל").
כמעט מיותר להוסיף, שהפן הוויזואלי הוא בעצם הקלף החזק היחיד של "בציר ראשון", שמתקשה לפתח עלילה זורמת, ומעמיס על הדמויות המאכלסות את הסיפור עוד ועוד קונפליקטים, או ליתר דיוק גבנונים שמעקמים את שלמות הסיפור. סיבובים חדים מדי, תפניות פתע שרירותיות, וגם שאריות של סיפורים חסרי מוצא, מחליפים פה את ההתנהלות ההגיונית של פני הדברים. אם לצרף לכך טכניקת משחק גסה למדי, נטולת ניואנסים, שבה לוקים מרבית השחקנים, ברור מדוע דבק ב"בציר ראשון" אותו טעם חמצמץ שאינו מומלץ לצרכני יין.