ישראל, כולה מעגלי אלימות. הושט היד וגע בם. ב"מדינת הגמדים", למשל, האבות דוהרים לאיזשהו מבצע צבאי ממשפחת חומת מגן או עופרת יצוקה וצוק איתן, ואילו הילדים שנותרים מאחור בשיכון אנשי צבא קבע הנטוש, מסתפקים בנשק קר - הטמנת מלכודות ברזל לחיות השדה, וציד איילות באמצעות חץ וקשת. כל זאת עד שמתגלגלים למקום גם שני חיילים עריקים, המצוידים באקדח טעון, וזה מהווה מיד מטרה נחשקת לילדים שטובלים אוי ויי באלימות מרגע לידתם.
ולא לשכוח, גם בין הילדים לבין עצמם גואה האלימות. אח מבוגר מתחקה אחר עקבותיו של אחיו הצעיר והפוחח על מנת לכסח לו את הצורה, ובינתיים, על הדרך, הוא מתפנה להתעללות פיזית בחברו הטוב של האח החמקן. ומעל כולם, למעשה מתחת לפני האדמה, רובצת לה מפלצת עלומת צורה, טורפת, שיש להזינה ללא הרף בבשר חי. אולי מפלצת של ממש, ואולי רק מטאפורה לא מעודנת שבחר לו יניב ברמן, שכתב וביים סרט סימבולי זה.
ובכן, כולם נגד כולם, והכל אוכלים את הכל. לא איזה גילוי חדש כשבאים לדון במהותה של החברה המתבהמת בישראל ההולכת ומקצינה. יש להניח כי לברמן היה מונח משהו כבד על הלב, שאותו רצה לפרוק באמצעות סרט אימה זה, והוא אכן עושה זאת בעזרת מנה מוגברת של אזהרות נו־נו־נו עם אצבע זקורה.
ככל ש"מדינת הגמדים" שואף להתבצר בתוך משבצת סרטי האימה, כך הוא שוקע יותר ויותר אל נישת הסרט הדידקטי. ילדים איומים, הורים אדישים, סביבה אטומה, ובתווך שתי דמויות האמורות לייצג את הישראלי הממוצע. אלה הם שני החיילים העריקים, שנושאים עמם את גרעין העלילה – האקדח הטעון (שאותו הם שדדו קודם לכן מקולגה שלהם בפלוגה). השניים, בגילומם של עופר חיון ומאור שוויצר, הם היחידים שנדרשים למשחק של ממש מול המצלמה, והיחידים בסרט זה שנכתב עבורם טקסט דרמטי טעון. לכן הכישלון שלהם בולט על פני האחרים.
"מדינת הגמדים", ישראל 2016