בשם יושרה אינטלקטואלית ודיווח מדויק אין לי ברירה אלא לציין שלצורך כתיבת מילים אלו רכשתי את גרסת הבלו–ריי המגולחת, החדה ורועמת הסאונד של "הטוב, הרע והמכוער", אף על פי שעד כמה שזכור לי היא מתויקת לבטח במדפי הסרטים ליד סרטיו האחרים של קלינט איסטווד.
אפילו חיפשתי חפיף ורופף והעליתי חרס, וגם ידעתי שאחרי שתי גיחות מנקודות מוצא שונות, אינני מתכוון להתברבר חצי יום מול המדפים ולתהות שמא היה בין הסרטים שארזתי בקופסת פלסטיק באחת הגיחות העונתיות והעליתי לבוידעם. החיפושים הללו נערכו מספיק מוקדם בשבוע, כדי שאם ייפול הפור אני אוכל להיות בקשר עם ג'ף דרך חשבון הפריים שפתחתי אצלו והסרט יהיה אצלי תוך יומיים. כולו 10 דולר, וזה מה שעשיתי.
דחיתי את הצפייה כמה שאפשר היה, עד שפיות הכתיבה החלו שוברות צלחות במטבח. אחרי שנזכרתי באורכו הסוטה של הסרט, התיישבתי לצפות בו. שוב. הריטואל הזה חוזר על עצמו פעם בכמה שנים בניסיון הנובע מהרצון לראות מה עולה בגורלן של יצירות שעיצבו את חיי כשהייתי נער צעיר.
המסקנות עגומות בדרך כלל ולא ניכנס עכשיו לדיון מדוע. אבל דעתי הטרייה על "הטוב" וכו' הכתה בי כמטח הראשון של ווטרבורדינג בידי מומחים, כאשר בשוט הראשון נכנס למסך אחד מצילומי התקריב שהכריחו את סרג'יו לאונה ללבוש טיטולים למבוגרים בטרם היה צורך מובהק: אחד הגברים האיטלקים המכוערים שהיה זמין לפני 50 שנה, I mean ugly, כמו נחום תקום בעל עיניים כחולות ותווי פנים שאינם מתחברים אלא בעווית מוות. מהקלוז–אפ האימתני הזה פתח לאונה ללונג שוט אינפורמטיבי ופנורמי, כדי שנדע שאיננו בטקסס אלא באלמירה, ספרד, במערבון איטלקי שבמרכזו מלחמת האזרחים האמריקאית.
הזמן שנדרש לארבעה שכיבים מרע לחצות את הנוף סחוף הרוח בדרכם למסבאה היה 20 שניות. הזמן שנדרש להם להיות מחוץ למצלמה במסבאה - 14 שניות. ועוד שבע שניות נדרשו לטוקו רמירז (אילי וואלאך) לדלג דרך הזכוכית עם שוק כבש בידו ולחטוף מהעורך את הכיתוב "המכוער". מבחינתי לא היה צריך יותר. חשתי כמי שקיבל חזרה שלוש שעות מחייו, ואני מודה שלרגע קטן אחד שקלתי לצפות בסרט אחר שטרם ראיתי, נניח "ג'ון וויק 2", אבל אותו מוסר עבודה הממרר את חיי, כפה עלי צפייה באופרת הסוסים כולה, שכל פריים בה מוכר לי וכמובן גם שורות המחץ המעטות בתסריט, כמו "אם אתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר", שכנראה תייצג את האנושות באירוויזיון האינטרגלקטי בעוד דורות רבים.
בסצינה שבה אוכלים לי ואן קליף ("עיני מלאך" והרע) והאיש שהוא בא להרוג, השתמשתי לפני שנים רבות בכתבה על אוכל בקולנוע. עד היום אינני יודע איזה נזיד הם אוכלים שם בכף עץ מתוך קערת חרס. זה לא משנה כל כך, משום שבעל הבית הוא בר מינן תוך דקות, וגם בנו הילד היורד לנקום עם רובה, וואן קליף יורה בו כשם שיורים בחולדה שחיבלה במזווה.
כך יוצא האפוס הזה לדרכו המפרכת בערוצים שונים עד ששלושת גיבוריו ייפגשו בכיכר אבן בבית קברות נידח שבה יימשך ריקוד המוות שלהם, עיניים–ידיים–גבות–עיניים–ידיים דקות ארוכות שבסופן יירו "בלונדי" (איסטווד) וטוקו באוצר, לא לפני מיני ויצים שונים המעלים את מפלס המאצ'ו לרמות העלולות לגרום למוות ממנת יתר של טסטוסטרון.
אני לא הראשון שמציין כי מוזיקת הנושא של מערבון הלינגוויני הזה היא כנראה הדבר המוצלח ביותר בו. אניו מוריקונה היה גאון. אבל להודות בכך זה כמו ללכת לאופרה ולהתרשם מהתפאורה.
כדי לתת מושג מסוים על מקומו של "הטוב, הרע והמכוער" בימינו בזמן אמת, כלומר סמוך לגיל הבר המצווה של השכבה, אספר על בועז ניקריטין, הזמיר מרמת חן ולימים מדריך הטניס הישראלי שנשאר בטאבה אחרי שישראל החזירה אותה למצרים, שהייתי נקלע לביתו ברחוב ישעיהו כדי להקשיב לו, פעם אחר פעם, שורק את מוזיקת הנושא של המערבון הנ"ל. כמי שאינו יודע לשרוק אני חייב להעיד שזו הייתה שריקה מרשימה ביותר ושהשורק היה מודע לקסם שהוא מהלך על שומעיו. יחד עם מעמדו בטניס במכבי רמת חן, היה מדובר בכוכב.
קשה להעריך כמה מהקוראים צפו בסרט השלישי בטרילוגיית הדולרים ובשניים שקדמו לו. שלושתם עם קלינט איסטווד הצעיר, בהימור חייו על מערבונים שצולמו באירופה בידי חובבי הז'אנר בימים שבהם הוא דעך ונעלם בתודעת הצופה האמריקאי. לרוב כיכבו במערבונים האירופיים שחקני קולנוע אמריקאי שבורים ובסוף דרכם, כשהם מוקפים בשחקני משנה איטלקים שנראו בעיקר כמו פליטים ממזרח אירופה. איסטווד היה כוכבה של סדרת טלוויזיה בשם "Rawhide", ואת פגרות ההפקה ניצל לדילוג לאירופה כדי להעמיס על שכם את הסרטים דלי התקציב. מאות מערבונים צולמו באירופה באותם ימים, והקורא מוזמן לחקור את ההבדל בין פרנקו נרו וטרנס היל.
בין כולם היה איסטווד האמריקאי האותנטי שחבר לסרג'יו לאונה, במאי עם שיגעון גדלות והקפדה חולנית על פרטים קטנים, שניסח את המערבון הפנורמי והאפי שניסה להחזיר את הז'אנר לגדולתו בהגזמה גדולה. אף אחד לא דיבר אנגלית, וההפקה התנהלה בבליל של שפות זרות, על פי חוברות דקות שהתחפשו לתסריטים וחוברו אחרי הצילומים ולא לפניהם. לא היה כאיסטווד מודע למנעד המשחק המוגבל שלו, ולכן הוא אימץ שתיקות ארוכות כסימנו הרשום. בטרילוגיה נקרא "האיש ללא שם" ואילו ב"הטוב" וגו' הוא נקרא בלונדי, אף על פי ששערו חום לחלוטין, כנראה בסגנון שבו קוראים למישהו ג'ינג'י.
עבור הסרט שחתם את הטרילוגיה ואמור היה לתת במה לכל שאיפותיו הדרמטיות של לאונה, הוא הצליח לשכנע שני שחקנים אמריקאים נוספים, אילי וואלאך ולי ואן קליף, להצטרף לצוות שתמיד היה נפגש ברומא אך יצא לגבעות הטרשים שהמפיקים מצאו לרוב בספרד, עם טופוגרפיה שהזכירה את אמריקה. להזכירכם, וואלאך היה שחקן רציני וגם השודד המקסיקני ב"שבעת המופלאים", וואן קליף הוא אחד מהרעים הבאים להרוג את השריף וויל קיין ב"בצוהרי היום". כבוד.
איסטווד הבטיח לוואלאך לעזור לו לשרוד את ההרפתקה וכך היה. וואלאך היה אסיר תודה. הדיאלוג לא היה חשוב בעת הצילומים, משום שכל אחד מהשחקנים דיבר בשפתו. עד שהבליל הזה נחת על שולחנו של מיקי נוקס, שהיה צריך לדבב את הסרט לאנגלית אף שהצופה מודע במפגיע לעובדה שהשחקנים מדברים איטלקית או ספרדית. דווקא בסרטיו האחרונים הצליח לאונה ללהק את ג'יימס קובורן ורוד סטייגר, הנרי פונדה וצ'רלס ברונסון, ולאחרון את רוברט דה נירו ואחרים לסרט על המאפיה.
איסטווד עיצב את מלתחתו בעצמו. מכנסי הג'ינס השחורים היו שלו. כמו גם הווסט מעור הכבש, הכובע והסיגרים המסריחים שקנה בסנטה מוניקה אף על פי שלא עישן. את הפונצ'ו קיבל מלאונה, ובסוף כל יום צילומים לקח את המלתחה איתו למלון בידיעה שהיא תיגנב אם לא ישמור עליה.
את התפקיד של איסטווד ייעד לאונה לאודי מרפי, החייל המעוטר ביותר בתולדות הצבא האמריקאי, ששב ממלחמת העולם השנייה מוכה תסמונת פוסט־טראומטית אך הצליח לנהל קריירה של כוכב מערבונים בשנות ה–50. לאונה זימן את מרפי לפגישה במלון בבברלי הילס, ושם ניסה למכור לו את הרעיון של מערבונים באירופה. למרפי היה מספיק אירופה במלחמה, זיכרונות לא טובים. ההצעה הכספית הייתה נמוכה, ומרפי היה זקוק לחבורה שאיתה שתה והתהולל ולא הבין כיצד ישכפל את החוויה הזאת בגפו. סירובו של מרפי סלל את הדרך להזמנת איסטווד. עם הבייבי פייס שלו והמבנה הקטן, לא היה מרפי מצליח למנף את האיש ללא שם למה שעשה ממנו איסטווד.
הבעיה המרכזית של "הטוב, הרע והמכוער" היא שהפעם לא הסתפק לאונה במניין יפה של גוויות והתנכלות מינית לנשים ולסוסים, אלא רצה לקחת חלק בסיפור מלחמת האזרחים האמריקאית, שאפילו אמריקאים מתקשים להבין את סיבותיה ואת 600 אלף החללים, חלקם בני משפחה אחת שלחמו בצבאות שונים.
לאונה בחר בקרב נטול השפעה שהתרחש בטקסס במאמץ להאיר פן נוסף של המלחמה, אבל ההתכתשות בטקסס הייתה שולית, ומאות הניצבים שהשליך לאונה למערכה בתקווה שיספרו את סיפורו של החייל בשדה, לא עלו יפה. זה היה ברדק בתוך קווי מתאר דקים מדי של ההיסטוריה, כולל ניסיון - אכן אמיץ וראשוני - לספר את סיפור בתי הכלא הצבאיים של הצפון שהתעללו קשות בשבויים הדרומיים, בעיקר אנדרסונוויל. לאונה ניסה להסמיך סרט ארוך מדי עם עלילה דלה מדי בשכבה היסטורית שאותה לא טרח לבאר. היא מוסיפה למשקלו הסגולי של הסרט אך לא לקצבו, עלילתו וסופו.
אני חושש שזו שאלה רלוונטית ובלתי נמנעת, בן כמה היית כאשר צפית לראשונה ב"הטוב, הרע והמכוער". עבור מי מאיתנו שהיו ילדים או נערים, המערבון המקושקש והכה שגוי היסטורית ואידיאולוגית שרקח לאונה, בשאיפה לתחושת שוויון מעמדית מלאה עם ג'ון פורד, הווארד הוקס ובעיקר קלינט איסטווד הבמאי, הוא מוצר קולנועי מלא מתגי תרבות הנלחצים במהלך הסרט ומפעילים אצל הצופה סדרת צחוקים, שאיפות אלימות ומידה גדושה של סדיזם. לא די בכך שהשניים הורגים את הרע בשואו–דאון האחרון, איסטווד מתעקש לירות עם הגווייה, אל תוך הקבר החפור מראש, גם את המגבעת והאקדח. זה מה שניתן לכנות הומור של פלוצים; לא חשוב מי הפליץ אבל מלא צחוקים של אי־נעימות מהסירחון האינטימי.
תאוות ההרג של המשתתפים אינה יודעת שובע, ומה שנחשב כהומור פסטה רגיל הוא פלוגת צפוניים מאובקת עד כדי כך שמדיהם נראים כמדי צבא הדרום עד שהם מסירים מהם את האבק. הניסיון החצוף לשכנע כי לאונה כשיר ללמד אותנו פרק בתולדות מלחמת האזרחים קשה לעיכול. כמוהו גם הקביעה שהסרט יהפוך לאפי אם יתנהל על הרקע המלחמה הארורה בתולדות אמריקה. משם נבע החשש שאמריקאים לא יהיו קליינטים מיידיים של סרט המובל בידי שלושה שחקנים אחרי (או טרם) זמנם.
צפיתי בבית הקולנוע בגרסת 139 הדקות של הסרט ולא בגרסת הבמאי בת שלוש השעות. זה הייתה הדרך היחידה לשרוד את המשימה הקשה, ואולי זה מסביר את תחושת אי־הנוחות בקטעים המתים שבו הסרט אינו מתקדם אל סופו אלא נע לצדדים.
כמו ב"היו זמנים במערב", אינך יכול להבין מדוע הרוצח הפסיכוטי, הנרי פונדה שנעתר לבסוף לתחנוני לאונה, הוא רוצח כה שפל וחסר מניע, כשם שאינך מבין מדוע זקוק ברונסון, עם המפוחית המתייפחת, לשלוש שעות כדי להרוג אותו. זה כבר לאונה שהיו שקשרו לו כתרים והציבו אותו בשורה הראשונה עם במאים מיתיים מאמריקה. לאונה רואה עצמו חלק משבט קופולה, סקורסזה ואחרים, כשארנון מילצ'ן מניח לו לביים את "היו זמנים באמריקה". אבל אף אחד מהסרטים הללו אינו מגיע לשולי מכנסי "בלתי נסלח", שבו לוקח איסטווד את המערבון ומוציא אותו להורג בירייה גואלת אחרי שמעד ושבר את רגלו. איסטווד נתן, איסטווד לקח, יהי שם איסטווד מבורך. מאיטליה חזר איסטווד מאושש לחיקו של דון סיגל עם "מצוד", "תלה אותם גבוה", "נקמניות" המקורי ואחרים. לאחר מכן איסטווד היה כשיר לביים בעצמו את "מיסטי", שהוא הומאז' קטן ללאונה.
המבקרת פאולין קייל, שלא ממש התכסחה עם "הטוב, הרע והמכוער", מצביעה על כך שכמו מערבונים המבוססים על סרטים יפניים, מערבוני הספגטי הם תמיד יותר הזדמנות לראות את הכוכב האהוב עליכם מאשר את פיתולי העלילה. לא הלכנו לצפות במערבונים המבוססים על "יוג'ימבו" ו"רשומון" בגלל תהילת אקירה קורוסאווה, אלא כדי לפגוש בכוכבים הוותיקים האהובים עלינו בשלבים שונים של הקרירה שלהם.
לאמריקה נמאס ממערבונים, כתבה קייל, והיא צימחה יבלות מישיבה על האוכף, השתעממה עם הז'אנר שהאט והוריד הילוך, ושהיה נטול כל רלוונטיות לחיים מודרניים כמו רומן אליזבתני. זה בסדר שקוונטין טרנטינו־פיק סוגד ללאונה ומעתיק ממנו קטעים שלמים, כולו חנופה, רק משום שאיסטווד הצליח לפתח את הז'אנר עד כדי מיצויו וקווין קוסטנר אחריו. רק מי שראה את הגרסה האיטלקית המקורית של "ממזרים חסרי כבוד", יידע להעריך את הפרודיה של טרנטינו ואת מפלס האלימות בה.
ל"הטוב, הרע והמכוער" שמור בלבנו מקום של כבוד ובצדק. הוא היה סרט פורץ דרך בזמנו, אופרה סדיסטית ונטולת איפוק, והוא נגמר כאשר הגבר השמן (לאונה) שר. ההיסטוריה הזאת ראויה לשמירה קפדנית על מקומה, אך אין זה אומר שאפשר לשוב ולצפות בה שוב ושוב. זה סרט שהשטיקים שלו העלו עובש.