"איימו עליי, אמרו שאני השטן": מבקרת הקולנוע החרדית פורצת גבולות

בעיצומו של הראיון עם מרלין וניג, מצלצל הנייד שלה. ואז אני שמה לב שזו הפעם הראשונה בשיחה הארוכה־ארוכה שלנו שבה הטלפון שלה מצלצל, דבר די לא שגרתי, כשמביאים בחשבון שמדובר באחת הנשים העסוקות בתחום התקשורת והקולנוע, ואם לשבעה. וניג, למי שעדיין לא נחשף לשמה, היא מבקרת הקולנוע והקולנוענית החרדית הראשונה.

בימים אלה מנצחת וניג על אינספור פרויקטים במקביל: לאחרונה הפכה לכתבת שטח בתוכנית “מועדון תרבות” שמשודרת בתאגיד, לפני כמה חודשים יצא ספר שיריה השלישי, “פאניקה בסגנון חופשי”, היא כותבת תסריטים לסרט ולסדרה, ובקרוב תהיה אורחת הכבוד של פסטיבל בינלאומי לקולנוע בוורשה, כמבקרת הקולנוע החרדית הראשונה בארץ ובעולם.

השיחה בנייד הגיעה מעופר ברקוביץ’, סגן ראש עיריית ירושלים ומחזיק תיק התרבות בעיר. מתברר שהוא הציע לה להיות חברת מועצה בעירייה.

מה זה אומר מבחינתך?
“זה אומר יכולת לשנות”, עונה וניג בעיניים נוצצות. "יש לי משימה, יש לי מה להגיד, שלגברים שתמיד מייצגים אותנו אין. אני יכולה לייצג את הנשים החרדיות".

להיות נועזת
וניג (37), נשואה פלוס שבעה, מתגוררת בירושלים עם בעלה ארז, שעמו חזרה בתשובה לפני כ־15 שנה. היום הוא אברך, והיא מתרוצצת על קו ירושלים־תל אביב. וניג נולדה באוסטרליה ועלתה לארץ בגיל שלוש. הוריה חילונים לגמרי, עד היום.

“מבחינתי, הזיקה לדת תמיד היתה שם, תמיד חיפשתי את הקול של אלוהים”, מספרת וניג. “תמיד היו לי שאלות קיומיות. מאז שאני זוכרת את עצמי דיברתי עם אלוהים אף שהייתי בסביבה מאוד חילונית ובשבתות, כמו כל המשפחות החילוניות, היינו מבלים בים ובמסיבות. אבל בשבילי תמיד היה שם משהו מחוץ לרעש של המועדונים וכמהתי למקום הזה מבלי לדעת מהו. בתיכון, החברות הכי טובות שלי חזרו בתשובה אחת אחרי השנייה, אני הייתי היחידה שלא. החזרה שלהן תסכלה אותי - הפסדתי חברות ולא ידעתי על מה ולמה. היו לנו הרבה ויכוחים כי חשבתי כל הזמן שגם אני מאמינה באלוהים, אבל לא חייבים לשמור מצוות בשביל להאמין”.

לדבריה, היום היא מבינה שהייתה צריכה לחכות לבעלה כדי שיעברו ביחד את התהליך. עד שהגיע, היה לה רק חבר אחד. “אני מבינה היום שהשם שמר עלי, כי נראה לי שלהיכנס למיטה עם 50־100 גברים זה משאיר שריטות, כי את נקשרת וחווה אבדון”, היא אומרת.

איך את מסתדרת עם התפיסה הדתית לגבי מעמד האישה?
“זכיתי, ובן הזוג שלי גדל בבית מאוד ליברלי עם אם חד־הורית, ובאיזשהו מקום הוא ראה דוגמה מאוד פמיניסטית של אמא הישרדותית, מתמודדת, וזה מה שמאפשר לו היום להיות אדם שמכיל אישה כמוני, שהיא אדם חופשי עם חירויות משלה”.

איפה החירויות מבחינת חוקי ההלכה?
"אני לא לוחצת ידיים לגברים, לא מתייחדת עם גברים בצורה מסוימת, לא מתלבשת בצורה מפתה, מסתובבת בתל אביב עם גרבוני צמר 80 דניר. למדתי עם השנים שליופי פנימי יש גם חן חיצוני, והוא שווה עשרת מונים מכל הדאווינים והמגניבים והמגניבות, כי זה מבטא אמת פשוטה. אני מאוד אאוטסיידרית בתל אביב, ויש לא מעט אנשים שלא יודעים איך לבלוע אותי”.

דוגמה?
“כל הקרנות העיתונאים הן בדרך כלל בתל אביב, והייתי צריכה לבנות מערכת אמון עם היחצנים כדי שיאפשרו לי לראות סרטים בירושלים ושישלחו לי לינקים. בתחילת דרכי נורא הפתיעה אותי העובדה שהשיח נשלט על ידי גברים, זה לא מה שחשבתי על העולם החילוני. זה סוג של אכזבה, כי מחנכים אותך לכללים מסוימים, ואתה נוכח לדעת שזה נשאר בגדר סיסמאות וסלוגנים”.

כצפוי, וניג מתמודדת לא מעט עם תהיות באשר לסתירה לכאורה שבין מבקרת קולנוע, שמן הסתם צופה בסרטים שתכניהם לא ממש מתיישבים עם אורח החיים הדתי. “אני שמחה שיש כתובת דתית חרדית שיכולה לענות לאנשים האלה”, היא מקדימה, “אני עושה הפרד ומשול – יש לי את חיי הפרטיים - אני מתגוררת בשכונה חרדית, בעלי אברך, אני מתפללת, שומרת שבת ומקפידה על סייגים. ומנגד, ישנה המומחיות המקצועית שלי, שבה אני הכי רוצה להיות מקורית ומדויקת ולהביא בשורה רעננה”.

במה למשל את מרגישה שחידשת?
“נתחיל מתחום המחקר - הייתי הראשונה באקדמיה שחקרה את הקולנוע החרדי, והתזה שכתבתי באוניברסיטה העברית הפכה לספר פופולרי שנקרא 'הקולנוע החרדי' בהוצאת רסלינג. ניסיתי לחדש ולהביא סיפור שאף אחד לא מכיר. בעקבות הספר, לימור לבנת, שרת החינוך דאז, מינתה אותי להיות חברת מועצת הקולנוע בישראל. במשך קרוב לארבע שנים, עד לפרישה שלי מהמועצה, למדתי את התעשייה הזו בכל הרזולוציות האפשריות לה - את הרגולציה של קרנות הקולנוע, איך עובדים האיגודים, פגשתי עשרות אנשים בתחום - כשבד בבד הותרתי אבני דרך גם בעולם החרדי. הקמתי בסמינר החרדי בירושלים מגמה לקולנוע, פתחתי קורסים והעברתי את הבשורה במכללות הדתיות, ויסדתי עם עוד שותפים את איגוד היוצרים החרדיים”.

איך הגעת לכתיבת ביקורות?
“העשייה עוררה אצלי את התיאבון ליצור, וזה התגלה כרעב עצום. כוחות עצומים שלא הכרתי בתוכי פתאום התעוררו. אבל כל המשרות לביקורת קולנוע היו מאוישות. אז החלטתי ליזום במה, ועם ליאור אלפנט ולימור פנחסוב מפורום הקולנועניות של ישראל, ייסדנו את ‘המבקרות’, שהמשכה היה ‘טבלת המבקרות’. אחרי שנה שם פרשתי לטובת האתר סלונה, שאני כותבת בו עד היום”.

למה דווקא קולנוע?
“אני מאוד בינתחומית, אבל אני מרגישה שקולנוע זה משהו שעושה לי את זה, זה כמעט כמו סם ממכר. קורה לי משהו מול המסך. זה משהו שממש ממסטל אותי, זה ממש מפעיל אותי. האהבה שלי למדיום ענקית. הכל, כל הכוח, נובע משם”.

איך למשל זה הפעיל אותך?
“התפתיתי לרוץ לבחירות המקומיות בירושלים לפני כארבע שנים במסגרת תנועת 'התעוררות'. מה עוד שהייתי ממוקמת במקום שביעי, שהיה די ריאלי, וזה היה רק בתנאי שיובטח לי תיק הקולנוע בעיר. מובן שפרשתי בשיא, כי גיליתי שיש קווים אדומים”.

ל"מועדון תרבות" הגיעה וניג דרך מנחת התוכנית, שפרה קורנפלד, שהמליצה עליה בעקבות היכרותן מפרויקט משותף שעשו בעבר. “נוצרו בינינו חיבור עמוק והיכרות מעמיקה”, היא מספרת, “אני זוכרת שלפני הראיון אמרתי לעצמי ברכב שאני יודעת מה החסרונות שלי - אני שמנמונת ולא רואים את השיער שלי - ובטלוויזיה ישנה הרי חשיבות גדולה לאסתטיקה.

אמרתי לעצמי: ‘פה אני אהיה נועזת, ובשביל לקבל את התפקיד אני מוכנה לעשות דיאטה ולשים פאה וכובע לצורך הצילומים’. הגעתי לראיון עבודה, ושואלים אותי שאלות ואני אומרת בסוף: ’אם אני שמנמונת, אני מוכנה לעשות דיאטה, ואני בטוחה שאני גם יכולה לעשות משהו עם השיער אם צריך'. ואז מני אבירם, המנכ”ל של חברת ההפקה, הסתכל עלי למשך שנייה ואמר לי: ‘לא, אנחנו רוצים אותך בדיוק כמו שאת’, וברגע אחת התהפכה לי כל המחשבה, והבנתי שיש לי כוח באיך שאני, כי יש לי מה להגיד ורוצים לשמוע, ולא מנסים לעשות לי סטיילינג”.

היה לך ספק בזה קודם?
“העולם החילוני מאוד נתפס לחיצוניות, ואני יודעת מי אני ומה אני אומרת. אני אמא לשבעה ואין לי שיער גולש, ואז את אומרת: 'או־קיי, מן הסתם יעדיפו דוגמניות'. כאישה, הגישה הזו שחיבקה אותי כמו שאני, מאוד ריגשה אותי. אחרי שסיימנו את הראיון, אמרתי: ‘אבל תזכרו - יש לי טלפון כשר ואין לי סמסים או וואטסאפ, ומני אמר לי: ‘איזה כיף לך’. הרגשתי שמבינים את עולמי. אני מסתדרת בעולם התקשורת גם בלי סמסים, וואטסאפים ואינטרנט, והעולם לא מתהפך. כשאני מתחברת לווי־פיי, אני נכנסת לאן שצריך ומתעדכנת".

"אנשים יודעים שאם משהו חריג קורה, אז הם פשוט מתקשרים. אי אפשר להחליף מבט או תקשורת בין־אישית. יש משהו מאוד טוטאלי במה שאני עושה, אני תמיד 100% עם האדם שמולי. אבל כשאני נכנסת הביתה, אני סוגרת את הדלת ושהעולם יתפוצץ, ורק כשאני רואה שיחות דחופות אז אני מרימה טלפון ומנהלת שיחה קונקרטית. לא שורפת את זמני”.

והילדים?

“השתדלתי להשתית הרמוניה ויחסי הקשבה ביני לבין ילדיי בשנים הראשונות לחייהם. אלה היו שנים מאוד אינטנסיביות, ותוך כדי כך עשיתי תואר שני ופרנסתי. הם היו תינוקות והיו רעבים לחום ואהבה, ולא התפשרתי, את כולם הינקתי, והם היו הולכים איתי להרבה מקומות. כל ילד מקבל את תשומת הלב שהוא צריך”.

במדינת תל אביב
כמובן שכפי שבעולם החילוני היא עוף מוזר, גם בעולם החרדי היא לא מתקבלת תמיד בידיים פתוחות. “בעולם החרדי יש אנשים שמפרגנים, ואני בקשרים מאוד טובים עם צמרת של מובילי דעה ורבנים", היא אומרת. "מנגד, יש אנשים שמתנגדים ולא יודעים איך לבלוע אותי. זה בא ליד ביטוי בעיקר בתחילת הדרך: הייתי מקבלת מיילים מאיימים שמסכנים הילדים שלי, שאני הורסת להם את החיים ושאני השטן בהתגלמותו. כשרצתי לפוליטיקה זה הגיע לשיאו, אז כבר היו איומים בטלפון. חייתי בתחושה של מועקה ובדידות וחוסר אונים, כי הילדים שלי הם חרדים מבית ואין לי מה לעשות עם זה עכשיו. אבל זה ככה גם בעולם החילוני - מצד אחד מאוד מעריכים ומפרגנים, ומצד שני יש אנשים שמפקפקים, מורידים, מעירים הערות כמו 'אלוהים הוא נאצי', מתריסים כלפי האלוהות או כלפי בחירתי בחיים, או חושבים שבעלי, מפני שהוא אברך, הוא כזה וכזה. יש אנשים שכשאני מגיעה, ישר תוקעים מבט בגרביון, נותנים לי הרגשה שאני לא בסדר”.

אז תל אביב היא באמת בועה לדעתך?
“כן. כשאת פוגשת אנשים ברחוב, הם אותם האנשים שאת פוגשת בהקרנות ובבתי קפה ובמסיבות. אז מטבע הדברים נוצרת אורגניות מסוימת שמייצרת אמנות. בפריפריה זה לא קורה, כמה אייקונים את מכירה בירושלים, בדרום או בצפון? כמה אייקונים חרדים את מכירה - סיון רהב־מאיר, רמה בורשטיין, נועה ירון? כשאני פוגשת גברים חילונים שמושיטים לי יד, אני אומרת לעצמי: ‘מה, אתם לא מכירים נהלים חרדיים?’ ומתתברר שלא מכירים חרדים, מכירים סטראוטיפים מהקולנוע, מהטלוויזיה, מהתקשורת".

"הרבה אנשים שאני מכירה חיים ברמת חיים כל כך גבוהה, שהם שכחו שבעבר השני של המתרס יש אנשים שאין להם. כמי שמתגוררת בירושלים, אני לוקחת המון אנשים טרמפים, רואה מצוקות של משפחות אברכים שחיים בדלות עם ילדים שישנים בסלון ומצטמצמים בכל קנייה שהם עושים. לפעמים אני באמת מרגישה שאני חיה בפיצול אישיות, שמצד אחד אני פוגשת אייקונים תל־אביביים נוצצים, ומצד שני אני מגיעה למאה שערים ורואה את מאות החתולים ליד האשפה שלא מפנים. אני מדברת גם עם נטורי קרתא. תל־אביביים, אני לא חושבת שמכירים או יכירו מתישהו את האנשים האלה”.

החרדים לא מייצרים אנטגוניזם, בעינייך?
“זה בא מהרצון להיבדל ומהחשש שמא התרבות המערבית שמשפיעה על התרבות הישראלית תחלחל גם אליהם. התרבות הזאת מסמלת את ההפך מהיהדות השמרנית. העולם החילוני חושב כל הזמן על העתיד, העולם הדתי שואף לעבר. החרדי קשור לעבר שלו קשר בל ייפרד. לכן התפיסה היא שונה, למשל ביחס לזקנים. בעולם החילוני, הצעירים הם העתיד, בעולם החרדי, הזקנים ודברם. יכולתי להסתובב עם כיסוי ראש עבה ולהסתתר בחדרי חדרים, יכולתי להיות משהו שאני לא, כדי להסתדר עם החברה ועם ההגדרה של אישה חרדית, אבל אני לא משחקת משחקים".

"אני הולכת עם האמת שלי, ולא מוכנה לשקר עבור אחרים. כשאני חיה אני מרשה לעצמי להיות בוטה ולהסתכל לאנשים בעיניים - למשל, במקרה של דובר קוסאשווילי, שבסרט הפרובוקטיבי האחרון שלו, ’זוג יונים’, נראות במלון ערביות, נזירות וחרדיות שאוכלות גזר - כאילו בא לומר שהחרדיות הן נזירות ואין להן אלא להסתפק מבחינה מינית באכילת גזר. אז העליתי תמונה של עצמי אוכלת גזר, עם כיתוב מחווה לדובר קוסאשווילי שחושב שחיי המין של החרדיות מסתכמים באכילת גזר, וזה זכה למאות לייקים. אני לא חרדית, לא חילונית, לא רעה - אני פשוט מרלין”