“תראו כמה שהוא גבוה״, סיננה לעברי הגברת נמוכת הקומה והביטה בי במבט צעיר, שובב ומתגרה, כשניגשתי לשוחח איתה במסעדת תיאטרון האודיאון, שם סיימה ערב קריאה מכתבי אמו של הבמאי עמוס גיתאי. השחקנית הצרפתייה ז’אן מורו כבר עברה אז את ה־80, אבל אי אפשר היה לומר עליה שהיא זקנה, ושיחה איתה הייתה תמיד חיזור מחודש, אינטלקטואלי בעיקרו, אך לא נעדר יצריות.
במפגש ההוא מורו לא הייתה כלל שונה מאותה כוכבת (מילה שנואה עליה) צעירה שבה נתקלתי לראשונה בפסטיבל קאן, שנים רבות קודם לכן, ויכולתי לקבל ממנה, כמו עיתונאים אחרים, כמה תשובות והסברים, תמיד בעמדת ויכוח, אבל גם בחיוך ובאירוניה שהעמידו את הדברים בפרופורציה. כבר בימים ההם היא הייתה מעשנת כבדה, אבל זו הייתה האופנה.
גיתאי הכיר לי את מורו ב־2008 בפסטיבל ברלין, עת הציג את סרטו "יותר מאוחר אתה תבין״, שבו גילמה אם ניצולת שואה שהסתירה את מה שעבר עליה. לדבריה, בעזרת גיתאי היא גילתה מחדש את הנושא היהודי מכמה זוויות. בין היתר, היא לא היססה לתת את קולה לתפקידו של יוסף בן מתתיהו במחזה ״מלחמת בני האור בבני החושך״ שעלה בצרפת ב־2009 בבימוי גיתאי, ובו סיפרה על מלחמות היהודים ברומאים וחורבן בית המקדש בגלל השסע הפנימי בעם.
מאוחר יותר סיפרה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שבה גילתה על נושא זה. אבל על השואה ידעה, כמובן, ואמרה כי השתתפותה בסרט ״יותר מאוחר אתה תבין״ היא ״מחווה לכל היהודים שנרצחו ולאלה שניצלו, אבל סירבו לדבר ולספר״. היא סיפרה כי כשגילתה כילדה קטנה שחברותיה היהודיות נעלמו מן הרובע, שאלה את אביה, מסעדן ברובע מונמארטר, אם היא במקרה יהודייה. בתגובה היא חטפה ממנו סטירה. וזו לא הייתה התגובה האלימה היחידה שחוותה מצדו של האב הזה, שהיה לו כנראה תפקיד פרדוקסלי בעידוד הקריירה שלה.
לא רצויה
לאורך הקריירה שלה הופיעה מורו, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר בגיל 89 בביתה בפריז, ביותר מ־130 סרטים מאז תחילת שנות ה־50, ונחשבה לאחת השחקניות המוערכות בקולנוע הצרפתי. בין סרטיה היו "ז'יל וג'ים", "המלכה מרגו", "הכלה לבשה שחורים", "הלילה", "הזמן שנשאר" ועוד.
בשיחה לפני כשש שנים, עם עוד כמה עיתונאים, הרחיבה מורו את היריעה מעבר לסיפורים הרגילים על הופעותיה אצל גדולי הבמאים בקולנוע ובתיאטרון, וחשפה סיפורים ששפכו אור על הקריירה של אחת השחקניות הגדולות ביותר במחצית השנייה של המאה שעברה, ובמיוחד על התווית של "המורדת הנצחית" שדבקה בה.
״אני זוכרת תחושות, אבל לא תאריכים״, תיארה את ילדותה. ״נולדתי ב־1928 לאם אנגלייה ולאבא צרפתי. זה היה זיווג די מפתיע באותה תקופה. כבר בגיל 5 גיליתי שהחיים של הגדולים היו אבסורדיים לגמרי. אמא שלי הייתה רקדנית, בין השאר ב’פולי ברז’ר’ (מועדון לילה ידוע – ג"ק). אבי היה מסעדן שקנה עם משפחתו בר־מכולת בעיר וישי. אמי דיברה רע מאוד צרפתית במבטא בולט. למדתי במקרה שסבתא שלי, שהייתה דתייה מאוד, אפילו הציעה לאמי להפיל את תינוקה. עד כדי כך הזדעזעה מהנישואים האלה. תמיד ידעתי שלא הייתי רצויה, ומובן שזה שינה הרבה דברים בחיי,.
"ביום שבו נולדתי, אבא שלי וחבריו הלכו לסיבוב לשתות יין פורטו. הוא רצה בן וקיווה לקרוא לו פייר. פקידת העירייה שאצלה בא לרשום את הלידה הניאה אותו מלקרוא לי פיירט. היא אמרה שזה יהיה קשה לילדה והציעה את השם ז’אן. כשראיתי שאין לי למה לצפות מהמבוגרים, רציתי להיות דתייה. אהבתי את בית הספר שניהלו הנזירות המתוקות. במסעדה של אבי שמעתי בדיחות גסות וגזעניות. אבא שלי פשט את הרגל ועברנו לפריז. הוא לא רצה שאמשיך ללמוד. לדעתו, ידעתי מספיק כדי להתחתן עם מסעדן ולהקים משפחה. הלכתי בהיחבא לראות את ‘אנטיגונה’ של המחזאי ז’אן אנוי. זה היה עבורי גילוי. היינו תחת כיבוש. שיר התהילה הזה למרד, עד כדי הקרבה עצמית ומוות, עורר את התלהבותי. הפכתי לשחקנית כמו שאדם הופך דתי. לא חיפשתי תהילה. לא ידעתי מה זה. היו לי מורים קפדנים ונדיבים שהתמסרו כדי ללמד אותי את המקצוע. לא היה לי כסף לשלם להם, ואפילו לא היה לי איך לשלם כדי להיכנס לבית קולנוע. הקשבתי בחצר לפסקול של הסרטים שהוקרנו בקולנוע הסמוך. הקולות הראשונים ששמעתי היו של השחקנים הגדולים של התקופה, כמו פייר פרנה או שארל בואייה".
"בפריז גרנו בקומה החמישית של מלון שבו היה בית זונות", סיפרה מורו אז. "עבורי הן היו סימפטיות מאוד. הן גרו כולן בקומה אחת של המלון. הן היו נפלאות. הן הגנו עלי. הן היו הצופות הראשונות שלי. כשהתקבלתי ל’קומדי פראנסז’ (התיאטרון היוקרתי ביותר בצרפת שהוקם על ידי מולייר – ג״ק), הן מילאו את השורה הראשונה באולם. אבא שלי נהג לבגוד באמא שלי, ואני הייתי, עוד כילדה, עדה למריבות שלהם. נתתי את המשכורות הראשונות שלי לאמא כדי שתוכל לעזוב סוף־סוף את הבית. אבא שלי לא ידע כלל על המקצוע שבחרתי, עד שאחד הלקוחות הראה לו את העיתון ‘פארי סואר’ עם התמונה שלי בעמוד הראשון ואמר: ‘אתה רואה, הבת שלך הפכה למפורסמת’. אבא נתן לי סטירה ופשוט גירש אותי מהבית. מצאתי חדר מעל בית הקברות של מונמארטר. כשהייתי מסיימת את העבודה אחרי המטרו האחרון ולא היה לי כסף למונית, הזונות הסבירו לי מאיפה ללכת כדי שלא יטרידו אותי ברחוב. היינו נפגשות בבר, שם הם הזמינו אותי לאכול. אחת מהן תמיד ליוותה אותי הביתה. במלון, עוד כילדה, ראיתי פדופילים. אבא שלי אמר לי שזה באשמתי, כי אני רעה, וזה נתן לי את החשק שלא להיכנע״.
התפקיד הבולט הראשון שגילמה מורו ב״קומדי פראנסז״ ב־1950 היה, אגב, של זונה, במחזהו של אנדרה ז’יד "מרתפי הוותיקן״.
עלייה לרגל
מנישואיה הראשונים של מורו לבמאי ולשחקן ז’אן לואי רישאר נולד בנה היחיד ז’רום. אחר כך תינשא מורו עוד פעם אחת לבמאי ויליאם פרידקין, אבל יוחסו לה הרבה הרפתקאות, בין היתר עם נגן הג’אז מיילס דיוויס, שכתב את המוזיקה לסרטו של לואי מאל "מעלית לגרדום", אותו סרט שהפך אותה לכוכבת. יוחסו לה גם רומנים עם מאל עצמו ועם במאים אחרים שאיתם עבדה, כמו פרנסואה טריפו וטוני ריצ’רדסון, שעזב בשבילה את ונסה רדגרייב.
את הפיכתה לסמל של הגל החדש של הקולנוע הצרפתי הצדיקה מורו, באירוניה הדקה שלה, בסבל שעברה על ידי המאפרים. ״לא נחשבתי לבעלת יופי פטאלי", היא אמרה. ״אמרו שיש לי פנים א־סימטריות ושצריך לתקן אותן. בצילומים איפרו אותי כמו אינדיאנית. בצילומי תקריב אסור היה לנו להזיז את הראש. אני נזכרת במאפר רוסי שכדי לעשות תיקונים אחרונים באיפור הפנים של השחקניות, השתמש במכחולים בגדלים שונים. האורך שלהם היה מטר וחצי. הגל החדש וסרטי הצילום החדשים שחררו אותנו. נעלמה ההיררכיה: הנהגים, המאפרים, העוזרים, החדרניות שטיפלו בשחקנים ז’אן גאבן או בפרננדל. זמן קצר אחר כך, השחקניות החלו להתאפר בעצמן בתוך מכונית או בשירותים של בית קפה. אבל מאז כל ההיררכיה הזאת חזרה, וחבל מאוד״.
היום מזכירים את כל הגדולים שאיתם מורו עבדה, אבל בזמנו אף אחד מהם לא נחשב למי שמבטיח הכנסה למפיקיו. אף אחד, למשל, לא רצה לממן את סרטיו של הבמאי אורסון וולס. הבמאי ג’וזף לוסי גורש מארצות הברית, ולואיס בונואל חזר מדרום אמריקה כדי לעשות את הסרט ״יומנה של חדרנית״. מורו לא קיבלה שכר על הופעתה בסרט ״הלילה״ של הבמאי מיכלאנג’לו אנטוניוני, כי המפיקים פשטו את הרגל. כשמורו החלה לעבוד עם לואי מאל, הסוכן שלה התפטר, כי כל הניסיון של מאל עד אז היה השתתפות במשימות הצלילה של חוקר האוקיינוסים הקפטן קוסטו. מאל הכיר לה בפסטיבל קאן את פרנסואה טריפו, שביים אותה ב״ז’יל וז’ים״, ומשם זכור השיר ששרה על ״מערבולת החיים", פרי עטו של המשורר והמלחין היהודי יליד איראן סרז’ רזוואני. "מעולם לא עשיתי סרט בשביל כסף או בשביל קריירה״, היא טענה.
למרות הערצתה הכללית לבמאים, מורו הרשתה לעצמה לשחרר כמה הערות שנונות לגביהם. על וולס הגדול, למשל, אמרה שהוא ״אדם פגיע ובלתי צפוי״. ״לא היה לנו כסף למהנדסי קול, אז אורסון היה שולח לי בכל פעם כרטיס לאיזשהו יעד בלתי אפשרי כדי להקליט שם את הפסקול״, סיפרה. "רוב הכרטיסים האלה בוטלו כי הוא ויתר על התוכנית, אבל שמרתי אותם למזכרת"; על הבמאי ז’אק דמי אמרה ש"חבש פיאה בלונדינית שעשתה אותו דומה לכוכבת הוליוודית משנות ה־40״.
מורו הייתה גם ידידתם של סופרים כגון אנדרה ז’יד; טנסי ויליאמס שאחראי לכישלון היחיד שלה על הבמה בארצות הברית; והנרי מילר שביקש ממנה להסתיר את ידידותם, אחרת לא יוכל להראות את עצמו בהוליווד. גם המחזאי ההומוסקסואל ז’אן ז’נה היה ידיד קרוב שלה, אף שהוא לא סבל ידידים ובטח לא ידידות. היא טענה אפילו שצדה עבורו גברים. ״איזה מטורף״, היא נזכרה בחיוך.
עידוד אמנים צעירים הפך עבורה לעיסוק מרכזי ככל שנקפו השנים. בניגוד למרבית האמנים המזדקנים, מורו דחפה והרעיפה שבחים על כל כישרון צעיר בשטח, והם החזירו לה אהבה. רבים לא ישכחו את הרגע שבו ונסה פאראדי הצעירה שרה בהתרגשות את השיר ״מערבולת החיים״ בפסטיבל קאן, ומורו הנרגשת לא פחות הצטרפה אליה ואפילו נישקה את ידה.
פסטיבל סרטי הביכורים שיזמה מורו בעיר אנז’ה היה עבורה מקום עלייה לרגל, והיא הקפידה לחגוג שם בכל שנה את יום ההולדת שלה בחברת האמנים והקהל. "קיבלתי את כישרון המשחק במתנה", אמרה. "אני צריכה לכבד אותו ואת אלה שעזרו לי לפתח אותו ולעזור לכולם - לבמאים, לשחקנים, לטכנאים, לקהל. ביום שלא תהיה לי יותר אנרגיה לכך – אכבה״.
בשנה האחרונה לחייה מורו כבר לא עזבה את דירתה ברובע השמיני בפריז, לא רחוק מאולם פלייל וארמון נשיאי צרפת. היא נשארה בבית בחברת ספריהם של וולטר בנג’מין או המשורר הסוריאליסט גיום אפולינר. בשיחות טלפוניות היא דחתה באדיבות הצעות לבקרה. איש לא היה ליד מיטתה כשכבתה והלכה לעולמה. עוזרת הבית פרצה בבכי כשמצאה אותה בבוקר, מתה במיטתה.