בשנת 1997 נסע המוזיקאי והגיטריסט האמריקאי ריי קודר לקובה, כדי לחקור את הסצינה המוזיקלית המקומית. הוא קיבץ סביבו חבורה של מוזיקאים ותיקים ונפלאים, שעם עלייתו לשלטון של פידל קסטרו נשכחו ונמחקו מעל דפי ההיסטוריה, והקליט איתם אלבום. האלבום וההרכב החדש קיבלו את השם "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" על שם מועדון חברים סגור שפעל בהוואנה בשנות ה־40 של המאה הקודמת, שחלק מהנגנים בפרויקט החדש ניגנו בו.
האלבום, שכלל ביצועים לשירים קובניים משנות ה־20 וה־30, הפך לסנסציה כלל־עולמית שהולידה הופעות חיות חגיגיות שהתקיימו ב־1998 באמסטרדם ובקרנגי הול בניו יורק. האלבום ההיסטורי הוביל לתחייה של המוזיקה הקובנית המסורתית, שלפתע הפכה לז'אנר מוביל על מדף מוזיקת העולם, והוליד סרט תיעודי של הבמאי הגרמני וים ונדרס (“מלאכים בשמי ברלין”), שתיעד את תהליך העבודה על האלבום ואת ההופעות שבאו בעקבותיו. סרטו של ונדרס, שנקרא אף הוא "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", גרף 23 מיליון דולר והיה מועמד לאוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר.
הצד שלהם
ההצלחה האדירה של האלבום והסרט החיו את הקריירות של המוזיקאים הקובניים הנשכחים הללו, וחלקם הוציאו אלבומי סולו מצליחים אחרי גיל 70. אך ההצלחה הייתה קצרת־ מועד עבור שלושה מהכוכבים הגדולים שצמחו מהפרויקט: הגיטריסט קומפיי סגונדו, הזמר איברהים פרר והפסנתרן רובן גונזלס הלכו לעולמם שנים בודדות לאחר יציאת הסרט, במחצית הראשונה של העשור הקודם. גם אחרי מותם המשיכה הלהקה לנגן מסביב לעולם, כשהיא מגובה גם בחברים חדשים. בנוסף ללהקה המקורית, מסתובבות בעולם גם להקות קובניות עם שמות דומים למותג הפופולרי, בתקווה שהבלבול ימשוך קהל להופעותיהן.
קרוב לשני עשורים אחרי סרטו של וים ונדרס, יצאה הדוקומנטריסטית הבריטית המוערכת לוסי ווקר לתעד את סיבוב הופעות הפרידה של הלהקה המקורית, או מה שנשאר ממנה, שהסתיים במאי של השנה שעברה בהוואנה, בכיכובה של הזמרת בת ה־85 אומרה פורטונדו. ווקר ביימה סרט תיעודי חדש בשם "בואנה ויסטה קלאב: אדיוס", שעולה היום בישראל ואמור לספר את כל הסיפור, מאז ועד היום, מהצד של המוזיקאים הקובניים.
הקרנת הבכורה של הסרט הייתה אמורה להתקיים בינואר השנה, במסגרת פסטיבל סאנדנס. זה התקציר שסאנדנס פרסם לקראת הקרנתו: “בעוד שהשמש שוקעת על הקריירות של מיטב המוזיקאים של קובה - בואנה ויסטה סושיאל קלאב - הסרט מביא את הצד שלהם של הסיפור, שהחל בתחילת ימי הרפובליקה הקובנית, דרך האלבום מ־98’ שזכה בגראמי והסרט של וים ונדרס, ועד לקובה החדשה היום”.
אבל אז קרה הלא ייאמן: כמה שעות לפני הפרמיירה בסאנדנס מפיצי הסרט ביטלו את ההקרנה בפסטיבל בטענה שהסרט עוד לא מוכן. בנקודה הזו ווקר איבדה שליטה על הסרט. מתברר שהלהקה לא הייתה מרוצה מהגרסה של הבמאית. לדעתם, היו בו יותר מדי פוליטיקה, יותר מדי דגש על מצבם הבריאותי הרעוע של חברי הלהקה הקשישים ופחות מדי מוזיקה.
היות שללהקה הייתה זכות וטו על הגרסה הסופית, הסרט נערך מחדש, בלי ווקר. חלק גדול מהתכנים הפוליטיים והסוציו־תרבותיים הוצאו מהסרט, ובחודש מאי הוא יצא לאקרנים בארצות הברית. ווקר טענה שאף אחד לא סיפר לה, ושהיא גילתה את זה באינטרנט. שמה עדיין נמצא על הפרויקט כבמאית, כי מבחינה חוקית אסור לה להסיר ממנו את שמה. רבים מאמינים שהגרסה של ווקר הייתה טובה יותר, עם יותר בשר ושיניים, אבל בלעדי העריכה המחודשת, שנועדה לספק את חברי הלהקה, הסרט לא היה יכול לצאת בכלל.
לכבוד עלייתו של הסרט, נצטט את מה שכתבה ווקר בטוויטר כשהסרט עלה בארצות הברית: “’בואנה ויסטה קלאב: אדיוס’ (סרט הפולו־אפ שלי) שונה באופן משמעותי (שוטים וסצינות, כולל חוט שדרה נרטיבי, הוסרו ואחרים נוספו, כך שהוא ארוך יותר) מאז שסיימתי אותו לפני פסטיבל סאנדנס. מתברר שהוא עולה השבוע בהרבה בתי קולנוע (יחסית לסרט תיעודי). לא ראיתי אותו בעצמי, אבל אני מקווה שהקהל ייהנה ממנו”.