הרבה מילים נכתבו ונאמרו על התפתחותה של תעשיית הסרטים המקומית בארץ ועל הצלחתה בעולם הגדול בשנים האחרונות. ההצלחה באה לידי ביטוי במספר הרב של סרטים ישראליים אשר מופקים כאן מדי שנה, במספר ההולך וגדל של צופות וצופים הנוהרים אל בתי הקולנוע כדי לצפות בהם, ובעלייה ניכרת בהשתתפות וזכייה בפסטיבלים שונים לקולנוע בעולם.
אבל, וזהו אבל גדול, ישנו קהל אחד שבאופן עקבי הוזנח זה שנים רבות על ידי תעשיית הקולנוע בישראל - הילדים. רוב רובם של סרטי הילדים המוקרנים בישראל הם ייבוא מעבר לים, בעיקר תוצר של האולפנים הגדולים – דיסני ופיקסאר – ומרביתם הם סרטי אנימציה מדובבים לעברית.
“קשה למצוא בארץ קולנוע טוב ואיכותי לילדים”, אומרת טלי איל, חובבת קולנוע שאותה אני פוגשת בהקרנה לילדים בשבת בבוקר בסינמטק הרצליה. “רוב הסרטים שמגיעים הם סרטים מצוירים תוצרת חוץ, והממד של הגיבור האנושי והנוף המקומי כמעט לא קיימים. יש לא מעט אלימות ומסחריות בוטה בהרבה סרטים, אבל מדי פעם אפשר למצוא סרט סביר כמו ‘מואנה’ או ‘הקול בראש’ הנהדר, שיש בהם מסרים חינוכיים וחשובים. פשוט חבל שאין יותר סרטים ישראליים שמעבירים גם ערכים של המקום שבו אנחנו חיים”.
חוסר הסנכרון בין הלבלוב והפריון של תעשיית הקולנוע הישראלית למבוגרים לבין הבצורת בתחום קולנוע הילדים הוא אומנם בולט, אבל מתברר כי לא הכל אבוד.
עם או בלי שנרגיש, החלו ב־4־5 השנים האחרונות ליצור ולהפיק בארץ סרטי ילדים אשר חלקם אף די מוצלחים. זה התחיל לפני כשנתיים עם הסרט “גויאבות” ואשתקד עם הסרט “האוצר מעבר לנהר”, שניהם בבימויו של קובי מחט, סרטים אשר על פי המפיקים הביאו אל המסכים כ־80 אלף צופים כל אחד. לפני כמה ימים, בעיצומו של החופש הגדול, יצא למסכים סרטו המהנה לכל המשפחה של אלון גור אריה – “מבצע ביצה”.
עלילת הסרט עוסקת בביצת נשרים נדירה אשר אמורה להגיע לשמורת גמלא שבצפון, שם משוחררים הנשרים לטבע, אך נגנבת מהספארי ברמת גן בידי צמד נוכלים משעשע. כל הסרטים שלעיל הם בהפקת חברת יונייטד קינג אשר בבעלות האחים משה ולאון אדרי. בהקשר זה חשוב להזכיר גם את “אבוללה”, סרט הפנטזיה הישראלי של יוני גבע, אשר זכה אף הוא לשבחים ומביא את סיפורה של מפלצת ירושלמית בשם אבוללה, המסייעת לילד בן 10 להתמודד עם מותו של אחיו. במקביל לסרטי ילדים, צצו בקיץ האחרון גם לא מעט סרטים ישראליים המיועדים לנוער ולילדים גדולים יותר, כגון “ג’סטה”, “כמעט מפורסמת” ו“מועדון החנונים: הסרט” - אלו הופקו בין היתר בעקבות הצלחת סרטי הנוער “גאליס” שעלו על המסכים בשנת 2014 ואשתקד.
יצירת חוויה משפחתית
"היה לי ויכוח עם קולגה שלי בשבוע שעבר בנושא הזה", מספר מבקר הקולנוע אבנר שביט, "אמרתי שאני שמח שהסרט 'אימוג'י' מצליח בקופות, גם אם הוא לא סרט איכותי בעיניי. אמרתי לו שזה כמו שכשכשאני הייתי ילד, ההורים שלי נתנו לי לקרוא הכל. הרציונל של הוריי היה שהם מקנים לי הרגלים, ואחר כך אדע להשתמש בכלים האלו לדברים נוספים. כשוחר קולנוע, חשוב בעיניי שלילד או לילדה יהיה הרגל ללכת לקולנוע. היום זה 'אימוג'י', ובעוד כמה שנים הם אולי יראו פליני".
איך אפשר להסביר את התופעה החדשה של סרטי ילדים כחול־לבן?
"יש עניין שהתחילו בארץ להפיק סרטים שהם סרטי ז'אנר, מתוך סיבה טכנית־כלכלית־מסחרית. האחים אדרי, שהם מפיקים וגם הבעלים של סינמה סיטי, שמים את הכסף ומפיקים את הסרטים. ככה גם לגבי סרטים לנוער. הנוער הוא קהל בעייתי יותר כי הוא כבר אוהב סרטים למבוגרים. זו סיבה מרכזית לצמיחה. בקרן לקולנוע יש העדפה לסרטים שהם סרטי דרמה רציניים ואיכותיים. הפריחה הזו יכולה גם להיגמר מחר. כמו שזה צמח, זה יכול גם להיגמר בשנה הבאה אם לא יהיה אופק כלכלי. המחשבה היא פסטיבלים בחו"ל, הצלחה בינלאומית וכולי".
כלומר, המחשבה היא כלכלית נטו?
"לסרטי ילדים מקומיים אין ביקוש בעולם. לאמריקאים יש את סרטים משלהם. הסרטים האלו לא יימכרו לעשרות מדינות, בניגוד לסרטי איכות ישראליים. 'אבוללה' למשל, זה סרט ילדים ונוער שכן נתמך במסלול הרגיל של הקרנות, אבל זה די נדיר".
יש בעיניך פערים בין איכות סרטי הילדים הישראליים לאלו הזרים?
"לקהל הישראלי אין בראש מחשבה שסרט ילדים ישראלי יכול להיות טוב. יש איזו תדמית רק אמריקאים יכולים לעשות כמו שצריך סרטי ז'אנר כמו סרטי ילדים. ככל שיעשו יותר סרטי ילדים בארץ, ככל שהם יזכו ליותר חשיפה בתקשורת והם יקבלו יותר במה – הקהל יבין שזה טוב ואפשרי. סרטי הקולנוע הישראלי לילדים הם לא פחות טובים מסרטי ילדים מחו"ל. אני מקווה שזה יעודד יותר ילדים וילדות ללכת לקולנוע, שיהיו יותר סרטי ילדים מקומיים איכותיים עם מסרים חשובים, זה יתרום לחינוך ולאהבת קולנוע, וכולם יצאו מורווחים".
אלון גור אריה - במאי, תסריטאי ומרצה לקולנוע, ומי שחתום על הסרט האחרון לילדים “מבצע ביצה”, מאיפה הגיע הרעיון לביים סרט קומי לילדים?
“באופן כללי אני מתמחה בקומדיות. מתוכניות למבוגרים ועד תוכניות לילדים. הרעיון היה לעשות משהו כיפי. כשאני אומר קומדיה – תמיד צריך להיות ברקע סיפור אמיתי, אחרת הקהל מתעייף בלי קשר לגיל. הרעיון היה לעשות משהו לילדים, אבל שגם ההורים שבאים איתם ייהנו, לייצר משהו שידבר לכולם. אנחנו לא ממציאים את זה - ככה עובדים גם בדיסני. לכן מבוגרים רואים גם את הגרסה האנגלית. החוכמה היא לצאת מהאזור של DVD לילדים, ליצור חוויה משפחתית, וזה הרעיון המרכזי של קולנוע - החוויה”.
איך נולד הרעיון לסרט הנוכחי?
“בא אלי חיים אוסדון – הידע בכינויו ’דוד חיים’ – ואמר: ‘בוא נעשה משהו עם ביצה’, ואז הגענו לספארי ונפגשנו עם וטרינרית. נחשפנו אל בית החולים הווטרינרי שם, מקום מדהים, וככה הגענו אל הנשרים ואל הסיפור של גמלא, אל המסלול שהביצים הללו עוברות במסע שלהן בחזרה אל הטבע, כי הנשרים בארץ בסכנת הכחדה. הרעיון היה גם ליצור משהו מהנה ומצחיק, אבל גם משהו עם מסר, שמירה על הטבע והחיות, טיולים וכו'”.
נראה שקיבלתם בסרט השראה מסרטי קולנוע מצליחים מחו”ל.
“כן, קיבלנו השראה ממקורות קולנועיים בעולם: הרבה אלמנטים ובדיחות של צ’רלי צ’פלין, צמד הנוכלים מ'שכחו אותי בבית' (ג’ו פשי ודניאל שטרן – ט"ל), המרדף בחנות צעצעועים שמתכתב עם הסרט ‘ביג’, והוספנו אלמנטים מקומיים. אסור לשכוח שאנחנו בתקציב של ישראל, כמובן, מה שמצריך תכנון מדויק”.
הסרט כולל קאסט מצחיק של שחקנים, שחלקו מגיע מעולם הילדים וחלקו מוכר יותר למבוגרים, ובין היתר משתתפים בו: ירון ברלד, שלומי קוריאט, דנה אברהם סמו, יהורם גאון, טל מוסרי, תומר שרון וחיים אוסדון. “היה פשוט קשה לצלם מרוב צחוק”, אומר גור אריה על האווירה ששרתה על הסט בזמן הצילומים. “היתה כימיה מעולה בין הצמדים, וזה היה פשוט אדיר”.
איך אתה מסביר את הפריחה בסרטי הילדים ב־3־4 השנים האחרונות?
“קודם כל, סרט זה דבר מאוד יקר. מי שיזמו את הסרט הזה היו האחים אדרי, יונייטד קינג, שרצו סרט לחופש הגדול. סרטים נתמכים על ידי קרנות, יש מערכת שלמה של לקטורים. יש מעט מאוד תקציב גם ככה. יש כל הזמן יש ניסיון לפנות לקהל צעיר. בקומדיה זה עוד יותר קשה. אני חושב שזה לגמרי חלק מהפריחה הקיימת של כלל הקולנוע הישראלי. חשוב להרגיל את הקהל הישראלי שיש כזה דבר קולנוע טוב לילדים שהוא דובר עברית”.
קהל הילדים הוא לא תמיד קהל קל.
“בהחלט. ילדים הם הקהל הכי אותנטי שיש. הם מכירים ומבינים קולנוע. ילדים אוהבים הרפתקאות – גם מבוגרים, אגב. ילדים אוהבים גם קצת לפחד, לצאת להרפתקה ולדעת שהתגברת עליה. אבל צריך לעשות את זה מדוד וחכם וזה אתגר מאוד גדול. בסרט שלנו היה שיתוף פעולה של הספארי ורשות הטבע והגנים, כי חשוב שהסיפור יהיה אותנטי. ישבנו עם הזואולוגית של הספארי. בלי קשר לפנטזיה ולגיל, חשוב שיהיה בסיס אמין לסרט”.
לקבוע תעריף מיוחד
על איכותם של סרטי הילדים בארץ ובעולם אפשר להתווכח, אבל נראה כי בשנים האחרונות בכל זאת מתחיל תהליך מקומי – איטי אומנם - אשר מבקש לקרב את הקהל הצעיר אל המסך הגדול. בסינמטק תל אביב נערך כבר יותר מעשור מדי קיץ “פסטיבל לסרטי ילדים ונוער”, ומדי שבת נערכות במקום הרצאות והקרנות מיוחדות לילדים בנושאים מגוונים מעולם הקולנוע. כך גם בסינמטק הרצליה וירושלים ובמקומות נוספים בארץ. בבתי ספר תיכוניים רבים בארץ קיימת מגמת קולנוע פעילה, וחלק מהתלמידים והתלמידות אף זכו בפרסים בתחרויות בינלאומיות.
השנה, למשל, זכו תלמידות מגמת הקולנוע בתיכון “אביב” ברעננה בפרס היצירה הצעירה בקטגוריה הדקומנטרית, על הסרט “כוכבים על הרצף” בפסטיבל הקולנוע בירושלים. חינוך לאהבת הקולנוע הוא דבר חשוב ונפלא, וכדאי להתחיל בו בגיל צעיר. הרשויות, מצדן,יכולות לעשות למען זה יותר. “המדינה פה לא מעודדת מספיק קולנוע בפרט ותרבות בכלל. בצרפת יש הנחה קבועה לילדים בקולנוע – 4 יורו לילד מתחת לגיל 14 בכל יום. בישראל זה לא קיים”, מסכם אבנר שביט. “היה טוב אם היינו עושים תעריף מיוחד לילדים, במיוחד בחגים ובחופשים. לבתי הקולנוע אין אינטרס, כי במילא באים עם ההורים והמדינה לא תומכת בשום צורה, וחבל. הקניית חינוך לתרבות מגיל צעיר היא ערך לחיים”.