פרש חשמלי

"למרות שמו של הסרט - ואנשים רבים מדברים עליו בלי שראו אותו - זה סרט ללא הרבה דם. אין בו יותר דם מאשר ב'פסיכו' של היצ'קוק. רוב האלימות בו מרומזת. הגרעין של הסיפור עובדתי: גיין רצח כמה אנשים והשתמש בעורם לכיסוי הריהוט בביתו, וגם מצא שימושים מעשיים לחלקים של הגוויות ולעצמות.

הסיפורים שסיפרו לי קרובי משפחתי הרשימו אותי, וכאשר התיישבתי לכתוב, זה מה שיצא. הרעיון לדמות של 'פני עור' עלה בעקבות דבריו של רופא המשפחה, שסיפר כיצד הוא והסטודנטים לרפואה עטו על עצמם עור של גוויות בליל כל הקדושים ויצאו להפחיד אנשים. הרעיון של המסור החשמלי צץ כשנקלעתי לקהל רב וצפוף בכלבו גדול בערב חג המולד. הצפיפות הייתה גדולה והתחלתי להרגיש לחוץ. מכיוון שנתקעתי באגף לכלי גינה, שם היו גם מסורים חשמליים למכירה, דמיינתי לעצמי כיצד אני חותך לי נתיב בהמון בעזרת המסור. התחושה הקלאוסטרופובית הייתה קשה מאוד. אני שונא את קדחת הקניות של חג המולד.

"הגעתי הביתה והתיישבתי לכתוב. בשנים שקדמו כתבתי תסריט שהמוטיבים שלו היו ניתוק ובדידות, על חבורת צעירים שנקלעת ליער, שבו היא מגיעה לבית מכושף במובן המקובל של אגדות. תוך חצי שעה התחברו לי בראש החבורה המבודדת עם המסור החשמלי, וכך נולד 'המנסרים מטקסס'. כאשר תסריט עובד על הנייר, לרוב יש לו סיכוי להפוך לסרט אפקטיבי".

ב"ווילג' ווייס", מוסד העיתונות הניו יורקי שסגר בשבוע שעבר את מהדורת הפרינט שלו והחיש את חרחור המוות של העיתונות המודפסת, הלכו אל מאחורי הקלעים של "המנסרים מטקסס", שלדעתם נדף ממנו ריח חזק של ריקבון מוות מתקדם. בכתבה נאמר כי כאב פיזי אמיתי היה כרוך בעשיית הסרט. שהשחקנים שנאו איש את רעהו. אחד השחקנים שנא את הופר והבטיח: "אם אפגוש אותו עוד פעם אני אהרוג אותו".

ריח של ריקבון אכן עמד באוויר: החיות המתות השמורות בפורמלין ניצבו שעות ארוכות בתאורה חמה והחלו להרקיב. כאשר צעק הופר "קאט", היו שחקניו רצים לחלונות ומקיאים את נשמתם. שחקנית אחת פצעה באורח קשה את שתי ברכיה, שחקנית אחרת נתלתה שעות ארוכות על אנקול בשר כאשר שני חוטי ניילון חותכים את ידיה. "כולם נפצעו בזמן זה או אחר", אמר הופר, "'פני עור' חבש מסיכה שהגבילה את ראייתו והוא מעד פעמים רבות על המסור.

"אנשים הפכו לתאבי בצע בקשר לסרט. היו שחקנים שחתמו על חוזה שהעניק להם אחוז או שניים מההכנסות. הם קראו על הצלחתו הכלכלית העצומה של הסרט וחיכו לכל הכסף הנפלא הזה שייכנס לכיסם מהקופות. הם שכחו להביא בחשבון את כל העלויות הרגילות של הפקה, ונוצר מצב שבו אנשים דרשו סכומי כסף שלא הגיעו להם. הסרט הכניס כ־150 מיליון דולר, ואנשים ממשיכים לחכות להמחאות על תמלוגים".

ברבות השנים יוחסו להופר עמדות פציפיסטיות, כולל נקיטת עמדה נגד אלימות בקולנוע. בהנחת העבודה של מבקרים שונים הייתה מקופלת הדעה ש"המנסרים מטקסס" הכיל אמירה צמחונית נגד אכילת בשר.

"מדי פעם אני עושה הפסקות גדולות בצריכת בשר. הייתי צמחוני תקופות ארוכות בחיי. העניין של הצמחונות החל כאשר אכלתי במסעדת בשר ידועה ועלה בדעתי כי מצב הדברים היה יכול להיות הפוך, ופרה הייתה יכולה לשבת ליד השולחן ולאכול בשר אדם. אחרי שאתה מתחיל לחשוב בכיוון הזה, קשה לך לחזור כל הדרך חזרה".

לצד סרט דל תקציב ורב־הכנסות והמולה מהבטן, נהנה הופר משכינה הוליוודית עם "פולטרגייסט", סרט האימה המיומן אך המנומס, המוצג לרוב כאחד מאותם סרטים שסטיבן ספילברג רצה לביים בעצמו ונאלץ לתת לזולת מחוסר זמן וריבוי פרויקטים. הופר וספילברג נפגשו כאשר צילם ספילברג את "מלתעות". ספילברג לא יכול היה להרשות לעצמו להתעלם מהמסר הוויזואלי של "המנסרים מטקסס". ספילברג כתב והפיק את "פולטרגייסט" והופר ביים.



"פולטרגייסט", שד זדוני מרעיש לפי מילון מגידו, היה סרט אימה לכל המשפחה ותפקד במגבלות הז'אנר הספילברגי המכיל משפחה אמריקאית ממוצעת הנקלעת למצב על־חושי, שאיתו היא לומדת להתמודד. טלוויזיה מרצדת ברקע ובהמשך הופכת למקור של כל הרשע בעולם. ילדים נושאים את הסרט על גבם. האפקטים החזותיים הם מהליגה הראשונה. על פי השמועות השתלט ספילברג על סרטו של הופר וכפה עליו את מניירות הבמאי שלו.

"ספילברג ואני חברנו לכתוב סרט על הצד האפל של 'מפגשים מן הסוג השלישי'", אמר הופר. "תמיד רציתי לביים סרט על רוחות, וזה מה שסטיבן רצה לעשות באותה תקופה. זו הייתה טריטוריה בתולית מאוד באותם ימים. חתמתי על חוזה עם יוניברסל וחיפשו לי משרד וסטודיו. קיבלתי את משרדו של הבמאי הוותיק רוברט ווייז ובו מצאתי תחקיר מקיף על פולטרגייסט. זה היה הגרעין של התסריט. השמועות על הסרט נבעו מהעובדה שזה היה סרט קשה מאוד לעשייה. דווקא סרטים מצליחים במיוחד שמשאירים רושם, בעיקר סרטים עם פעלולים רבים, הופכים בעת ההפקה למפלצת המנסה לאכול את יוצריה. זה הופך לקרב לחיים ולמוות. כאשר סרט כזה מגיע לסיום, לרוב מאמץ ההפקה ניכר בו.

"לא הצלחתי לחזור לסרטים אחרים שעליהם עבדתי. ביימתי פרק בסדרה שהוא הפיק לטלוויזיה. סטיבן הוא מפיק נהדר ויוצר קולנועי מרתק, ויש בינינו הערכה הדדית. שנינו היינו בלונדון כאשר צילם את 'שודדי התיבה האבודה'. יש לי כלפיו הערכה רבה.

"יש בזבוז כסף אדיר בסרטים המופקים היום בהוליווד. כאשר אתה מפיק סרט עם סכומי עתק כאלה, כל המעורבים חיים ברמה גבוהה של מועקה ופחד. הסרט סובל מבעיות פוליטיות, וקשה לשמור על חזון קולנועי המצדיק את הסכומים הללו. אני אוהב את הרעיון של חזרה לסרטים צנועי תקציב בעלי אמירה אישית, אבל בינתיים אני כלוא בז'אנר היקר הזה הקורס על עצמו".

היינו בקשר בשנות ה־90, בעיקר בתקופת שליחות מטעם "מעריב" לניו יורק. התכתבנו שוב כאשר היגרתי לאמריקה. טובי הופר נשמע מתוסכל, עייף ואולי חולה בשיחה האחרונה. לרוב מפיק הקולנוע במאי של סרט אחד המוציא את שארית הקריירה שלו בחיפוש אחר הצלחה שנייה. הופר היה במאי של שתי הצלחות, אחת מהן מיתולוגית, וסרטיו האחרים לא נסקו לגבהים דלילי חמצן. הוא היה ג'נטלמן רך דיבור, בעל מבטא דרומי מתנגן ועיניים חלשות. ובין הוריקן הרווי, קוריאה הצפונית והפולטרגייסט בבית הלבן, לא הצליחה אמריקה לעצור מספיק זמן כדי להעניק לטובי הופר את הכבוד שהגיע לו. מה שקורה כשהמוות בקרב יוצרים ואנשי תרבות הופך לסיטונאי.