את טובי הופר הכרתי לפני 25 שנה, בספטמבר 1992, בביתו של הכדורגלן ריפעת טורק ברחוב הלוטוס ביפו. ביתו של טורק עורר קנאה. הייתה לו אכסדרה גבוהה שתקרתה נתמכה בעמודים עגולים, גינה מטופחת וחדרים שעוררו רצון עז להשתרע על ספה ולקרוא משהו מאת סומרסט מוהם. בזמן שצוות ההפקה הישראלי הכין את הצילום הבא, הם הסיעו הלוך וחזור בסמטה הצרה את הג'יפ הרוסי החדש ששירת את השחקן ג'וליאנו מר.
טובי הופר עשה את שעושים לעתים במאי סרטים: הוא הסתגר בקרונוע שלו וחיכה לאות מעוזר הבמאי הראשון שהשוט מוכן. הופר מת לפני שבועיים בגיל 74, ג'וליאנו מר נרצח. קאנון, חברת ההפקה של יורם גלובוס ומנחם גולן, וגולן עצמו, הלכו לעולמם.
בעולם מושלם אמור היה טובי הופר לתפוס את מקומו בשורה הראשונה של היוצרים הקולנועיים האמריקאים הבולטים של דורו, ליד ספילברג, לוקאס, קסדן, מיליוס ואחרים, בוגרי הפקולטות לקולנוע של USC ,UCLA ואחרות, שפרצו כלהקת זאבים רעבים ללוס אנג'לס בחיקוי מושלם של אפוקליפסת זומבים. האמת היא שהופר היה שם לפניהם.
ב־1974 הופר, צעיר טקסני רך מבע עם עיניים חלשות מאחורי משקפי ג'ון לנון, המיט על העולם את "המנסרים מטקסס" ("The Texas Chainsaw Massacre"), סרט הפולחן המצמרר. הסרט הוקרן לראשונה בבית הקולנוע "אמפייר" בסן פרנסיסקו. אותה שנה נחנכה בעיר רכבת תחתית חדשה, בארט, שחצתה את המפרץ מתחת למים וחיברה את העיר לאחותה האנרכיסטית ברקלי, ובעיר נערכה הצגת הבכורה של "חטיפתה של רכבת פלהאם 1, 2, 3" עם וולטר מתיאו.
הקהל שהגיע לבכורת "חטיפתה" לא ידע כי "המנסרים מטקסס" נבחר כסרט החימום של הערב. דקות ספורות אחרי שכבו האורות באולם, נחשפו הצופים ההמומים לגבר ענק חבוש מסיכה עשויה מעור אדם, שניסר לחתיכות קטנות את כל מי שנקלע בדרכו. צופים הקיאו את נשמתם; אחרים מילטו את ילדיהם מהאולם ודרשו את כספם חזרה; באולם התפתחה תגרה בין צופים נזעמים לסדרנים. עורכי דין שנכחו בהקרנה הגישו תביעה נגד בית הקולנוע. כך החלה ההיסטריה של "סרט האימה השערורייתי ביותר של שנות ה־70", סרטו של טובי הופר. לפני מספר שנים כתבתי על "המנסרים מטקסס" בהרחבה במדור זה עם מותו של כוכב הסרט, גונאר הנסן, איש מיין.
כאשר הגיע לישראל ב־1992 רוברט אנגלנד, הלא הוא פרדי קרוגר, מי שהיה הכוכב הראשי בסרט שביים טובי הופר עבור קאנון, דיווחה העיתונות על כך במנות גדושות. הופר התגנב לארץ כמו בוב דילן באוטובוס ממצרים, לכן יכול היה לצלם את סרט האימה החדש שלו ביפו המחופשת לאלכסנדריה, להתגורר במלון תל־אביבי ולהישאר אלמוני. הופר לא היה בריאן דה־פלמה, אבל "פולטרגייסט" (1982), שביים עבור ספילברג, היה גם מסרטי האימה המצליחים של דורו.
פגשתי בהופר ביפו שעה שניסה לעשות את מיטבו עם 1.5 מיליון דולר שהעמידה קאנון לרשותו. זה לא היה קל. הופר לא חזר על הישגיו הגדולים. הוא גם לא היה נטול גינוני במאי; כיסא הבמאים שלו ניצב ליד כיסאו הריק של אנגלנד שסיים את חלקו בסרט וחזר הביתה. הוא לא זז ללא בקבוק קוקה קולה ביד, והיה מזן המעשנים הכפייתיים, שבחר את מוביל העשן שלו מתוך מבחר שכלל ג'יטאן, מרלבורו וסיגרים שונים ששכנו בפאוץ' שתלה על חגורתו. השיחות שקיימנו זלגו מעבר לראיון שקיימתי איתו בעיתון "חדשות". הופר היה גבר לרוחי: יוצר אלים בעל הליכות רכות.
זרע הפורענות של "המנסרים מטקסס" נטמן בהופר הילד על ידי קרובי משפחתו שביקשו להפחיד אותו. הם סיפרו לו את סיפורו של אד גיין, רוצח סדרתי ממדינת וויסקונסין, שביתר את קורבנותיו עד שנתפס ונשלח להסתכלות ארוכה בבית חולים פסיכיאטרי. הופר נולד באוסטין, טקסס. להוריו היו שני בתי קולנוע בעיר, ומסך הקולנוע לדבריו היה הבייביסיטר שלו. כאשר הלכו הוריו לעבודה, הם לקחו את הילד איתם והושיבו אותו, החל מגיל 3, במושב בטוח בטווח ראייה. כך הם השגיחו עליו והופר ראה את כל הסרטים שהגיעו לעיר.
מי שראה סרטים ללא הפסקה מגיל 3, סיגל לעצמו שפה ויזואלית לפני שלמד לקרוא, והופר גדל עם תחושה חזותית חזקה ואמונה פנימית שגם הוא נועד לביים סרטים. בימים שבהם כל ילד אמריקאי לחש "רוזבאד", נמשך הופר דווקא ליוצרים הבריטים הגדולים כדיוויד לין ואלפרד היצ'קוק. את אורסון וולס גילה מאוחר יותר כאשר ראה בטלוויזיה את "האזרח קיין" כאשר היה סטודנט לקולנוע במחלקת הקולנוע של אוניברסיטת טקסס, בדאלאס.
טובי הופר: "'המנסרים מטקסס' היה התשובה שלי לסרט הראשון שעשיתי, 'קליפות ביצים' שמו. סרט שזכה לביקורות טובות ועסק בצלקת טרייה, שובם הביתה של החיילים מווייטנאם, ובהתפוררותה של תרבות ההיפים למה שמכונה היום 'יאפים'. נשאר לי קצת כסף מתקציב הסרט הראשון. הייתה לי חברת הפקות שהייתי שותף בה. היה לי ציוד צילום ורציתי לנצל את המצב ולצלם מיד סרט נוסף.
"תמיד אהבתי סרטי אימה, אבל הרגשתי מרומה. הם הבטיחו יותר מאשר קיימו ונכשלו במשימתם העיקרית: להפחיד את הצופה. עם העודף מסרטי הראשון יצאתי לצלם סרט אימה אמיתי. לא מרמה, לא פסיכולוגיסטי מדי, אלא מפחיד באמת. לא יצאתי לחפש לעצמי מקום בפנתיאון הנצח. אף שהרגשתי שיצא לי סרט חזק, הופתעתי מאוד מהתגובות הרבות, מהצלחתו של הסרט בקופות ומהעובדה שאפילו המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק רכש עותק שלו לאוסף הסרטים הקבוע.
"למרות שמו של הסרט - ואנשים רבים מדברים עליו בלי שראו אותו - זה סרט ללא הרבה דם. אין בו יותר דם מאשר ב'פסיכו' של היצ'קוק. רוב האלימות בו מרומזת. הגרעין של הסיפור עובדתי: גיין רצח כמה אנשים והשתמש בעורם לכיסוי הריהוט בביתו, וגם מצא שימושים מעשיים לחלקים של הגוויות ולעצמות.
הסיפורים שסיפרו לי קרובי משפחתי הרשימו אותי, וכאשר התיישבתי לכתוב, זה מה שיצא. הרעיון לדמות של 'פני עור' עלה בעקבות דבריו של רופא המשפחה, שסיפר כיצד הוא והסטודנטים לרפואה עטו על עצמם עור של גוויות בליל כל הקדושים ויצאו להפחיד אנשים. הרעיון של המסור החשמלי צץ כשנקלעתי לקהל רב וצפוף בכלבו גדול בערב חג המולד. הצפיפות הייתה גדולה והתחלתי להרגיש לחוץ. מכיוון שנתקעתי באגף לכלי גינה, שם היו גם מסורים חשמליים למכירה, דמיינתי לעצמי כיצד אני חותך לי נתיב בהמון בעזרת המסור. התחושה הקלאוסטרופובית הייתה קשה מאוד. אני שונא את קדחת הקניות של חג המולד.
"הגעתי הביתה והתיישבתי לכתוב. בשנים שקדמו כתבתי תסריט שהמוטיבים שלו היו ניתוק ובדידות, על חבורת צעירים שנקלעת ליער, שבו היא מגיעה לבית מכושף במובן המקובל של אגדות. תוך חצי שעה התחברו לי בראש החבורה המבודדת עם המסור החשמלי, וכך נולד 'המנסרים מטקסס'. כאשר תסריט עובד על הנייר, לרוב יש לו סיכוי להפוך לסרט אפקטיבי".
ב"ווילג' ווייס", מוסד העיתונות הניו יורקי שסגר בשבוע שעבר את מהדורת הפרינט שלו והחיש את חרחור המוות של העיתונות המודפסת, הלכו אל מאחורי הקלעים של "המנסרים מטקסס", שלדעתם נדף ממנו ריח חזק של ריקבון מוות מתקדם. בכתבה נאמר כי כאב פיזי אמיתי היה כרוך בעשיית הסרט. שהשחקנים שנאו איש את רעהו. אחד השחקנים שנא את הופר והבטיח: "אם אפגוש אותו עוד פעם אני אהרוג אותו".
ריח של ריקבון אכן עמד באוויר: החיות המתות השמורות בפורמלין ניצבו שעות ארוכות בתאורה חמה והחלו להרקיב. כאשר צעק הופר "קאט", היו שחקניו רצים לחלונות ומקיאים את נשמתם. שחקנית אחת פצעה באורח קשה את שתי ברכיה, שחקנית אחרת נתלתה שעות ארוכות על אנקול בשר כאשר שני חוטי ניילון חותכים את ידיה. "כולם נפצעו בזמן זה או אחר", אמר הופר, "'פני עור' חבש מסיכה שהגבילה את ראייתו והוא מעד פעמים רבות על המסור.
"אנשים הפכו לתאבי בצע בקשר לסרט. היו שחקנים שחתמו על חוזה שהעניק להם אחוז או שניים מההכנסות. הם קראו על הצלחתו הכלכלית העצומה של הסרט וחיכו לכל הכסף הנפלא הזה שייכנס לכיסם מהקופות. הם שכחו להביא בחשבון את כל העלויות הרגילות של הפקה, ונוצר מצב שבו אנשים דרשו סכומי כסף שלא הגיעו להם. הסרט הכניס כ־150 מיליון דולר, ואנשים ממשיכים לחכות להמחאות על תמלוגים".
ברבות השנים יוחסו להופר עמדות פציפיסטיות, כולל נקיטת עמדה נגד אלימות בקולנוע. בהנחת העבודה של מבקרים שונים הייתה מקופלת הדעה ש"המנסרים מטקסס" הכיל אמירה צמחונית נגד אכילת בשר.
"מדי פעם אני עושה הפסקות גדולות בצריכת בשר. הייתי צמחוני תקופות ארוכות בחיי. העניין של הצמחונות החל כאשר אכלתי במסעדת בשר ידועה ועלה בדעתי כי מצב הדברים היה יכול להיות הפוך, ופרה הייתה יכולה לשבת ליד השולחן ולאכול בשר אדם. אחרי שאתה מתחיל לחשוב בכיוון הזה, קשה לך לחזור כל הדרך חזרה".
לצד סרט דל תקציב ורב־הכנסות והמולה מהבטן, נהנה הופר משכינה הוליוודית עם "פולטרגייסט", סרט האימה המיומן אך המנומס, המוצג לרוב כאחד מאותם סרטים שסטיבן ספילברג רצה לביים בעצמו ונאלץ לתת לזולת מחוסר זמן וריבוי פרויקטים. הופר וספילברג נפגשו כאשר צילם ספילברג את "מלתעות". ספילברג לא יכול היה להרשות לעצמו להתעלם מהמסר הוויזואלי של "המנסרים מטקסס". ספילברג כתב והפיק את "פולטרגייסט" והופר ביים.
"פולטרגייסט", שד זדוני מרעיש לפי מילון מגידו, היה סרט אימה לכל המשפחה ותפקד במגבלות הז'אנר הספילברגי המכיל משפחה אמריקאית ממוצעת הנקלעת למצב על־חושי, שאיתו היא לומדת להתמודד. טלוויזיה מרצדת ברקע ובהמשך הופכת למקור של כל הרשע בעולם. ילדים נושאים את הסרט על גבם. האפקטים החזותיים הם מהליגה הראשונה. על פי השמועות השתלט ספילברג על סרטו של הופר וכפה עליו את מניירות הבמאי שלו.
"ספילברג ואני חברנו לכתוב סרט על הצד האפל של 'מפגשים מן הסוג השלישי'", אמר הופר. "תמיד רציתי לביים סרט על רוחות, וזה מה שסטיבן רצה לעשות באותה תקופה. זו הייתה טריטוריה בתולית מאוד באותם ימים. חתמתי על חוזה עם יוניברסל וחיפשו לי משרד וסטודיו. קיבלתי את משרדו של הבמאי הוותיק רוברט ווייז ובו מצאתי תחקיר מקיף על פולטרגייסט. זה היה הגרעין של התסריט. השמועות על הסרט נבעו מהעובדה שזה היה סרט קשה מאוד לעשייה. דווקא סרטים מצליחים במיוחד שמשאירים רושם, בעיקר סרטים עם פעלולים רבים, הופכים בעת ההפקה למפלצת המנסה לאכול את יוצריה. זה הופך לקרב לחיים ולמוות. כאשר סרט כזה מגיע לסיום, לרוב מאמץ ההפקה ניכר בו.
"לא הצלחתי לחזור לסרטים אחרים שעליהם עבדתי. ביימתי פרק בסדרה שהוא הפיק לטלוויזיה. סטיבן הוא מפיק נהדר ויוצר קולנועי מרתק, ויש בינינו הערכה הדדית. שנינו היינו בלונדון כאשר צילם את 'שודדי התיבה האבודה'. יש לי כלפיו הערכה רבה.
"יש בזבוז כסף אדיר בסרטים המופקים היום בהוליווד. כאשר אתה מפיק סרט עם סכומי עתק כאלה, כל המעורבים חיים ברמה גבוהה של מועקה ופחד. הסרט סובל מבעיות פוליטיות, וקשה לשמור על חזון קולנועי המצדיק את הסכומים הללו. אני אוהב את הרעיון של חזרה לסרטים צנועי תקציב בעלי אמירה אישית, אבל בינתיים אני כלוא בז'אנר היקר הזה הקורס על עצמו".
היינו בקשר בשנות ה־90, בעיקר בתקופת שליחות מטעם "מעריב" לניו יורק. התכתבנו שוב כאשר היגרתי לאמריקה. טובי הופר נשמע מתוסכל, עייף ואולי חולה בשיחה האחרונה. לרוב מפיק הקולנוע במאי של סרט אחד המוציא את שארית הקריירה שלו בחיפוש אחר הצלחה שנייה. הופר היה במאי של שתי הצלחות, אחת מהן מיתולוגית, וסרטיו האחרים לא נסקו לגבהים דלילי חמצן. הוא היה ג'נטלמן רך דיבור, בעל מבטא דרומי מתנגן ועיניים חלשות. ובין הוריקן הרווי, קוריאה הצפונית והפולטרגייסט בבית הלבן, לא הצליחה אמריקה לעצור מספיק זמן כדי להעניק לטובי הופר את הכבוד שהגיע לו. מה שקורה כשהמוות בקרב יוצרים ואנשי תרבות הופך לסיטונאי.