"הפיתוי" של סופיה קופולה: הגבר הוא האויב המיידי של האשה

קופולה מציבה נשים במרכז עלילות סרטיה, והנשים כולן, כולל אלה שבסרט "הפיתוי", כלואות בתוך חללים מבודדים. ב"אבודים בטוקיו", למשל, מדובר היה בבית מלון מהודר שבו סקרלט ג'והנסון הצעירה מתקשה לתקשר עם הסביבה הזרה לה, ואילו ב"מארי אנטואנט" זהו ארמון ורסאי מפואר, שמבודד את מלכת צרפת מהמציאות החברתית לטובת בועה שכולה סגנון וגינוני התנהגות. כך גם הילדה בת ה–11 גיבורת "אי שם" (אל פנינג הצעירה מאוד), שתקועה במלון יוקרתי. וכך גם שבע הנשים גיבורות "הפיתוי".

בית האחוזה בווירג'יניה, שבו פועלת האולפנה לטיפוח נשים צעירות בניהולה של מיס מרתה, יכול היה להשתלב בקלות ב"חלף עם הרוח", שהתמסר אף הוא לתיאור התקופה המעסיקה את עלילת "הפיתוי". לצד המנהלת מיס מרתה, כלומר מיס קידמן, מציג הסרט את קירסטן דאנסט המגלמת דמות של מורה המסורה לתלמידותיה, אך העבר שהותיר בה צלקות רגש הופך אותה לדמות פסיבית מדי שמושפעת מכל סמכות שסביבה. 

אל פנינג, שוב היא, מגלמת הפעם עבור קופולה את אחת מהתלמידות הספורות שנותרו בבית ספרה של מיס מרתה. על פנינג הוטל לעצב על הבד את דמות השרלילה הסטריאוטיפית, זו שמשתדלת לנצל את השהות הנדירה של גבר בבית המבודד על מנת להרחיב את אופקיה באותו תחום רב מסתורין שבינו לבינה.

בכל הקשור לבנייה של מתח דרמטי לוקה סרטה של קופולה - ממש כמו הגרסה הקודמת של סיגל - בדידקטיות יתר. לעתים קרובות מדי נדמה כי כל מערכה בסרט וכל סיטואציה טעונה מההיבט הדרמטי לא נועדו לקדם או לחדד את הקונפליקטים המורכבים, כי אם לשמש כנקודת מוצא לאיזשהו דיון או מאמר שעניינו המיידי הוא בבדיקת מערך היחסים הבין–מגדרי. לא ההתרחשות חשובה לקופולה, אלא איך אפשר להתדיין עליה. מובן שהמלכודות הדידקטיות הללו הן בעיקר מתכון להרפיית מתח ולשעמום שלא מעט סצינות בסרט לוקות בו.

על מנת ליצור זיקה הדוקה בין מסורות הסיפור הקדומות לבין המשל שמגוללת קופולה על הבד, נפתח הסרט בסצינה שכמו נלקחה מסיפורי האגדות. מסביב רובץ ערפל של בוקר על החורש השאנן שמקיף את בית האחוזה, כאשר ילדה בת 12, איימי שמה, יוצאת לקושש פטריות.

איימי, כמו קודמתה המהוללת כיפה אדומה, מוצאת ביער זאב (או שועל), שהוא אומנם פצוע קשה, אך מצליח להנעים לה את המצב בזכות מחמאות חנופה שהוא מרעיף על ראשה הצעיר. קופולה, לעומת סיגל, מסתפקת במילים בלבד. בגרסה המאצ'ואיסטית משנת 71', מדהים החייל הפצוע איסטווד את הילדה התמה, כשהוא, פדופיל בפוטנציה, מעביר לה שיעור בסיסי בתורת הנשיקות.

על הפרק ניצבת בעיקר שאלת הסירוס. בגרסה הקודמת ניתן לכך ביטוי מפורש, פשטני משהו. "מאז שהגעת הנה", אומרת אחת הנשים לאיסטווד הנם במיטה נוחה כשהוא פצוע ברגלו, "הצלחת להשפיע לטובה על התרנגולות בלול, והן שבו להטיל ביצים". וזו גם הסיבה שבגללה הינקי עם הרגל המנותצת נהנה מארוחת בוקר דשנה, הכוללת חביתה מרעננת.

מלכתחילה מדדה הגבר/שועל/זאב אל תוך הלול/אולפנה/בית אחוזה כשגבריותו פגומה ורגלו מנוטרלת. עם התקדמות הסיפור הופכת הרגל הפצועה, שסכנת קטיעה/סירוס מרחפת עליה, לנושא החם שסביבו מתלכדות הנשים, ששוב ושוב מוצאות עצמן כשהן מאוימות - משום שהאורח/האסיר שלהן יודע להפעיל כלי נשק שסודותיהם זרים עבורן, או משום שהוא משכיל להשתמש בלשונו החלקלקה על מנת להפיל באמצעות המילים המתוקות שבפיו את חומות ההגנה שמיס מרתה כל כך השתדלה לבצר סביבן.

כידוע, צופים מן השורה הרוכשים מרצונם החופשי כרטיסי כניסה לאולם ההקרנה, אינם מגיעים בהכרח לשיעור בהיסטוריה של הקולנוע, ולא תמיד מעניינים אותם ניואנסים שנתפסים כחשובים בעיני מבקרי סרטים, למשל. ובכל זאת, העניין הקטן הבא הוא חשוב מכדי לדלג עליו. אחד האביזרים הנפוצים ביותר בכל בית אחוזה באחת ממדינות הדרום הגזעניות היה העבד הכושי, רכושו של בעל המקום, שהיה מוכן לצאת למלחמת אחים על מנת להמשיך להחזיק בו. ומי מצרכני הקולנוע יכול בכלל לשכוח את מאמי, השפחה השחורה והשמנה (בגילומה של הטי מקדניאל), ששירתה בנאמנות את סקרלט אוהרה, ויש בה כדי להדגים את הסיטואציה על מכלול הקשריה החברתיים.

כפי שאוזכר כאן קודם לכן, "הנקמניות", כמו גם "הפיתוי", מתבססים על ספר שפרסם תומאס קאלינן בעיצומן של הסיקסטיז, בשיאו של מאבק השחורים לשוויון זכויות אזרח באמריקה. ומשום שקאלינן שאף להיות נאמן לרוח מדינות הדרום, שאותה השתדל לתאר בספרו, הוא שילב דמות של שפחה שחורה, העושה את מרבית מלאכות הבית באולפנה של מיס מרתה. ובעקבות הסופר, הלך גם התסריט של "הנקמניות", שהפקיד כמה דיאלוגים מורכבים בפיה של אותה שפחה, הנדרשת להתעמת יום–יום עם החייל הצפוני הפצוע, שנשלח כביכול על ידי ממשל לינקולן על מנת לחלץ אותה ממצב העבדות. עד כאן הכל סביר והגיוני.

קופולה, במהלך לא הגיוני, תולשת החוצה את דמות השפחה השחורה, כאילו מעולם לא הייתה שם. והנה לפנינו בית אחוזה דרומי, שאין בו עבד ממין זכר או נקבה. למעשה, סיטואציה בלתי אפשרית באותם הימים. לשאלה הישירה מדוע נקטה קופולה, שאף הכינה את התסריט לסרטה, בצעד קיצוני שכזה, היא השיבה במסיבת עיתונאים שנערכה בפסטיבל קאן, כי באופן הזה היא מסירה מגב הדמויות הנשיות איזו אשמה מוסרית מיותרת.

במילים אחרות: הדרמה ההיסטורית אכן אינה חשובה לקופולה, המתבצרת בתוך המשבצת הדידקטית שבה הגבר הוא האויב המיידי של האישה. והגבר הזה הוא קולין פארל הבלתי משכנע שלא באשמתו. אישה אחת, סופיה קופולה, חיבלה במתכוון באופן הכנת דמותו הקולנועית.