כולם זוכרים שהריסון פורד אמר ב־1982 ש”בלייד ראנר” הוא “סרט על השאלה האם אתה יכול לנהל מערכת יחסים משמעותית עם הטוסטר שלך”. אבל הוא היה הרבה יותר מזה, ועם צאתו ביום חמישי הקרוב של סרט ההמשך, “בלייד ראנר: 2049”, זה הזמן להיזכר בקלאסיקת המדע־בדיוני הקולנועית הזו.
הבמאי הבריטי רידלי סקוט התפרסם שלוש שנים קודם לכן בזכות סרט האימה־מדע בדיוני “הנוסע השמיני”. את “בלייד ראנר” הוא ביסס באופן רופף על ספרו של פיליפ ק. דיק, “האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?” שפורסם ב־1968. דיק, שזהו הסרט הראשון שבוסס על ספריו, אהב את מה שהוא הספיק לראות מ”בלייד ראנר”. הוא אמר שמבחינה ויזואלית, הסרט נראה בדיוק כמו מה שהוא דמיין, אך הוא מעולם לא הספיק לראות את התוצאה המוגמרת. הוא מת משבץ ארבעה חודשים לפני שהסרט יצא.
ב”בלייד ראנר” מצייר סקוט תמונה רוויה ודקדנטית של לוס אנג’לס ב־2019. אל.איי העתידנית המוארת באורות ניאון היא מקום נואש ומעורר פרנויה: רועש, צפוף, מלוכלך ולח. תאגיד בשם טיירל מייצר בה אנדרואידים בשם רפליקנטים, שמטרתם היא לעבוד במושבות החלל שאליהן מהגרים חלקים גדולים מהאוכלוסייה. הרפליקנטים שבורחים וחוזרים לכדור הארץ נלכדים על ידי שוטרים מיוחדים המכונים "בלייד ראנרס".
כל כוכב הוליוודי, מדסטין הופמן ועד קלינט איסטווד, נשקלו לתפקיד הגיבור, אך מי שלוהק בסופו של דבר לתפקידו של הבלייד ראנר בדימוס בשם ריק דקארד היה הריסון פורד, שכבר כיכב אז ב”מלחמת הכוכבים” וב”אינדיאנה ג’ונס”. דקארד התמחה בזיהוי והשמדת רפליקנטים שמנסים להתחזות לבני אנוש. אף שפרש, הוא מגויס למשימה אחת אחרונה, שבמהלכה הוא פוגש את רייצ’ל (שון יאנג), רפליקנטית נאה שגורמת לו לפקפק במשימה שלו. דקארד הוא תשוש ואדיש לא פחות מהמפרי בוגארט במיטב קלאסיקות הפילם־נואר. הוא צריך רפליקנטית מאוד מסוימת שתחזיר לו את האנושיות שלו.
לצד “2001: אודיסיאה בחלל” של סטנלי קובריק, שיצא ב־1968, “בלייד ראנר” נחשב על ידי רבים לסרט המדע הבדיוני הטוב בהיסטוריה, כשהוא בוחן את ההשלכות של הטכנולוגיה על החברה תוך שימוש בסימבוליזם דתי ובתמות דרמטיות קלאסיות. ויותר מכל הוא בוחן כמובן את שאלת האנושיות.
“יש משהו משלים בין ‘בלייד ראנר’ ל’אודיסיאה בחלל’’”, אומר אורי אביב, מייסד ומנהל שותף בפסטיבל אוטופיה למדע בדיוני. “’אודיסיאה בחלל’ הוא היצירה האולטימטיבית העוסקת באדם אל מול היקום. ‘בלייד ראנר’ הוא המשלים. הוא הכי רחוק מהחלל והוא עוסק באדם ופרי יצירתו. שניהם בסופו של דבר תוהים מהו אנושי בדרכים שונות”.
נפל בין הכיסאות
“כשבלייד ראנר” יצא לאקרנים ב־1982, הקהל הרחב לא ידע איך לאכול אותו. גם מבקרי הקולנוע של התקופה נחלקו בדעתם. עם הזמן הפך “בלייד ראנר” לסרט קאלט פופולרי, וגם האפקטים המיוחדים שלו והפסקול העתידני של ואנגליס (שזכה שנה קודם לכן באוסקר על הפסקול של הסרט “מרכבות האש”) נחשבים לקלאסיקות.
“הוא היה שונה באופן קיצוני ממה שהיה מוכר עד אז כמדע בדיוני”, אומר אביב. “זו הייתה התקופה של ‘מלחמת הכוכבים’, ‘מפגשים מהסוג השלישי’, ‘אי.טי’ ו’הנוסע השמיני’ של סקוט עצמו, ואילו ב’בלייד ראנר’ לא היו חללית או חייזר אחד לרפואה. העתיד המתואר בסרט היה קרוב יחסית - 40 שנה בעתיד, לא 300 שנה כמו ב’מסע בין כוכבים’, לא העבר הרחוק בגלקסיה מרוחקת של ג’ורג’ לוקאס ולא ההווה שבו מתקיימים סרטיו של שפילברג. והעתיד הזה היה רע ונורא, אבל לא אפוקליפטי.
העולם לא נמחק בשואה גרעינית. אנחנו מזהים אותו, אך הוא מהדהד לא את החרדות הקיצוניות של שואה גרעינית, אלא את המשכה של סטגנציה קיצונית, של הידרדרות ושקיעה – אקלימית, סביבתית, הגמונית, אורבנית, מוסרית. ‘בלייד ראנר’ נגע בחששות העמוקים שלנו מהקפיטליזם הקיצוני, הניאו־ליברליזם, ההפרטה, הטרנס־הומניזם, לפני שאלו בכלל היו על פני השטח. הוא הקדים את זמנו”.
‘מבחינה קולנועית, ‘בלייד ראנר’ שילב בין מדע בדיוני לפילם־נואר בתקופה שבה הקהל עדיין לא היה מורגל לשילובים כאלה”, אומר גל חרמוני, חוקר תרבות, דוקטורנט לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ומרצה באוניברסיטה הפתוחה. “היו טענות כי הסרט חוטא לסיפור המקורי של דיק וכי הוא אינו עוסק באופן הולם בסוגיות הפילוסופיות המורכבות שהטקסט המקורי הציע. לקח זמן לתמות המורכבות של הסרט לחלחל מבעד לחזות הספקטקולרית שלו ולהתחבב על חובבי ספרות מדע בדיוני מושבעים וטהרניים. מנגד, הסרט נפל בין הכיסאות כספקטקל אקשן טהור, בכך שדווקא ביקש להציע רעיונות פילוסופיים מורכבים”.
ואכן, כבר שנים ש”בלייד ראנר” מעורר דיונים אקדמיים בשלל דיסציפלינות. “הוא דן בפשטות אך במורכבות ועושר בשאלות אנושיות בסיסיות, שמקבלות במה במדע הבדיוני לאור ההתפתחויות הקיימות והצפויות במדעים ובטכנולוגיה”, אומר אביב. “למשל מה בין האנושי ללא אנושי, האם החיים דורשים מוות ומה תהיה המשמעות של חיים חסרי מוות. אלו שאלות עתיקות יומין, אבל הרובוטיקה, המחשוב והגנטיקה דורשים מאיתנו לשוב אליהן ולהתמודד איתן, והמדע הבדיוני הוא זירת הדיון התרבותית הראשית לנושאים הללו”.
חרמוני רואה את הדיון ב”בלייד ראנר” כדיון פילוסופי. “הסרט מאתגר את הפילוסופיה הקרטזיאנית, כלומר על פי רנה דקארט, ולא בכדי שמו של הגיבור בסרט הוא דקארד”, הוא אומר. “הפילוסופיה הקרטזיאנית, העומדת בבסיס התרבות המערבית, טוענת לדואליזם – חיצוי והפרדה בין תודעה לגוף ובין רוח לחומר. הסרט מאתגר את טענת האוטונומיה של התודעה האנושית כפי שדקארט ביקש לנסח, בכך שהוא מציע כי לא ניתן לסמוך על האותנטיות – ובכך על האוטונומיות שלה – כחוויה של הסובייקט".
"הוא מתאר עולם שבו התודעה המבוססת על זיכרון של חוויות עלולה להתגלות כפיקציה, כהשתלה מלאכותית של זיכרונות. הסרט יצא בתחילתו של הפוסט־מודרניזם, ובכך התכתב עם שיח רחב שהחל אז של מה שמכונה פוסט־הומניזם. זהו שיח המבקש לערער על ההיררכיה שיצר האדם המערבי המודרני בינו לבין שאר העולם – כל מה שאינו אנושי לכאורה – ולמצב מחדש את האנושי כחלק ממערכת אקולוגית גלובלית, כחלק מרשת של כוחות ותופעות הפועלים זה על זה באופן בלתי היררכי. הסרט מסייע לכאורה לתקף רעיונות אלה בכך שהוא מערער על הקדימות של התודעה האנושית כמכוננת את העולם”.
איך אתם רואים את ההשפעה של הסרט על הקולנוע ועל תחומים אחרים כמו משחקי וידיאו, אנימציה וכו’?
חרמוני: “הסרט נחשב לאחד הסרטים הפוסט־מודרניסטיים הראשונים, הן סגנונית והן תמטית. השילוב שהוא יצר בין מדע בדיוני לבין פילם־נואר הוליד אחריו המוני טקסטים קולנועיים ואחרים, בעיקר סרטים שעסקו בקשר שבין תודעה למציאות, כמו סרטי ה’מיינד גיימס’ שאנחנו מכירים, כגון ‘שמש נצחית בראש צלול’, ‘ממנטו’, ‘החשוד המיידי’, ‘החוש השישי’, ‘מועדון קרב’ ועוד סרטים שערערו על האותנטיות של הדימוי הקולנועי ככזה שיש בכוחו לייצר אמת אובייקטיבית. בנוסף, ההבניה הוויזואלית של הכרך האורבני העתידני השפיעה רבות על סרטים כמו ‘עיר אפלה’, ‘האלמנט החמישי’ ו’דוח מיוחד’ של שפילברג, שגם הוא מבוסס על סיפור של פיליפ ק. דיק”.
אביב: “שורשיה של המילה סייברפאנק אומנם נמצאים בספרות המדע הבדיוני, אך הסייברפאנק כתנועה אסתטית חייבת הרבה מאוד ל’בלייד ראנר’. העיר הדיסטופית, התפוררות המדינה ועליית התאגיד, האפלה התמידית, הגשם והאנשים החומציים, בליל השפות, היעדר הפרטיות ברמה הפיזית, המסחריות הפושה, השחיתות המוסרית והעיסוק בהפרטה - לא רק של מוסדות אנושיים אלא של גוף האדם עצמו - כולם מוטיבים נרטיביים ואסתטיים של סייברפאנק. אם המדע הבדיוני של השנים הקודמות היה מאופיין בחקר החלל, המדע הבדיוני של שנות ה־80 וה־90 התרחק משם לחלוטין. הסייברפאנק נמצא בכל מדיום ויזואלי: ‘מטריקס’, ‘הרוח במעטפת’ ובלא מעט משחקי מחשב. כולם צאצאיו המובהקים של ‘בלייד ראנר’”.
אתם רואים ב”בלייד ראנר” יצירה נבואית?
חרמוני: “הוא ניבא לכאורה את המצב האנושי הנוכחי, שבו התודעה שלנו עברה הפשטה על ידי דיגיטציה, הפכה ל’אינפורמציה טהורה’, ובכך היא נתונה למניפולציה על ידי תאגידים כלכליים ומסחריים ששולטים בה, כמו טיירל בסרט. קחי לדוגמה פרופילים ברשת: האם הם אינם למעשה סוג של רפליקנטים? עד כמה אנחנו באמת זוכרים חוויות כיום, או רק על ידי המסמנים האודיו־ויזואליים והטקסטואליים שלהן, כגון תמונות והגיגים שאנו מעלים לרשת?”
אביב: "מדע בדיוני אינו נבואי ואינו מתיימר לנבואה. המדע הבדיוני הוא תמיד בהווה, מהדהד את הפחדים והתקוות, את הידע וההבנה של ההווה שבו הוא נכתב. אבל במובנים רבים 'בלייד ראנר' הקדים את זמנו, ראה את הנולד לגבי פחדים עמוקים ודילמות קשות בחברה המערבית".
גם 35 שנה אחרי צאתו, עדיין לא מפסיקים לדבר על “בלייד ראנר”. לכבוד עליית סרט ההמשך, יקיים פסטיבל אוטופיה ב־21 באוקטובר ערב מיוחד בשם “חלומות, אנדרואידים וחדי־קרן” בבר “קן הקוקייה” ביפו, שבו ייערכו הרצאות בזק על הסרט ויוקרנו קטעים ממנו, בהשתתפות אנשי מדע ותרבות, אמנות וטכנולוגיה.
סוד ישן
על כיסא הבמאי של “בלייד ראנר: 2049”, שיוצא אחרי שנים של ציפייה ולא מעט חששות, יושב הקנדי דני וילנוב, שהיה מועמד לפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר על סרט המדע הבדיוני “המפגש”. רידלי סקוט בן ה־79 חתום על הסרט כמפיק בפועל, והמפטון פנצ’ר, שכתב את התסריט של הסרט המקורי, לפני ששוכתב על ידי דיוויד פיפלס, כתב גם את סרט ההמשך עם מייקל גרין. בסרט ההמשך מככבים ריאן גוסלינג, ג’ארד ליטו ורובין רייט, ואחרי הרבה ספקולציות, התברר שבגיל 75 פורד חוזר כריק דקארד.
“בלייד ראנר: 2049” מתרחש 30 שנה אחרי הסרט המקורי. במרכזו עומד בלייד ראנר חדש – שוטר במשטרת לוס אנג’לס בשם קיי (גוסלינג), החושף סוד ישן אשר עלול להמיט אסון על מה שנותר מהאנושות. מה שקיי מגלה מוביל אותו לצאת ולמצוא את דקארד, שנעלם לפני שלושה עשורים. הביקורות המוקדמות שהגיעו בינתיים מחו”ל מהללות את הסרט החדש.
“בלי לראות אותו עדיין, אני יכול לומר שאני מאוד אוהב את התופעה העכשווית של סיקוולים, פריקוולים, ריבוטים ועוד”, אומר חרמוני. “זה מעיד בעיניי על מה שרולאן בארת טען בזמנו ביחס לטקסטים: הם אינם סגורים וסופיים, אלא פועלים כרשת בלתי נגמרת של קריאות, פרשנויות, הקשרים בין־טקסטואליים רחבים. הטקסט שייך למעשה לקורא – או לצופה – ולא למחבר”.
אביב לגמרי לא מסכים: “מגפת הפריקוולים / סיקוולים / רימייקים / פרימייקים שפושה בהוליווד בעשור או שניים האחרונים היא נוראית לטעמי, ואני חושב שהיא מעיבה על היצירתיות וקשורה בהון העתק שקשור בעשיית סרטים בסדרי הגודל האלו ובחשש מסיכונים”. אביב היה מעדיף שסרט ההמשך לא ייעשה בכלל, אך מוכן להודות שהוא שמח על הבמאי שנבחר. “אני חרד מאוד מהסרט החדש”, הוא מודה, “אך השמועות אכן מעודדות”.