"אבא, חולה הלב, היה לגמרי בהכחשה לכך שמצבו מאוד לא טוב ושקצו קרוב. גם כשהשתילו בו דפיברילטור, מַפְעֵם המחזיר את קצב הלב על ידי מתן שוק חשמלי, הוא קיווה להבריא וללכת איתנו לים. גם לפני שנכנס בפעם האחרונה למצב של קומה, שממנה כבר לא קם, הוא שאל אותי אם אני בכלל מאמינה לרופאים”.
כך אומרת יעל לביא (45), אשת תקשורת עטורת הישגים ובמאית, שסרטה התיעודי “למה לא אמרת לי” על אביה, אריק לביא, זמר־שחקן וטייפון בימתי שלא היה דומה לו, שנפטר לפני 13 שנה, יוקרן ביום ראשון הקרוב (ובמוצאי שבת הבאה) בערוץ 8 ב־HOT. הגאווה של לביא הבת על סרטה המרתק והמרגש מהולה בתחושת החמצה. “אני מצטערת שלא עשיתי עליו סרט בחייו”, אומרת לביא, כיום מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה.
מדוע?
“אולי לא הייתי בשלה לכך, גם לא הייתי בגיל להבין איך לעשות סרט כזה, דבר שבא לי רק עם האמהות המאוחרת. כשנולדו לי שני ילדיי, התמלאתי בהערכה ובגאווה להוריי על הדרך שהם עברו ואיך שגידלו את אחותי נועה ואותי. זאת, בניגוד לאמו של אבא, שלא רצתה בו ושילחה אותו לדרכו בהיותו ילד קטן. לא רק שלא הייתי בשלה. בשנים הראשונות אחרי מותו של אבא, הגעגוע שלי אליו היה מאוד אקטיבי ולא אפשר לי לגשת לעשיית סרט ממקום מקצועי”.
וכשהתאפשר הדבר, איך תסבירי את ההריון הממושך של הסרט?
“בשש השנים האחרונות אני ובן זוגי, עודד טורי, עורך סרטים במקצועו, הספקנו לעשות שני סרטים (השני על מצרים, 40 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים – יב”א) ושני ילדים. כאן באמת היה הריון ממושך. ליצור בישראל סרט דוקומנטרי עצמאי זה עניין לא קל. ואם לומר את האמת, היה קשה למכור סרט על אבא”.
את צוחקת.
“לא, אני רצינית. היו ששאלו ‘את מי מעניין עכשיו אריק לביא?’, דבר שלא היה לי קל לשמוע כבתו, כפי שקוממה אותי לפני שנים השאלה מה הבת של אריק לביא מבינה בחדשות”.
היה רק עיכוב לוגיסטי בעשיית הסרט, או אולי נדרשת גם להתגבר על חסמים נפשיים?
“חוץ מהעניין הלוגיסטי, לקח לי זמן להחליט איך אני מספרת את הסיפור הזה, כי ממש לא רציתי לעשות מה שנקרא סרט דוקו על ידוען, מה שלא רצתה גם רינת קליין, מנהלת ערוץ 8, HOT, דבר שייאמר לזכותה. כמו כן, מטרתי לא הייתה ליצור סרט על פועלו המוזיקלי של אריק לביא או להציב אנדרטה לזכרו. זה במידה רבה סרט אישי שלי על הוריי, אריק לביא ושושיק שני, שלאחר שנים של כאוס ידעו להתגבר על הקשיים אולי כשהבינו שאף אחד לא מושלם ובסך הכל אנחנו בני אדם”.
האם אפשר לומר שלבסוף גברה העיתונאית שבך על הבת שאת?
“אולי זה לא מקרי. אני כבר 25 שנה עיתונאית, ולאחר שסיקרתי לא מעט מלחמות מהמסוכנות ביותר, מי כמוני יודעת שעיתונאים הם מספרי סיפורים בסופו של דבר. כך גם הגעתי לדוקו”.
והכל און־קמרה, או שחשת צורך לצנזר פה ושם?
“לא היה מה לצנזר כשאצלנו במשפחה הכל היה על השולחן. זה הסיפור שלנו, משפחת לביא, ולא היה טעם להתלבט”.
דיברת בעבר עם אמך על הבגידות שלו, כפי שאת שואלת אותה בסרט בלי למצמץ?
“שניהם דיברו לא אחת עם נועה ואיתי על הנושא, לאחר שאותן בגידות היו בצעירותם לפני ששתינו נולדנו ואני יודעת על כך מגיל 6, בעודי מודעת לאהבה המטורפת של אמא לאבא, עד היום. ככה זה בבית של שחקנים־זמרים, שהם מטבעם אנשים מאוד מוחצנים, דבר שבא אצלנו לידי ביטוי באמירות כמו: 'אנחנו קמים בבוקר עם חלום ליל קיץ והולכים לישון עם ליידי מקבת'. גדלנו בבית מאוד דרמטי ומלא שמחת חיים”.
חזרות במשרד
יעל לביא היא כאמור בתם הצעירה של אריק לביא ושל שושיק שני, שניהם שחקנים־זמרים, לב של הבוהמה של פעם. “בתל אביב של שנות ה־70, כשאבא היה מרכיב אותי על הכתפיים ברחובות העיר, כולם היו אומרים לו שלום והוא היה משיב להם”, היא מפליגה אל העבר. “למעשה, הבית שלנו היה מאוד לא בוהמייני, אני חייבת להגיד, אוי, איזה בית גרמני היינו. הכל היה מתוקתק, היו ארוחות צהריים משפחתיות. אבא היה מתעניין בלימודים שלנו, בוחן בלוח הכפל. בשמונה בערב בול היינו במיטות. היו משמעת וסדר".
"אם היום צוחקים עלי שאני מאוד מסודרת, זה מאמא שלי. הסדר שינקתי ממנה עזר לי כעבור שנים בעבודה שלי כמפיקה. אנחנו בנות לשני הורים יקים, אבל איזה הבדל היה ביניהם. לעומת הסדר של אמא, אבא היה ברדקיסט שחבל על הזמן: ספרים על הרצפה, קבלות בשקיות. הוא תמיד היה איש ספר, תמיד סקרן. היה קורא בין ארבעה לחמישה ספרים במקביל ובולע אותם".
"כל מה שהחסיר בילדותו, כשבעקבות נסיבות החיים לא סיים אפילו כיתה ח’, הוא השלים בבגרותו והיה אחד האנשים הכי אינטליגנטיים שהכרתי. מה שהיה נהדר אצלו זה שמכיוון שהייתה לו ילדות מאוד עשוקה וקשה, שעליה נמנע מלספר לנו, נועה ואני יצאנו נשכרות מכך. אבא היה כמו ילד, או כמו ילד שלישי בבית ובמידה רבה עבר איתנו ילדות שנייה לאחר ששלושתנו כאילו הענקנו לו את הילדות שנגזלה ממנו, כשגדל בלי הורים והתגלגל בין מוסדות. כשהיינו הולכים לים, הוא היה מסוגל לבנות איתנו במשך שעות ארמונות בחול וגם למלא חוסרי ילדות בלונה פארקים”.
נראה לי שזה לא היה אידיאלי כפי שזה עשוי להשתמע.
“אכן, זה היה צפוף, ואולי הביא אותי לתפוס מרחק בשנים של קריירה עיתונאית בחו”ל. רק לאחר שחזרתי סופית ארצה הרגשתי שאולי נטשתי אותו כמו אמא שלו בשעתה. עם זאת, הוא היה מאוד גאה בקריירה שלי ופרגן לי”.
רק פרגן?
“רק פרגן, אם כי אני זוכרת כשבגיל 19, כשהוריי ליוו אותי לשדה התעופה בדרך לניו יורק, שם נולדתי, לאחר שנפרדנו, כשהסתובבתי ראיתי את אבי בוכה בפעם הראשונה. הוא היה מאוד רגשני והיה צריך את המשפחה. אם זה היה תלוי בו, אני ואחותי לא היו עוזבות את הבית. אריק לביא היה אבא מאוד מגונן. אולי לא תאמין, אבל כשבכיתה ג’ הילדים עשו עלי חרם, הוא היה בא לשבת איתי בהפסקות. הוא לא הסתפק בלבוא לאסיפות הורים, ומפני שלא הייתה לו אפשרות ללמוד, הוא היה לומד איתי לבגרויות ונורא נהנה מזה. מבחינתי, הוא לא היה רק אבא כיפי, אלא גם ידיד נפש".
"אבל חוץ מהמשפחה, תמיד הייתה הקריירה. אבא היה מחמם את הקול לפני הופעות עד שהיינו מבקשות קצת שקט. הוא היה מקצוען: מגיע להופעה שעה וחצי לפני התחלתה ולפעמים שוכח לרדת מהבמה גם אחרי שעתיים־שלוש. אבא נתן את כל־כולו לקהל וכך הלך הלב שלו. כילדות קטנות, שתינו גדלנו בחזרות של ההורים. מבחינתנו זה היה כמו לבוא עם אבא למשרד”.
חדשות מגיל אפס
13 בדצמבר 2003. אז, בעיצומה של מלחמה עקובה מדם בעיראק, כוונו זרקורי העולם אל אדוור, ליד תיכרית שבצפון המדינה, שם נלכד סדאם חוסיין, השליט העריץ המודח, כשהוא מסתתר בבור. בצוות ABC News, שראיין בלעדית את קולונל ג’יימס היקי, ראש המבצע ללכידת הרודן, בלטה מפיקת הצוות בהירת השיער. איש לא יכול היה לנחש שהיא ישראלית.
פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית. מלחמת אפגניסטן. סיקור מהומות מנהרת הכותל. זירות קרב ביוגוסלביה לשעבר ובגיאורגיה. הצונאמי בתאילנד. עורכת ראשית לענייני המזרח התיכון של Sky News הבריטית. מהפכת האביב במצרים. הסופה “קתרינה”. אלה היו תחנות בדרכה של יעל לביא, שפרסמה ב־2011 בהוצאת “ידיעות ספרים” את ספרה “מפיקת מלחמות”.
“נראה לי שממנו הגעתי לאן שהגעתי”, היא סבורה, “אבא היה ג’אנקי של אינפורמציה; פריק של חדשות, עיתונים והיסטוריה. גדלנו על חדשות מגיל אפס. אני זוכרת אותנו נוסעים שעות על גבי שעות ברכבות בגרמניה, כמה שזה נשמע נורא, והם היו מקריאים לנו בקול כתבות ואקטואליה”.
פרט מעניין שעולה מהסרט הוא שלאביך לא הייתה מודעות לכסף.
“הוא היה מסוגל להופיע בחינם, העיקר שייתנו לו לשיר, כך שלא מפליא שהוריי הגיעו פעם להתמוטטות כלכלית. אם נועה ואני היינו זקוקות לדמי כיס, זה היה רק מאמא, שניהלה אצלנו הכל”.
משפחת קיפמן תופסת בסרט מקום נכבד למדי.
“זו המשפחה שלא הייתה לאבא בחייו והתגלתה אחרי מותו, לאחר שכל השנים היו לנו קרובים רק מהצד של אמא. על הקיפמנים נודע לי לאחר שהתחלתי לעבוד על הסרט, כשמישהו מצא לנו אותם דרך פייסבוק. הם משפחה יוצאת ריגה שבלטביה, וחיה בברלין”.
בסרט נראית שושיק שני הבלתי נלאית, ששנים לאחר פרישתה מהמשחק נשארה שחקנית במהותה, מוליכה את בנותיה־אוהבותיה, לא רק אל הקיפמנים אלא גם אל בית החולים, שלביא נולד בו כליאו־אלכסנדר אינזלסבכר. שני עולה במדרגות המוליכות אליו, ובהומור המיוחד שלה אומרת לבנותיה: “כאן אני יולדת את אבא מחדש”. “בשבילנו הייתה שם מעין סגירת מעגל, כשמצאנו קצה חוט לפענוח תעלומת חייו של אבא”, מציינת לביא הבת.
והנסיעה של שלושתכן למושבה כנרת אל נעמי פולני, בת השנתון שלו?
“שיתפנו בסרט את נעמי (מלבדה מתארחים בו גם רבקה מיכאלי, צדי צרפתי, ישראל גוריון וג’וזי כץ – יב”א) המדהימה כדי להביא את הסיפור של אבא לישראל, כשכאן קיבל זהות חדשה בפלמ”ח, שהיה בחייו המשפחה הממשית הראשונה שלו שבה הרגיש רצוי. זאת, כשדווקא הוא, מי שבא מבחוץ, סימל לרבים עם השירים שלו את הישראליות ונחשב לסמל הצבריות”.
אמך מספרת בסרט שהיא חולמת המון על אריק, ועדיין מצפה שידפוק בדלת ויאמר "חזרתי". ואת?
“אני מפוכחת מכדי להשלות את עצמי. עצוב לי על שלא ראה את הילדים של נועה ושלי, שמהם היה מאוד נהנה. עצוב לי גם שלא יצפה בסרט, שאותו קרוב לוודאי היה אוהב”.