יהיו גם כאלה שיראו בזה הישג. דארן ארונופסקי, שכתב וביים את "אמא!", השכיל הפעם לעקוף אפילו את "עץ החיים" של טרנס מאליק, ולעשות את הגרוע בסרטי המאה ה־21. יומרני, מחוצף, גס, חף מניואנסים, מדוקלם ובעיקר מטופש. וגם מצולם נורא ועם משחק מביך. כן כן, מדובר באותו ארונופסקי שכבר לפני 20 שנה חנך מעין פס ייצור של שרלטנות פילמאית; בין שהיה זה "פיי" (1998) או "רקוויאם לחלום" (2000), ובין שהיו אלה הסרטים המגונים "המעיין" (2006) ו"ברבור שחור" (2010).
לאחר שהתמודד לפני שלוש שנים עם כמה מפרקי ספר בראשית בסרטו "המבול" (עם ראסל קרואו ואנתוני הופקינס), מסתער כעת מאחז העיניים הזה על הפרס הגדול - תהליך בריאת האדם ותסכוליו. זה הולך ככה: אלוהים (חאווייר ברדם) הוא משורר מזדקן שאבד לו ניצוץ היצירה. הוא נשוי לאמא טבע (ג'ניפר לורנס), הצעירה ממנו בשנים רבות, ובשלב זה אין לשניים ילדים משלהם. הטראומה הזו, שעליה מרמז שם הסרט, תגיע בהמשך.
ערב אחד מתגלגל אל משכנם הנעים, זהו גן העדן בכבודו ובעצמו, אורתופד חולה לב המעשן בשרשרת (אד האריס), שאינו אלא אדם. ההוא שנברא ביום השישי. בתואנות שווא הוא סוחט מבני הזוג המנומסים אירוח ללילה, כולל מיטה וארוחת בוקר. וזה עוד כלום. למוחרת מתייצבת בשערי גן העדן גם אשתו חוה (מישל פייפר), שאינה אלא כלבתא קנאית ומזדקנת, ולא חולף זמן ארוך וגם הילדים - קין והבל (דומנאל ובריאן גליסון), מתגלגלים לשם. ואם האחים הקדמונים כבר פה, ברור שהשניים ישחזרו את הכתוב בפרק ד' בספר בראשית, ויקומו איש על אחיו. אלא שבניגוד לכתוב בתורה, פה דווקא האח הצעיר הוא שיחסל את הבוגר ממנו. עד כאן הכל עדיין סביר, שכן אנחנו אפילו בשליש הסרט. מפה והלאה, עד הסוף המר של "אמא!", הדברים רק הולכים ומתדרדרים, הולכים ומתדרדרים, עד בור תחתיות.
לפני שבעה שבועות, כאשר "אמא!" נחשף בבכורה עולמית בפסטיבל ונציה, זיכו אותו הצופים הבלתי מאושרים בשריקות בוז (מה שלא מנע ממבקרים בעלי שם המפרסמים ב"גרדיאן" הלונדוני או ב"לוס אנג'לס טיימס" להכתיר את הסרט כיצירת מופת) מהמוצדקות ביותר שהושמעו בעשרות השנים האחרונות ברחבי היקום הפסטיבלי. מאז הספיק הסרט לאסוף את אותו מגוון של תגובות גם בפסטיבל טורונטו. יציאתו להקרנות בפני הקהל הרגיל, הכאילו לא מיוחס, לוותה אף היא בוויכוחים של בעד ונגד. בעד הם כמובן כל המצדדים בארונופסקי וביצירתו, שמנהלים סביבו פולחן אישיות, כאילו הוא באמת מנהיג של כת דתית חדשנית. נגדם כל היתר, כלומר עולם ומלואו.
מה שמעצבן במיוחד בסרטים של ארונופסקי הוא היומרנות לחשוף על הבד את נוסחת השדה האחיד, זו שתסביר באופן מתומצת את מהות הדברים כשלעצמם. כזכור, גם אלברט איינשטיין התעסק באחרית ימיו בהתחקות אחר נוסחה זו, אבל עשה זאת מתוך עמדה אידיאולוגית חילונית, השוללת ומעקרת מהדיון המדעי אלמנטים של טוב ורע. ארונופסקי, לעומת איינשטיין, אוהב לעמת בין שני הניגודים המטפיזיים, והוא כבר עשה זאת בסרטים כמו "פיי", שתיאר מתמטיקאי המחפש את הנוסחה הגואלת, או "ברבור שחור", שבו השטן מתערב בגורלן של בלרינות מעודנות רגליים.
אגב, תמצית הסיפור על אודות אלוהים, אמא טבע והאורחים שלהם, אינה פרי איזו הזיה של מבקר סרטים כזה או אחר, אלא תיאור העלילה כפי שארונופסקי עצמו השכיל לספק. הוא גם טען שאת התסריט הראשוני של "אמא!" חיבר במהלך טראנס יצירתי, טרנסצנדנטלי כפי הנראה, במשך חמש יממות רצופות. כל זה הוא כמובן בבחינת זוטות לא נחשבות אילו המוצר הקולנועי עצמו, זה שמתגלגל על הבד, היה מתרומם לגובה של סנטימטר אחד לפחות. הבעיה המכאיבה (לעין ולמערכת העצבים בעיקר) היא שבמקום להרים את הרף, הסרט שוקע עוד ועוד ככל שהוא מתקדם אל הסוף הקרנבלי, בכחנלי, פשוטו כמשמעו. כלומר אל הקרבת קורבן אדם וזלילת בשרו. ממש כאילו אנחנו כעת בגולגלתא, כאשר אלוהים צפה בצליבת בנו יחידו ישו.
קודם כל הצילום הזוועתי. מאתיו ליבאטיק, שצילם עד כה את מרבית סרטי ארונופסקי, החליט הפעם להכות את הצופים בנשק העינוי המתמשך. חלקים רבים מ"אמא!", לפחות מחציתו, מצולמים בצילומי תקריב מעיקים ומניפולטיביים, כאשר המצלמה הניידת, המתוזזת בזדון, מעצבנת בכוונה את העיניים. על מנת להשיג את האפקט המחושב הזה, השתמש ליבאטיק, שלא כמקובל בהוליווד, במצלמת 16 מ"מ קלת משקל, שאפשרה לו לאתגר את העצבים של אותם אומללים שירכשו כרטיס כניסה לסרט זה.
לצד הצילום חובה לציין לרעה גם את המשחק. קודם כל של ברדם, שעושה פה את אלוהים רפה הרצון. זאת לאחר שכבר קיבל לפני עשר שנים את האוסקר בעבור גילום דמותו המסוגננת והאלגנטית של השטן ב"ארץ קשוחה" של האחים כהן. מובן שכל מה שתקף למלך השאול אינו עובד כשמגיעים לדמותו הסימבולית של אלוהים, שאותו מעצב ברדם בתערובת מתפנקת של טמבל שלומיאלי ושל אריסטוקרט מנוון המחפש ריגושים לרגע.
גם אשתו הקולנועית, אמא טבע בגילומה של לורנס, נראית מגוחכת על הבד, כשהיא מבכה את בניה המושלכים למולך. לורנס מבצעת את הדמות הסמלית שלה באופן רגשני ובכייני, שהיה משמח כנראה את רופאי הנפש המטפלים באוסף רפי השכל והרצון, גיבורי עלילת "רקוויאם לחלום" (עם ג'ניפר קונלי ואלן בורסטין), שהיה סרטו הארוך השני של ארונופסקי. נטלי פורטמן, למשל, שגילמה דמות דומה למדי ב"ברבור שחור", תוגמלה על כך בפרס האוסקר. לא מן הנמנע שזה יהיה גם גורלה של לורנס בעוד מספר חודשים, כאשר האקדמיה ההוליוודית תפזר את הפסלונים המוזהבים שלה.
כל נועז המוכן לשחק על כל הקופה, ולהסתכן בצפייה בסרט זה, מוזמן להתעדכן קודם ההליכה הפטאלית אל בית הקולנוע גם בכתוב בספר בראשית אשר בברית הישנה, וגם במה שהברית החדשה מוסיפה על כך. אל שני תנאים מוקדמים הכרחיים אלה מומלץ לצרף גם רענון הזיכרון בכל הקשור ל"תינוקה של רוזמרי" (1968), יצירתו הגדולה של רומן פולנסקי, המתעסקת בעניינים דומים מאוד לאלה שמפתח ארונופסקי ב"אמא!". מצד אחד, מגלגל שם פולנסקי את העלילה באמצעות פחדים וסיוטים של אישה המצויה בהריונה הראשון, וחוששת לגורל עוברה. מהעבר האחר, מבליט הסרט ההוא את העובדה שניו יורק אינה אלא מאורת חטאים שנסתלק ממנה החסד האלוהי, ולכן מתארגנים בה עובדי שטן זדוניים על מנת לחטוף מגיבורת הסרט את הרך הילוד, ולהכתירו ברוב עם כבכורו של אשמדאי.
ובאותו העניין ממש מומלצת גם הצצה חוזרת אל "אנטיכריסט", שהדני המעיק לארס פון טרייר רקח לפני מספר שנים. השילוב הקטלני הזה הניב במקרה שלפנינו את "אמא!", שכל מה שיש לזעוק אחריו הוא "אמא'לה, אסון!".
"אמא!" 1/5