חלפו שלושה עשורים מאז שדוד פרלוב המנוח הציג בציבור את פרקי "יומן" הראשונים, ובכך דרבן את תהליך השתלטותה המלאה של סוגת סרטי האני העצמי על העשייה הדוקומנטרית בישראל. סרטי האני העצמי הם אותם סרטים נרקיסיסטיים במידה כזו או אחרת, שבהם הקולנוען שם עצמו במרכז הסיפור, תוך שהוא מפקיע לטובתו את ההנחה הפוסט־מודרניסטית שאין אמת אובייקטיבית בעולם, ומכאן שרצוי כי היחיד הוא שיספר בגוף ראשון, לא ביקורתי, את הסיפור על אודות עצמו.
כבר 30 שנה משייטים פה סרטי התעודה בין בני המשפחות של הקולנוענים שעשו אותם - הורים, סבים וסבתות, טראומות ילדות, אחים ואחיות, עוולות חברתיות מהזן הפרטי - ובדרך כלל מדובר ברימום סובייקטיבי של אלמנט הקורבניות האישית של עושי הסרטים או של בני החוג המצומצם שלהם. וכל ההקדמה הנפתלת הזו לא נועדה אלא לבשר שכעת, עם חשיפת "המחברות של אליש", נפל דבר גם בתוככי סוגת האני העצמי, ולפנינו סרט דוקומנטרי שכאילו מצליח להרחיב את ההגדרות המקובלות על מהות העדות האישית.
במרכזו של הסרט מונחות זו על גבי זו עשרות מחברות הגדושות בווידויים אישיים; שבעת האחים לבית רייז - שישה גברים ואישה אחת - מספרים, כל אחד למחברות הפרטיות שלו, מה עבר להם בראש מימי ינקותם ועד בגרותם המתקדמת. עד כאן שום דבר חדש שיומניהם של הבלשן הגרמני ויקטור קלמפרר או איה הג'ינג'ית של פוצ'ו לא עשו כבר קודם לכן בהצלחה מרבית. החידוש התיאורטי שערימת המחברות צופנת בחובה הוא רציני למדי: השבעה שמספרים בגוף ראשון על חייהם, תוך שהם מרחיבים עדות על האם שהולידה אותם, מעולם לא כתבו את הטקסטים המיוחסים להם. על הכל אחראית האם עצמה, שהפקיעה מהם את זכות הדיבור, והיא הכותבת בשמם את דעתם עליה. פייק ניוז.
שינוי מפתיע זה בעקרונותיה של הזכות הדמוקרטית לחופש הדיבור ששמורה לכל אדם אינו פרי החלטה שרירותית של תסריטאי. כך באמת היו פני הדברים כשבני משפחת רייז התפנו לפני מספר שנים לפנות את דירתה של אם המשפחה, אלישבע רייז שהלכה לעולמה, ומצאו ארגז גדוש במחברות המלאות בווידויים האישיים שלהם, שנכתבו בשמם במשך עשרות שנים על ידי האם המנוחה. הקולנוען גולן רייז, נצר צעיר למשפחה זו, זיהה מיד את הפוטנציאל הרגשי והתיאורטי שטמון במצב העניינים הנדיר הזה, והושיב לנוכח מצלמתו את אביו וכל יתר דודיו, כדי שאלה יתעמתו מול מה שהאם כתבה בשמם. התוצאה, "המחברות של אליש", סרט בעל פרופיל נדיר שמגיע השבוע להקרנות בפני הקהל הרחב.
אלישבע רייז, כך עולה מהסרט, הייתה חברה בגרעין שהקים ב–1946 את קיבוץ עין צורים, שמיקומו הראשוני היה בגוש עציון. עם כיבוש המקום על ידי חיילי הלגיון הערבי בראשית מלחמת העצמאות, נלקחה גם אלישבע הצעירה אל השבי הירדני, ולאחר סיום מלחמת 48' הייתה בין אלה שהקימו מחדש את עין צורים, הפעם במיקומו הנוכחי בשפלה הפנימית, על יד קריית מלאכי. שם בקיבוץ היא נישאה ושם גידלה את שבעת ילדיה, שנאלצים עתה, שישה עשורים מאוחר יותר, להתעמת עם הטקסטים החבויים שהותירה אחריה.
שלוש מכשלות המוטמעות ב"המחברות של אליש" החדשני לכאורה מקשות עליו להתרומם אל מעבר לרף הקוריוז הדוקומנטרי. האחת, מה לעשות, נעוצה בחזרה המונוטונית מעט של הדברים כפי שנכתבו בשפתה הרזה של האם. המכשלה השנייה היא בסיסית יותר, ולכן גם מעוררת אי־נוחות ההולכת וגוברת עם התקדמות דקותיו של הסרט. דומה שגולן רייז, הנכד שביים את "המחברות של אליש", מכוון את מצלמתו אל אביו ואל דודיו רק לצורכי אמבוש, רק כדי לסחוט מהם את אותו מומנט צפוי מראש שבו הם יפרצו בבכי לנוכח עדותה "האובייקטיבית" של האם עליהם.
המכשלה השלישית היא העקרונית מכולן. זאת משום שבמבט כולל על המחברות ועל מה שאצור בתוכן, אמור הצופה מן השורה, כלומר זה שאינו מכיר מקרוב את המשפחה, לבנות לעצמו את הפרופיל הנפשי של זו שחיברה את הטקסטים. התוצאה שאינה תמיד מחמיאה למנוחה, ומגובה בזיכרונות הכואבים של צאצאיה, מוגשת כמובן ללא קבלת תגובה מצד הגיבורה (או "הנאשמת") הנעדרת מכורח הנסיבות מאתר ההסרטה.
כך או אחרת, התוספת התיאורטית ש"המחברות של אליש" תורם לדיון על טיבו האמיתי של ז'אנר האני העצמי מצדיקה בהחלט את הצפייה בו.