עמוס גיתאי: "אני מודאג מאלימות השיח, ההנהגה עסוקה ב'אנחנו' ושוב 'אנחנו'"

"הצטרפתי לקבוצות ולארגונים של זכויות אדם, כדי לתעד את פעילותם בשטח", הוא אומר. "היומן המצולם הוא גם פעולת הוקרה לדמויות אמיצות ששומרות לטעמי על רוח אנושית, בתוך הקונפליקט האינסופי הזה. אלה אנשים שלא מסתפקים בקיטורים מול מסך הטלוויזיה ולא מחכים לפתרונות פתע של פוליטיקאים. הם פועלים פעולה ישירה בשטח ואינם מתרשמים מהעובדה שהם מיעוט".

כשהבמאי לא מסתיר את הזדהותו.

"כל פעולה היא פעולת תיעוד סובייקטיבית, המייצגת דעה. לפיכך זה אינו רק סרט של במאי סרטים, אלא גם סרט של אזרח מודאג מאלימות השיח במקומותינו, והוא גם מחווה לאנשים שפועלים מצפונית כדי לשמור על צלם אנוש, בתוך הקלחת הקונפליקטואלית. ברוב המקרים, קבוצות מיעוט הן שמובילות לשינוי, ומי כמונו היהודים יודע שאם היהודים לא היו מאמינים ביכולת של המיעוט לחשוב ולעשות אחרת, מזמן לא היינו שורדים".

הראיונות בסרט עם הישראלים אופטימיים, כמו גם של האמהות השכולות משני העמים, אבל הם עוד ממה שידוע על עמדותיהם של שוחרי השלום. לעומת זאת, הקול הפלסטיני בסרט, ובמיוחד של דמויות פלסטיניות מרכזיות, דומם - למעט שיחה מטלטלת עם ילד פלסטיני, שחלום חייו למות כשהיד.

באחד הקטעים העצובים והמרגשים בסרט, גיתאי נמצא בגבול עזה, משוחח מחלון מכוניתו עם צעירים פלסטינים מבקשי עבודה בישראל, המדברים כחולמים על היום שבו תהיה להם מדינה פלסטינית; שיהיו בה מפעלים ומקומות עבודה לפרנסם בכבוד; אך הוא לקוח מתוך "יומן שדה", ומאז כאמור חלפו 35 שנה, ואותם צעירים התבגרו בלי שחלומם התגשם.

"ממערב לירדן" נפתח בראיון מצולם משנת 1994 עם יצחק רבין. "הראיון עם רבין מראה לנו את החסר בחיינו", אומר גיתאי. "הכנות והפשטות שלו נוגעים ללב. רבין ידע שפשטות היא ערך. הוא דיבר בישירות, בלי ספינים תקשורתיים, כי הבין שישירות ואמת מייצרים אמינות. בדבריו, מתייחס רבין גם ל'אחר', מדגיש ששלום עושים עם אויבים וטען כי בדומה לכל מערכת יחסים בין בני אדם, אין לעשותה כפעולה חד־צדדית. הוא גם מדבר על הצורך בשיפור המצב הכלכלי והפוליטי של הפלסטינים. זאת בניגוד לאמירות של ההנהגה הנוכחית, שעסוקה כל הזמן ב'אנחנו' ושוב 'אנחנו'. אלא שאתנוצנטריזם ולאומנות אף פעם לא יצרו השלמה".

בלי צנזורה

גיתאי (67), יליד חיפה, הוא אדריכל במקצועו, כפי שהוא אוהב להציג את עצמו: "אני בסך הכל ארכיטקט בן ארכיטקט ואב לארכיטקט". ב־1973, קטע את לימודי הדוקטורט באדריכלות בארצות הברית ושב ללחום במלחמת יום הכיפורים. סרטו, "כיפור" (2000), מבוסס על חוויות מהמלחמה.

"הבית" (1980), סרטו התיעודי הראשון ששם אותו על המפה, מתעד את ביתו של רופא פלסטיני ממשפחת דג'אני מירושלים, ואת סיפורם של הדיירים שהתגוררו בו לאורך השנים, מאז שהוכרז כרכוש נפקדים. הסרט, שהערוץ הראשון סימן עליו איקס, זכה להצלחה בפסטיבלים בינלאומיים.

90 סרטים, דוקומנטריים ועלילתיים, יצר גיתאי עד היום, בהם: "ואדי", טרילוגיית "גלות", "התנתקות", "קדוש", "קדמה", "הארץ המובטחת", "אנה ערביה", "אזור חופשי" ועוד רבים. גיתאי הוא מרואיין חמקן, שמתעלם או ממסמס שאלות שאינן נוחות לו. למשל, מנין מגיע המימון לעשרות סרטיו, שמרביתם לא זכו להצלחה קופתית, בלשון המעטה.

יכול להיות שעל עמוס גיתאי מתקיים הפסוק "אין נביא בעירו", שכן בניגוד לביקורות הצוננות ולהיעדר הצלחה מסחרית לסרטיו בישראל, בחו"ל הוא נחשב לאייקון: מרופד בכבוד ויקר, בהשתתפות שחקניות נודעות בסרטיו (נטלי פורטמן, ז'ולייט בינוש, ז'אן מורו, לצד ישראליות כיעל אבקסיס וחנה לסלאו). לסלאו, כזכור, זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן 2005 על תפקידה בסרטו "אזור חופשי". זהו רק אחד משלל הפרסים ואותות ההוקרה שבהם זכה, ובהם פרס "פנתר הזהב" על מפעל חיים בפסטיבל לוקרנו 2008, פרס Robert Bresson בפסטיבל ונציה ופרס Parajanov ב־2004.

ב־2000 עוטר גיתאי בעיטור "אביר מסדר האמנויות" של צרפת ובעיטור "מפקד". ויש עיטור יוקרתי טרי מהשבוע שעבר: שרת התרבות הצרפתית פרנסואז ניסאן העניקה לגיתאי את התואר "אביר לגיון הכבוד" מטעם נשיא צרפת עמנואל מקרון, בהשתתפות בכירי עולם התרבות הצרפתי. "קולנוע הוא כמו ארכיטקטורה. זו יצירה קולקטיבית. וגם את הפרס אני חולק עם כל הצוות שעבד איתי", הוא אומר.

אתה מדמיין את עצמך לצד שרת התרבות מירי רגב, במעמד דומה?

"היה כיף ומרגש לקבל את העיטור. במיוחד היה מרענן לראות ולשמוע שרת תרבות כפרנסואז ניסאן, שמדברת על תוכן ויצירה, ולא עסוקה כל הזמן בספינים והטלת צנזורה. בשנים האחרונות יש בישראל ליקוי בהבנה ובחשיבות של שיח תרבותי פתוח ומאתגר, המאפשר לצאת מתוך הקונצנזוס הלאומי".

"ממערב לירדן", סינמטק תל אביב, מוצג במהלך נובמבר