כמו ג’ון ויין במערבונים של פעם, נראה אריק נחמקין דוהר על סוסתו מלי בשדות עמק יזרעאל בראש שיירת רוכבים. רכיבתו האצילית והבוטחת, כאחד מכוכבי “לצדי רכבת העמק”, סרטו התיעודי החדש של הבמאי יונתן פז, איננה מסגירה את היותו בן 90 בזמן הצילומים. גם כיום, שנתיים אחרי, ממשיך נחמקין לדהור אל מעבר לאופק.
מבחינת נחמקין, מי שהיה בשנות ה־80 שר החקלאות בממשלות האחדות הלאומית, רכבת העמק, שחדלה לפעול ב־51’ ואשתקד חידשה ימיה כקדם, איננה מיתוס ציורי, אלא חלק בלתי נפרד מתבנית נוף מולדתו בנהלל, חלוץ מושבי העובדים.
“כשהיינו רוצים להתרחץ בכנרת, היינו רותמים עגלה לזוג סוסים, מגיעים לתחנת כפר יהושע ועולים על הרכבת, שתחנתה הסופית הייתה בדמשק”, נחמקין, שבסרט הפיוטי מופיע כאחד הטיפוסים הציוריים שלצדי המסילה, מעלה בזיכרונו המופלג את אחד הסיפורים מאז. “הרכבת הייתה נוסעת כל כך לאט, שבעונת הבשלת הבננות אחד החבר’ה היה קופץ ממנה, ‘סוחב’ אשכול בננות מאחד המטעים שבדרך, ועולה עם השלל”. בכורת הסרט צפויה להיערך ב־29 בנובמבר בסינמטק תל אביב.
“אני מאוד מצטער על מה שקורה כיום בחקלאות”, עובר נחמקין בחדות אל ההווה. “החקלאים עובדים קשה ולא מצליחים להתקיים, מה שמביא רבים מהם לעזוב את החקלאות. כששואלים אותי מה יהיה איתה, האם היא הולכת, אני משיב שהיא לא הולכת, אבל החקלאים הולכים. לאן? אולי כדי להפוך לסוחרים, בעוד שאת העגבניות ואת המלפפונים יביאו מטורקיה, וזה נורא לדעתי”.
כ־30 שנה מאז שסיים את כהונתו כשר, נחמקין, חקלאי בן חקלאים, מפנה אצבע מאשימה כלפי הנעשה בתחום שמלווה אותו כל חייו: “בארץ אין שום עדיפות לעוסקים בחקלאות בעוד שבעולם הגדול, כשיש משבר כזה או אחר, מסבסדים או נותנים מענקים ממשלתיים כדי לספק ירקות לאוכלוסייה. אצלנו הדרך הכי קלה היא לעבור את הירדן, לקנות מהירדנים במקום לגדל”.
ושר החקלאות הנוכחי, אורי אריאל?
“כואב לי הלב איך לאורי אריאל, בן קיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן, שם נלחמתי במלחמת העצמאות, נראה שאין שום יחס לחקלאות. וחבל, כי הוא בחור נעים הליכות איך שאני מכיר אותו. בידו לעשות הרבה והוא לא עושה מספיק, מה גם שמעליו ראש ממשלה כמו נתניהו, שבכלל לא אכפת לו מהחקלאות, וההתנהגות שלו בכלל לא מוצאת חן בעיניי”.
מסרטו של פז עולה שבעמק מחסלים רפתות ומעבירים את הפרות אל ערביי הגדה. על זה חלמו אבותיך החלוצים?
“העברת הפרות היא לא הבעיה, אלא זה שמחסלים. מה כבר יכול לעשות חקלאי שמפסיד במקום להרוויח אם לא לחפש עיסוק אחר? הן צריך לחיות ממשהו”.
פינוי על חמור
אריק נחמקין נולד בנהלל ב־2 בנובמבר 25’, ארבע שנים לאחר שהוריו החלוצים היו ממייסדי המושב. מאז ומתמיד הוא נהללי גאה. “טוב להיוולד בנהלל וטוב לגדול במקום שטוב בו גם לגמור את החיים”, הוא אומר.
בילדותו ובנעוריו חווה נחמקין תקופה סוערת. “היו בלי סוף תגרות מקומיות”, הוא מספר, “נערי השכנים הערבים היו עולים על השדות שלנו עם העדרים שלהם. אנחנו היינו מאומנים כדי לצאת ולגרש אותם, מה שלא תמיד עלה בידינו. הם היו זורקים אבנים לא פחות טוב מאיתנו”.
נחמקין היה לדבריו בן 4־5 כשהחל לדהור על סוסים. “אהבתי לעבור לפני הבית בדהרה כדי שאמא תראה ותיבהל. הרכיבה עוברת אצלנו מדור לדור. אני לא זוכר תקופה שבה אצלנו בחצר לא היה סוס לעבודה, ובשבתות רכבנו עליו בהנאה.
“מהתקופה ההיא אני זוכר את השומר אלכסנדר זייד, שהיינו רוכבים אליו לשייח’ אבריק. הוא היה איש ממוצע קומה ומוצק, שלעתים רחוקות עלה חיוך על פניו. ניכר היה בו שהוא טיפוס שמחפש אתגרים. בקיצור: איש סימפטי, אבל קשה”.
משה דיין, שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים, היה המדריך שלו בנוער העובד. “אני זוכר את דיין כמדריך כריזמטי שהנוער הלך אחריו, ויותר מאוחר ברובנו התגייסנו במלחמת השחרור לגדוד שעליו פיקד”, מעיד נחמקין, שמסכת הקרבות שלו דאז נפתחה בקרב בטירת צבי. “ארבנו שם לקאוקג’י וללוחמיו, שאותם הנסנו והם התפזרו לכל רוח. כשהתקרבנו לקיבוץ, ראינו את השקים שהם הכינו כדי לאסוף את השלל שלא זכו לאסוף אותו”.
נחמקין נטל חלק כמפקד כיתה טרי בקרבות העזים במשמר העמק. “בין השאר הוטל עלי להעביר את ילדי המוסד החינוכי למערת הפלמ”ח שבסמוך”, הוא מספר. “'תעבור איתם לאורך הגדר עם כפר אבו שושה, שאנשיו כמו אחים שלנו’, אמר לי מפקד המקום. איזה ‘אחים’! לכל מקרה הייתי מוכן להתקפה עלינו, שאכן באה. המטפלת חטפה צרור בבטן והייתה פאניקה נוראה בין הילדים. איכשהו הצלחנו לשתק את האש ואף ילד לא נפגע. בלחימה שהתפתחה אחר כך, חטפתי כדור בכף הרגל. אותי פינו משם על חמור”.
בהמשך היה נחמקין מעורב בפרשת אלטלנה, אוניית הנשק שאצ”ל הביא לחופי הארץ. “כשאלטלנה התקרבה לכפר ויתקין, הורה דיין, אז מפקד גדוד הקומנדו 89, לנו, מפקדי הפלוגות שלו, לא לירות לעבר האונייה כדי לפגוע כי מדובר ביהודים”, הוא משחזר. “דווקא האצ”ל ירה לעברנו, ומהפלוגה שלי נהרגו שני חבר’ה. מי שהיה איתם בעמדה יצא מכליו, ירה צרור, הרג להם אחד ופצע אחד”.
בקרבות מבצע דני חווה נחמקין את פציעתו הקשה ביותר במלחמת העצמאות: “הגדוד המקביל לנו נסוג בבהלה. כששאלתי את המפקד שלהם מה קרה, הוא השיב שיש 12 טנקים ירדניים, שלמעשה לא היו אלא שריוניות עם תותח. זה כלי יוצא מהכלל, הלוואי שהיו לנו אז כאלה. ארבנו להם בחורשת זיתים צפופה בדיר טריף, שוהם של היום, ומנענו מהם להתקדם לעבר המשלט שלנו. אז הוריתי למפעיל מטול ה’פיאט’ שלנו להתקרב עד 50 מטרים מהשריונית הראשונה שלהם, ואם יצליח לדפוק אותה, השריוניות הבאות ייעצרו. ומה הוא אמר? ‘אם נתת לי פקודה, אמלא אותה, אבל דע לך שלא אחזור משם’. אז חשבתי: למה שאתן לו פקודה ולא אעשה את זה בעצמי? ‘תחפה עלי!’, פקדתי עליו ומילאתי את המשימה, אם כי בטיפשותי החלטתי לירות עוד פגז. נפצעתי".
"עד היום אני לא יודע אם מאש התופת שירו עלי הירדנים, או מכדור שלהם שפגע ב’פיאט’, כלי לא הכי בטוח, וניתז לפנים שלי. זה עלה לי בעין השמאלית. בבית החולים שכבתי ליד חבר מהפלמ”ח, שגם הוא איבד עין. אחרי יום הגיע אלינו דיין, שהלכה לו העין הימנית, לביקור פצועים, והתיישב על המיטה שלי במין ישיבה מוזרה של רגל על רגל. ‘אין לי מה לומר לכם’, אמר לנו. ‘אבל דעו שבעולם המזופת הזה אפשר לירות גם בעין אחת'”.
שלאף שטונדה במעון
למרות האובדן, נחמקין עדיין לא היה יכול להרשות לעצמו ליהנות ממנוחת הלוחם. הוא ירד דרומה עם הגדוד שלו, שלחם בבית גוברין, צפה בכניעת המצרים בעיראק סווידאן, לאחר קרבות מרים, והיה מעורב בפתיחת הדרך לנגב. נחמקין נטל חלק כאיש מילואים בכל המלחמות עד מלחמת לבנון הראשונה, כולל.
בין השנים 70’ ל־81’, נחמקין כיהן כמזכיר תנועת המושבים. לקראת בחירות 81’ קיבל את דין התנועה ונבחר לכנסת מטעם תנועת המושבים. “אומר ביושר שלא אהבתי את אותן שלוש שנים שבהן כיהנתי רק כחבר כנסת, להבדיל מהכנסת הבאה, שבה עברתי תקופה מרתקת כשר החקלאות”.
מה הפריע לך בכנסת?
“לא יכולתי להסתגל למהומה שהייתה שם ללא כל סיבה מוצדקת. כל הזמן צעקו וצרחו רק כדי לעורר תשומת לב. הפריעה לי הצביעות הנוראה שחגגה שם, איך אחרי הצעקות והגידופים במליאה היו הולכים לשתות יחד קפה, כאילו שהיו חברים. מרגיעים אותי שהיום עוד יותר גרוע שם”.
נחמקין רואה בארבע שנותיו כשר החקלאות, בממשלות האחדות הלאומית בראשותם של שמעון פרס ויצחק שמיר, בין השנים 84’ ל־’88, את שיא פעילותו הציבורית. “בעיקר פעלתי להגדלת יצוא התוצרת החקלאית”, הוא מרשה לעצמו טפיחה על השכם.
לעומת ראש הממשלה פרס, שהיה ממפלגתך, איך היה לך עם שמיר כראש הממשלה?
“עם שמיר היו לי יחסים טובים. ישיבות הממשלה בראשותו היו נפתחות בשאלות של שרים בנושאים שונים. ‘יצחק, אני רוצה לשאול אותך משהו’, פניתי לשר הביטחון רבין. אז שמיר דפק על השולחן ושאל - ‘מי זה בשבילך יצחק?’ לא היה לי נעים לקבל נזיפה מראש הממשלה, אבל מהר מאוד הבנתי אותו, שכן ספרתי את היצחקים שהיו בממשלה דאז - שמיר, רבין, נבון, מודעי ופרץ - והגעתי לחמישה.
“אולי תתפלא, אבל שמיר היה נוח בשביל כולם. הוא היה משמיע את דעתו, לא מנהל ויכוח ולא רב עם אף אחד. ב־12 בצהריים הוא היה נועל את ישיבת הממשלה והולך לישון את השלאף שטונדה שלו”.
כיצד אתה רואה ממרחק את מפלגתך, העבודה, ואת המנהיג החדש שלה, אבי גבאי?
“לאחר שנים רבות שבהן עמדו בראש המפלגה מנהיגים של ממש, כמו רבין וכמו פרס, הייתה התפרקות, וכל אחד חשב שהוא יכול להיות יושב ראש המפלגה. את אבי גבאי לא הכרתי עד שהוא בא אלינו, ‘פרלמנט הוותיקים’ של העמק המתכנס ביפעת, ואני עומד בראשו. עלי הוא עשה רושם טוב מאוד, אם כי נראה לי שהוא עוד ישגה לא מעט. הרי אין לו ניסיון פוליטי”.
קרוב ל־100 שנה מאז הקמת נהלל, האם תוכל לקבוע שרעיון המושב הוכיח את עצמו?
“לדעתי, רעיון המושב הוכיח את עצמו ביותר מ־100%. קח לדוגמה את מושב פטיש בצפון הנגב, שב־55’ הייתה עליו התקפה של הפדאיון ובה מצאה את מותה מדריכה מטעם תנועת המושבים. היום, במקום הזה שסבל בעבר מלא מעט קשיים והתושבים רצו לנטוש אותו, ישנה הרפת שנחשבת להכי טובה בארץ”.
וכשהטיחו בנהלל טענה של הדרת מזרחים?
“זאת שטות גמורה. הרי אצלנו חייבו את כל החברים להחזיק עובדים ממגדל העמק; גם את מי שלא רצה. אמרו שלא ייתכן שלשכנים שלנו לא תהיה עבודה ואנחנו נתפנק. נשארו לנו יחסים יוצאים מהכלל עם העובדים משם”.
מבין שלושת ילדיו של נחמקין, שהוא סב ל־13 נכדים ורב־סב ל־20 נינים, הבכורה עמליה נשארה בנהלל. “עמליה עבדה שנים כעובדת סוציאלית במגדל העמק, שם היו לה יחסים טובים עם התושבים, ואילו דליה, החיה באלון הגליל, הייתה שנים רבות מזכירה בחברת ‘חישתיל’, שבעלה הוא מבעליה. הבן שאול נהיה בגיל צעיר דוקטור לפסיכולוגיה ארגונית וחי בתל אביב. אם היה תלוי בו, הוא היה נשאר בנהלל, אבל אשתו עירונית”.
לבסוף, האם רכבת העמק של היום יותר מהירה מהרכבת דאז?
“אם היה נדמה לי שהרכבת של היום איטית כמו זו של פעם, כשהשוויתי את המהירות שלה לזו של מכונית שנסעה במקביל על כביש בית שאן־עפולה, ראיתי שהיא נוסעת לא פחות מהר. אכן, הזמנים השתנו”