אמא שיגרה אל היער את הכיפה אדומה הזו מבלי לצרף את אותה הערת אזהרה קבועה מפני זאבים זוממים ושאר חולירות. והתוצאות לצעד אמהי פזיז שכזה מפורטות אחת לאחת ב"הפורצת". למען האמת, ב"הפורצת", סרטה הארוך השני של הגר בן אשר, ממירים צוקי מדבר יהודה את סבך עצי השוורצוולד של האחים גרים, וגם הזאב הנודע ההוא מתגלגל כאן לדמות של ברדלס חד שיניים ובעל הילוך של דוגמנית.
במרכז הסיפור הציבה בן אשר את אלכס, שהיא נערה בת 17 המגלה יום אחד שאמה (סנדי בר) נעלמה. נטשה את הדירה מבלי להותיר אחריה אפילו פתק הסבר. עם חובות לבעל הדירה ולמכולת, ועם עבודה חלקית בבית מלון מדברי, מעמיסה אלכס על עצמה גם את עבודתה של האם הנעלמת, שהתעסקה בטיפול בברדלס הכלוא בחי–בר האזורי.
כלום אין לה בעולמה, לאלכס (ליהי קורנובסקי). בעיקר חסרה לה אמה, המתעקשת שלא להשיב להודעות הטלפוניות של בתה המבוהלת. בצר לה יוצאת הנערה למסע של גילוי עצמי, שעיקרו מתמקד בבדיקת מיניותה ההולכת והמתגבשת מול עיניו המסוקרנות/מהססות של גיאולוג גרמני (רונלד זרפלד), הטורח על מחקר (מטאפורי?) שעיקרו בעקבות של רעידות אדמה בסביבות ים המלח.
עם גוף צעיר ומלבלב הדורש קיום עצמאי משלו, וגם דאגות התפרנסות קשות, מפתחת אלכס נטייה משונה לפרוץ לבתים לא מוגנים של אחרים, ולגנוב מהם חפצים לא לגמרי מועילים. זאת, ככל הנראה, במטרה להצהיר על עצמאותה ועל אי־הכרתה בגבולות עשי–לא–תעשי שהותוו עבורה על ידי אחרים.
נשים עם גבולות משלהן, הוא הנושא העיקרי בסרטיה של בן אשר. ב"משעולים", סרט קצר ומרשים שביימה לפני עשור, מתמקדת הבמאית במעקב אחר נערה בגיל גימנסיה, שכל השיג והשיח החברתי שלה מתנהל באמצעות מגע מיני אוראלי עם גברי הסביבה הנשואים. ב"הנותנת", סרטה הארוך הראשון, העתיקה בן אשר את עיקרי העלילה מסרטה הקצר, תוך שהיא הופכת את הגיבורה לאם חד–הורית, שלצד גברים לרגע אמורה גם לגדל זוג ילדים. אותה אמא, כך נדמה, בשלה לשמש כדמות הנעלמת בתחילת "הפורצת", ומותירה את בתה להתמודד עם העולם; ממש כפי שהיא עצמה עשתה זאת כשהייתה הנערה מהסרט הקצר "משעולים".
בצפייה ראשונה נראה "הפורצת" כפרץ של סצינות חידתיות - חלקן מרשימות וחלקן פחות - שלא ממש מתחברות לכדי אמירה קוהרנטית. העלילה עצמה נעה בין מחוזות של מציאות אפשרית לבין טריטוריות דמיוניות, וככזו היא מזכירה את הסרט היפה "פרינסס", שטלי שלום–עזר חשפה לפני מספר שנים. כל אלה הנוטים לחלק את העולם בין סרטי גברים לסרטי נשים, יוכלו בוודאי למצוא עניין רב באופן שבו בן אשר מתצפתת על בנות מינה. אחרים, אולי כאלה עם ספקות לגבי אותה דיכוטומיה נשית/גברית המעדיפה את העיסוק המגדרי על פני העמקה בתחום העשייה הפילמאית, עלולים להסיק שחלק לא קטן מ"הפורצת" הוא קשקוש די גדול, המסתתר מאחורי צבעי הסוואה אופנתיים.