הרהור שאולי חלף בראשה של קייט וינסלט רגע לפני שאמרה כן לוודי אלן: על תפקיד גרוע לא פחות ב"יסמין הכחולה" גרפה קייט בלאנשט את פרס האוסקר לפני ארבע שנים. אז למה לא לתת צ'אנס גם להצעת העבודה להוביל את עלילת "גלגל ענק"? וינסלט אכן נרתמה למשימה, והתוצאות המביכות מרוחות על הבד ב"גלגל ענק".
אך גם ללא ההשוואה המתבקשת בין שתי הקייטיות, ברור ש"גלגל ענק", סרטו האחרון עד כה של וודי אלן, מספק די והותר רגעים של מבוכה מצטברת. זו נובעת במרבית המקרים מהכתיבה החפיפית, הנסמכת על נוסחאות משומשות, ומביצועי השחקנים שנראים כאן אבודים ממש כמו שנראו מרבית הקולגות שלהם שהתפתו להופיע בסרטי וודי אלן ב־20 השנים האחרונות, מאז שהפך לפס ייצור לסרטים ממוחזרים.
הפעם אנחנו חונים בקוני איילנד, רצועת החוף של ברוקלין, כשמסביב משתוללות שנות ה–50 הנוסטלגיות ההן. מלצרית ממורמרת (וינסלט באיפור מכער במתכוון) נשואה למפעיל הקרוסלה הנודעת של קוני איילנד (ג'ים בלושי), ומגדלת ילד מנישואיה הראשונים למתופף ג'אז שהרים רגליים וברח ממנה. הילד הזה, שאיש אינו משתין לכיוונו, מפתח לעצמו את הסטייה הפירומנית. מן הסתם על מנת למשוך אליו בחזרה את תשומת לבה של אמו פזורת הדעת, ששולחת ידה בקביעות לבקבוק הוויסקי.
על החוף עצמו שולט מציל נמרץ ונאה מראה (ג'סטין טימברלייק), שביתר שעות היממה, כשאינו מתבונן בנשים בבגדי ים, מתכנן את כתיבת המחזה הגדול שלו, שבהכרח יסמן את פריצתו הסוחפת אל תוך העולם הבוהמייני הנחשק של גריניץ' וילג'. בינתיים הוא והמלצרית הממורמרת מנהלים רומן אהבים אסור. עוד הוא מתעסק בגופה של זו, ואל תוך הסצינה של קוני איילנד פורצת אישה צעירה (ג'ונו טמפל), שחיש קל מתברר שאינה אלא בתו האבודה של מפעיל הקרוסלה. לפני שנים, כשעדיין הייתה קטינה, היא התפתתה לחיזוריו הנלוזים של גנגסטר מלוקק, וכעת היא בורחת מפניו. זאת, לא לפני שזימרה באוזניהם הסקרניות של סוכני ה–FBI על אודות העיסוקים האפלים של בעלה יקיר המאפיה.
וכמו ברבות מעלילות הסרטים האחרונים של וודי אלן, ניצת גם כאן ניצוץ התשוקה בין אשת הגנגסטר שבמצוקה לבין המציל, שבעבורה אולי ינטוש את המלצרית שלו, שהיא, אין לשכוח, האם החורגת של זו שמקרוב באה. אף על פי שהצופה התם יתקשה בוודאי לאתר בנבכי המלודרמה המפוהקת הזו איזשהו קונפליקט מנומק וכתוב היטב, הרי שהמלצרית עצמה לוקחת ללב את ההעדפה של המאהב/מציל/מחזאי למתחרה הצעירה ממנה, והדברים מתדרדרים במהירות לסצינות אלכוהוליזם מבישות ממש, המזכירות מיד את בלאנשט ו"יסמין הכחולה" שלה.
והרי ברור וידוע לכל שהן וינסלט והן בלאנשט רק מעלות גירה למקור המיתולוגי של ההטרדה הדרמטורגית הזו - הלא היא בלאנש דיבואה הבדיונית, גיבורת המחזה "חשמלית ושמה תשוקה", שממש ממש באותה העת, שנת 1951, הועתק מהבמה לקולנוע. צופים ערניים עוד יותר מוזמנים למצוא גם את נקודות ההשקה (המרובות) בין "גלגל ענק" לבין המיוזיקל "קארוסל" מאת רוג'רס והמרשטיין, שבאותו הזמן עדיין כיכב על במה בברודוויי.
משום שיש לנו עסק עם וודי אלן, הרי שאין להימנע גם מניים–דרופינג הכרחי: צ'כוב, יוג'ין אוניל, אדיפוס והמלט הם רק חלק מהאזכורים האומנותיים שגיבורי הסרט נדרשים להם. ובאותו העניין: "גלגל ענק" הוא הסרט ה–47 שוודי אלן מביים לקולנוע, ומתבקש ממש להעביר בין הצופים שאלון זיהוי לסצינות מסרטיו הקודמים - "הרומן שלי עם אנני", "ימי הרדיו", "דני רוז מברודוויי", "שושנת קהיר הסגולה" - הממוחזרות פה על ידיו.
ועוד שם מפתח הקשור להפקת "גלגל ענק" הוא הצלם האיטלקי ויטוריו סטורארו, שוודי אלן החזיר אשתקד מפרישה מוקדמת לצורך צילום סרטו הקודם "קפה סוסייטי". ובכן, סטורארו הגדול, מי שצילם את "אפוקליפסה עכשיו" ו"הקיסר האחרון", שוב בעניינים, והוא לא ייתן לאף אחד לשכוח זאת. רבות מהסצינות ב"גלגל ענק" הן בבחינת שיעור לדוגמה, או ליתר דיוק מפגן ראווה של עשייה וירטואוזית בכל הקשור לתכנון תאורות צבע מתחלפות. ההשתוללות הוויזואלית של סטורארו, שבולטת בעיקר במחציתו השנייה של הסרט, היא כה קיצונית עד שלרגעים נדמה כי נועדה בעיקר לעצב פרודיה חזותית על המושג הקולנועי הטעון כל כך: "צולם על ידי סטורארו".
והנה גם צפירת הרגעה למי שלא הספיק עדיין לראות את "גלגל ענק", אבל כבר מתגעגע ליוצרים. וודי אלן וסטורארו הספיקו בינתיים לסיים פרויקט נוסף, "יום גשום בניו יורק" שמו, שבקרוב יפציע גם הוא בבתי הקולנוע הקרובים לביתכם.