בניגוד להטיית הזיכרון הקולקטיבי, בשנים שקדמו למותו בחטף של חברי אמנון דנקנר, היינו בקשר. כתבנו זה לזה בגילוי לב אופייני לשנינו. אני נישיתי ממנו את הצורך הבלתי נשלט שלו להשליך אותי מ"מעריב" אחרי שפרקתי את שהעיק עלי בראיון טלפוני אומלל. דנקנר ששנא רופאים ולמיטב ידיעתי מעולם לא הלך לפסיכולוג, טען שמה שהיה גמילה נראה בעיניו ובעיני המו"ל שלו ומומחה לאופיאטים עופר נמרודי, כהתמוטטות עצבים.
לא לקח לנו זמן רב לנקות את השולחן, מעבר לכל היינו חברים וקולגות, והיו מי שכינו אותנו וודוורד וברנסטין הישראלים. לא חלילה משום שהבאנו סקופים והפלנו ממשלה, אלא משום שהצלחנו לנהל מדור משותף בשני עיתונים שונים ובחריצות של כתבי שטח זוטרים. מדוע אני מעלה באוב את רוחו של דנקנר? גם משום שזה המדור שלי ואני יורק בו דם כארבע שנים ללא הפסקה, גם משום שדנקנר קשור לנושא שלשמו נאספתי. ואף על פי שאשתי ברחה, אני זוכר בחיבה את האופן הנאמן שבו סירבה לסלוח לדנקנר על התנהגותו כלפי עד מותו. באחד המיילים האחרונים ששלחתי לו, אחרי שחלק איתי את התלבטותו הקשה בנושא עזיבת משרת עורך "מעריב", ניסיתי להסביר לו את המרחק הגיאוגרפי והמנטלי שנפער בינינו. 8,500 ק"מ בקו אווירי.
"ההתכתבות הזאת הופכת למעמסה כבדה ביותר מהצד שלי", כתבתי לדנקנר. "אין לי דרך להתמודד עם תיאור ראש הממשלה, שר המשפטים לשעבר וצאצאים מדרגות קרבה שונות הסרוחים על מיטתך כמו וודי אלן שהתגנב לחדר השינה, כדי לצפות במשחק של הניקס במהלך מסיבה אינטלקטואלית של ניו ריפבליק. מה אני כבר יכול לענות לך? שהאיש שהבטיח לקצור את הדשא המצמח פרא לא הגיע? שיכול להיות שמתישהו בשבוע הבא יבואו הטכנאים מהלוויין כדי להתקין ממיר בחדר השינה? אני רואה אותך מפהק ומביט במייל שלי בחצי עין שעה שבן כספית מסביר לך מה קורה. רצית להיות בן בראדלי? קיבלת.
"יוצא לי לחשוב על האמת שלי הרבה לאחרונה, שעה שאני שוכב על המזרן הקסום בחדר של עמנואל בקומה השנייה וצופה במונדיאל המקושקש ומגרבץ. בניגוד לך, אף פעם לא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, והנה אני גדול ועדיין אין לי מושג. אני יכול להגן בשגב מרטיט על ההחלטות המרהיבות שקיבלתי בחיי ולהציג אותן כמהלכים של אדם אמיץ שלא דפק חשבון. האמת? אין לי מושג, ובכל זאת אני כאן. יש רגעים שבהם אני מביט בנוף הירוק, מאזין למים, לובש בהשתאות את הפולובר של אחר הצוהריים בקיץ! ומין אושר לא מוכר מתגנב ללבי. טוב לו לאדם להתמודד עם מי ומה שהוא בטונדרה הקסומה הזאת.
"הייתי יכול להמשיך כמו השאר, שלעתים יוצא לי לקרוא את ההבלים שלהם מנוסחים בעילגות בשירותך...בעניין הדילמה שלך: אין לי תרומה אינטליגנטית. אינני יודע מה זה לעשות סיבוב נוסף ב'מעריב'. אני לא יודע איפה הראש שלך והכיס של עופר. אם אתה נאחז בכיסא רק משום שטרם מיצית את החוויה - זה בסדר. כדי להשיק עיתון קיים מחדש אתה צריך צוות אדיר, עורכים עם ברק בעיניים ותקציב של מדינה. אני לא הייתי שורד יום אחד בתפקידך. היום אני יודע שגם לא הייתי רוצה".
***
אינני מתכוון לחכות לסיכומי השנה או להשתתף בהם כדי לקבוע במעמד צד אחד וללא חבר מושבעים, ש–2017 היא השנה המזוינת, הדפוקה, המרושעת והנכלולית ביותר שזכורה לי מאז שאני עומד על דעתי. כמו שכבר אמרו לפני, דונלד טראמפ הוא הדבר הגרוע ביותר שקרה לאמריקה מאז 11 בספטמבר. בסיכום הכללי אני חושש שהוא יעלה יותר בחיי אדם במסלולי מיתה שונים. אבל לא זה מה שמרתיע אותי, כפי שכבר נאמר עלי, אני אוהב את אמריקה. לא כנוסח ג'ון וויין, "אהוב אותה או עזוב אותה", אלא ברמת הביקורת המתבקשת מיחסך למקום שהוא ביתך המאמץ. שלושת ילדי הבוגרים חיים כאן, עובדים קשה למחייתם ומעוררים בי גאווה גדולה, אבל הם מישירים עיניהם אל האמת ולא משפילים אותן.
את ההשוואה לישראל נטשתי לפני זמן כה רב, שקצה קצהו של הדיון הזה מעורר בי קבס ושאט נפש. מהמעט שאני מבין, שתי הדמוקרטיות הללו הלפותות בברית דמים מוזרה, נאבקות על צביונן ובינתיים הן מפסידות. לא יכול להיות שמנהיגים שנבחרו בהצבעה דמוקרטית פתוחה יתכנסו במנטליות של בונקר וישנאו שנאה תהומית את האומה שאותה הם אמורים להנהיג. כאשר מנחם בגין מאס בשלטון, היו לו האומץ והמצפון לפרוש לביתו. אפילו אריק שרון מצא דרך לא להתמודד עם החלטות קשות נוספות.
אבל באמריקה עסקינן, והאיש המעורער נפשית, הפרום פסיכולוגית כמו ספה ישנה, שהמילים הפשוטות ביותר מתלעלעות בפיו כשיניים תותבות בתפזורת, מזכיר לרבים את קליגולה ולאחרים שום דבר שהם מכירים מעברם. בדרכו הקורקטית, השקטה והתקנית אמר ברק אובמה, האיש והזיכרון המתוק, שהאסון בגרמניה הנאצית של שנות ה–30 היה שלא נמצאו בה הכוחות האנושיים לעצור את הבלתי נמנע. זו הייתה אמירה קשה מנשוא, אבל היא חלפה מתחת לרדאר. בתוך בליל הסחי, הקיא והביוב הפתוח הזורם בערוצים, אין יותר לאנדרסטייטמנט מקום. לא שומעים אותו.
אלמלא תקשורת שפערה פה בהשתאות עצומה נוכח מופע האימים שערך בפניה עד ששכחה את תפקידה ההיסטורי לעצור בעדו, לא היה מגיע נתיבו הרירני של דונלד טראמפ לבית הלבן. לא רק שהתקשורת נתנה לו זמן מסך אינסופי שאי אפשר לקנות בכסף וגם ביטלה את שידוריה הרגילים כדי לפנות לו את הבמה; היא גם לקתה בשכנוע עצמי עמוק שהוא לא ייבחר. שדוב הרוכב על אופניים לא נבחר לנשיא.
מובן שטעינו. עוד לא שנה להשבעתו, והעיתונים יודעים לספר כי שיקר 1,600 פעמים; פגע בכל מיעוט וציבור הומוגני מובהק פגיעה שבשנות ה–60 הייתה מקימה עליו עשרה מתנקשים שהיו משחקים רולטה רוסית על הזכות לירות בו; שהוא חופן–הערוות–אין–צ'יף ושהוא מוצץ טיק־טק לפני שהוא מכניס את לשונו לפיה של כוכבנית מופתעת.
האיש הזה, שצופה בארבע שעות טלוויזיה ביום בכל המסכים, מדומם את הקול ומקלל את המסכים בחזרה, ששותה שמונה דיאט קולה, המצייץ נגד כל דבר עם גלי מוח, התומך בפדופיל לסנאטור מטעם אלבמה, מכיוון שבאלבמה נהוג להתחתן בגיל צעיר, כך שסבתא שלך היא גם דודה שלך. האיש שמשחק טטריס גרעיני על ראשו השטוח של הרודן הילדותי של קוריאה הצפונית הנראה בוגר ואחראי ממנו. המנהיג שארבע חקירות שונות מתנהלות נגדו וסופן שיוכיחו את מה שאי אפשר לחשוב עליו ללא התקף אפילפטי, ויגלו קנוניה שבשל פחות ממנה הוציאו זוג יהודי להורג בכיסא חשמלי כמרגלי אטום. האיש שמדבר וכותב אנגלית ברמה שבהשוואה אליה ג'ורג' וו. הוא מרק טוויין ושאשתו הייתה מחליפה את הבית הלבן בבקתה בסלובניה. זה האיש המוביל אמריקה פרומה וחמושה עד עיניה עם אצבע הדק של נייבי סיל.
מה אני יודע? כבר איני מחובר לדבר חוץ מאשר להיסטוריה ולזן של אמת. בעוד ניקסון היה טרגדיה של נשיא בעל פוטנציאל לגדולה, שנפל קורבן לתחושות הקטנוניות והקמאיות ביותר שלו, טראמפ נטול פוטנציאל. כשהוא כבר עושה משהו, הוא מכריז על ירושלים כבירת ישראל, כאילו שמישהו לא ידע והמנהיג השני עם בעיות השיער, הוא היחיד שמריע לו. יש פה טרגדיה כה אלמנטרית ששייקספיר לא היה נוגע בה. אחרי שמונה שנות נשיא שחור, לא התאפקה אמריקה והניחה לגזענות להרים את ראשה המכוער ולנצח בבחירות. מי שחושב שביידן, סנדרס או אליזבת וורן היו מנצחים את טראמפ, לא מבין מהחיים שלו. טראמפ הוא הגולם שאמריקה בנתה שמונה שנים במרתף באלבמה, זה עד כדי כך פשוט. השאלה הפתוחה היא כמה נזק יניחו לו לעשות לפני שידיחו אותו.
***
דן ראד'ר אמר פעם: "עיתונאים, פוליטיקאים ותליינים עושים את מיטב עבודתם אחרי חצות". הסלוגן של העיתון "וושינגטון פוסט", המוצג לאחרונה באופן בולט יותר, הוא "דמוקרטיות מתות באפלה". בשבוע שעבר נפלתי ב–HBO על סרט תיעודי שעסק בבן בראדלי, מי שהיה העורך הראשי של ה"וושינגטון פוסט" בימי מסמכי הפנטגון ופרשת ווטרגייט. זה היה מאלף. לא רק משום שבראדלי הגדיר במו ג'סטות גופו וקולו את מניירת העורך המודרני שאנחנו כה מנסים לחקות.
לא רק משום שהוא מילא את לחייו באגוזי חיים, היה נשוי שלוש פעמים, כולל לאישה צעירה ממנו בעשורים. ג'ק קנדי היה חבר קרוב שלו והחליפו שם נשים ובעלים כמו על הטיטניק אילו הייתה התרעה. גיסתו הייתה המאהבת של קנדי ונהרגה בנסיבות הכי חשודות, מבלי שבראדלי חשב שתפקידו לפענח את הרצח. ההטרדה המינית אולי לא התחילה שם, אבל בפירוש עברה שדרוג מהותי. בדיוק כמו שצונאמי ה–MeToo# לא היה מתרומם ונשבר ללא טראמפ החופן בבית הלבן.
"בפרשת ווטרגייט", אמר רוברט רדפורד, הכוח המניע של הסרט "כל אנשי הנשיא" ומי שכיכב בו וששודר מיד אחרי הדוקו על בראדלי, "העורכים ובעלת הבית של ה'וושינגטון פוסט' תמכו בעיתונאים שלהם נגד הלחץ הפוליטי שהופעל עליהם לעצור את התחקיר. קיוויתי שאנשים צעירים יראו בסרט מוטיבציה ללכת לעיתונות כדי לעשות טוב ולעצור את כוחות הרשע", הוסיף רדפורד. "אבל התרשמתי שהמסר שהם קיבלו היה שהסרט עסק באופן שבו מפילים אנשים חזקים בשיא כוחם. נדמה לי שהם הלכו לפוליטיקה ולא לתקשורת. שנים לאחר מכן גיליתי ש–50 אלף סטודנטים נרשמו ללימודי עיתונאות בשל האפקט הכפול של הספר והסרט. אמרו לי: אף אחד בדעה צלולה לא רוצה להתעסק עם הצד האפל של ניקסון. חזרתי הביתה וקראתי ב'סולט לייק טריביון' ביוטה על ווטרגייט, עם קרדיט משותף לשני עיתונאים: בוב וודוורד וקרל ברנסטין".
כמו שרק הוא יודע, נדחף עתה סטיבן ספילברג לסיפור של העיתונות מהמרחק הבטוח של ניקסון, דניאל אלסברג ומסמכי הפנטגון, שחשפו כיצד שיקר הממסד האמריקאי לנתיניו בכל הקשור לווייטנאם מהיום הראשון. את מחמלו טום הנקס הוא ליהק לתפקיד בראדלי, ומריל סטריפ היא קיי גרהאם, המו"לית של ה"וושינגטון פוסט", ששייך עתה לג'ף בזוס מאמזון. לא אכפת לי שהנקס מתאהב בסירונית, רץ הלוך וחזור באמריקה, מדבר לכדור, מגלם אסטרונאוט, חבר קונגרס, פרופסור שמפענח חידות דתיות ומנצח לבדו במלחמת העולם השנייה.
אבל מרגיז אותי שהוא בן בראדלי. זו חוכמה קטנה מאוד להניח עליו פאה, להכניס אותו לדיאטה ולהורות לו להניח רגליו על השולחן. סטריפ והנקס הם מפגש פסגה עטור אוסקרים ובוודאי משמעותי יותר למהלך האנושות מפגישת רבין–ערפאת. זו הזדמנות עבור ספילברג שהוא המיילד הקולנועי של ההיסטוריה האמריקאית לדורותיה ולפני שהסרט, "The Post" שמו, עלה לאקרנים, העיתונות מסתובבת בתחתונים לחים. אין דבר שעיתונות אוהבת יותר מלהיראות טוב בסרט הוליוודי מושחז היטב.
ג'ייסון רוברדס הנפלא עשה מבראדלי מיתוס קולנועי בעשר דקות מסך בלבד, ואנשים במערכת לא הסתובבו ממורמרים על שתרומתם לסיפור נגרעה. בראדלי טען בזיכרונותיו כי הווארד סימונס, העורך האחראי של "הוושינגטון פוסט", לא התגבר על טינתו לעובדה שתפקידו בכיסוי ווטרגייט "צומצם באורח טרגי. היחסים בינינו לא שבו למה שהיו". דנקנר כעורך ניסה לתעל את בראדלי דרך רוברדס. הוא לא רצה לידו אף אחד שיידע את זה. בראדלי היה גיבור מלחמה אמיתי, כתב חוץ ועורך, ובעיקר גבר שחי עד גיל 93 ומת ב–2014.
לא היה כל קשר בין העורכים שפגשנו ובין בראדלי כפי שגולם בידי רוברדס. למרות הניחוח האותנטי שנדף ממנו, היה הסרט אוסף הקלישאות הגדולות של המקצוע; העיתונאי המסתדר בכל סיטואציה, הנדחף בנחישות ממוקדת לביתה של עדת מפתח הממאנת לדבר איתו ומבלה במחיצתה שעות בשתיית קפה, או מכניס את רגלו בדלתו של ג'ון דין, עורך דינו של ניקסון. כעת ג'ון דין הוא פרשן בשכר ב–CNN. כמו לתת למזריק הנפט להיות פרשן לאנרגיה, וגם בזה לא מניחים את הסיפור לנפשו.
נדמה כי התחושה בתקשורת ובהוליווד היא כי עיסוק בעיתונות הלוחמנית של פעם, יפיל את טראמפ או ישמש לפחות כתרועת חצוצרה לדגל, לכן ניצב בפתח גם הסרט על מארק פלט "האיש שהפיל את הבית הלבן", הלא הוא גרון עמוק, שאותו מגלם ליאם ניסן. שנים רבות לא האמינו אפילו עמיתיו הקרובים של וודוורד בקיומו של גרון עמוק. איש המסתורין שמקומות המפגש איתו והאותות שקדמו לו כמו נלקחו מסרט ריגול מהמלחמה הקרה. מסתתר מאחורי עמודי בטון במגרשי חניה תת־קרקעיים, הכריז גרון על מיקומו בהצתת סיגריה. אפילו בראדלי לפני מותו הודה שעד חשיפתו של מארק פלט, משנה לראש ה–FBI שבחר להיחשף לעת זקנה, לא האמין בגרון עמוק. אבל הוא האמין בודוורד וניצב מאחוריו. וזה כל מה שרצינו כעיתונאים, גם אם הטקסטים שלנו לא שאפו להפיל ממשלה.
היו תהיות עקרוניות בדבר אילו חוקים אתיים חלים על העוסקים בניסיון לחשוף נשיא שסרח. ממי מבקשים תגובה, מה עושים בלעדיה. העורכים שעבורם עבדנו - למרות שכה רצינו - לא לקחו מידינו חבילת ניירות, הניחו רגליים על שולחן ומחקו בקווים גסים את רוב הטקסט, השאירו ממנו פסקה קצרה והורו לתקוע אותה בעמ' 20 למטה בדרכם לארוחת ערב עם הסנאטור ג'ק קנדי ואשתו. גליה אלבין לא הייתה מו"לית שלא נרתעה מלסכן את הכל נגד נשיא שנוא במיוחד, שאנשיו איימו עליה ש"תיזהר שהציצי שלה לא ייתפס במסחטה". מי מאיתנו לא רצה שיאמרו לו "Print it, baby" או יבהירו לו שבהחלטה לפרסם את הסיפור תלויים רק "הסעיף הראשון של החוקה, חופש העיתונות ואולי עתיד האומה".