כבר לפני כמה עשרות שנים התחבט המשורר דוד אבידן בסוגיה הכאובה: “אדם זקן - מה יש לו בחייו?". השוודים, כך עולה, עלו על הנושא הזה רק לפני שנתיים, כשהופק “איש ושמו אובה" המתגלגל כעת, באיחור מה, להפצה מסחרית גם בבתי הקולנוע בישראל, ומוקדש כל כולו לעיון מקיף בקושיה שממוקמת במרכז שירו של אבידן.
ובכן, אובה הוא זקן. לא ממש כזה. הוא רק בן 59, אבל מעסיקיו ברשות הרכבות הסקנדינבית מזדרזים להעיף אותו, נודניק אטומי שכמותו, לעולמות הפנסיה. והוא, אין לו מה לעשות בישימון האינסופי הזה. אשתו האהובה, סוניה היה שמה, הלכה לעולמה זה לא מכבר, וכל שנותר לו הוא לפקוד יום–יום את קברה.
וכשהאלמן ושמו אובה במקרה אינו שוהה בסביבת הקבר של סוניה, הוא מעסיק את עצמו בזוטות סביבתיות אחרות; אוסף בדלי סיגריות שפוזרו על ידי פוחזים בשבילי השכונה; בודק את מצב המנעולים בחניות הפרטיות של שכניו; רודף אחר נערים סוררים הרוכבים בפראות באופניהם; ואפילו תוחב אפו לתוך פחי הזבל כדי להיווכח ששכניו היקרים אכן מקפידים על כללי המחזור. או כמו שאבידן תהה כבר בשירו: “אדם זקן - מה יש לו בגילו?".
כל קורא כבר יכול היה להתרשם שהטיפוס הזה, אובה הנודניק, הוא כאב ראש לגמרי לא קטן עבור סובביו. אבל גם לעצמו. ולכן הוא משתדל לקצר תהליכים ולהסתלק מכאן מהר ככל האפשר. או במילים בוטות יותר - להתאבד בתלייה (ומאוחר יותר בטביעה, בקפיצה על פסי רכבת או בהרעלה מגזים של צינור פליטה). מובן שניסיונות ההתאבדות הללו אינם עולים בטוב, ובכך מהווים למעשה את הרכיב הקומי של הסרט.
וזה לא הכל. לאחר כל פלרטוט שלו עם המוות, הופך אובה לסובלני יותר לסביבתו הקרובה. מוכן להכיר בקיומם של מהגרים מאיראן המתיישבים בשכונה; משמש כשמרטף לשתי ילדות שובבות; מעניק מקלט בביתו להומוסקסואל צעיר, שהוריו השליכו אותו מהבית. באיזשהו שלב בעלילה אובה אפילו עורך ניסיון התפייסות עם מי שהיה יריבו העיקש במערכת הבחירות הסוערת לראשות ועד השכונה. עד כדי כך.
הנס הולם, במאי שוודי מנוסה שעושה סרטים כבר 30 שנה, כתב וביים את “איש ושמו אובה", תוך שהוא שוזר מומנטים מעברו של הגיבור - שנות ילדות, יתמות, התאהבות בסוניה שתהיה אשתו וכך הלאה. פה ושם, בקטעים הטעונים יותר מהבחינה העלילתית, מורגשת על הבד גם השפעתו הפילמאית של שוודי אחר, ידוע הרבה יותר. הכוונה לאינגמר ברגמן, שכבר לפני 60 שנה, בסרטו “תותי בר", הניח בתוך אותה סצינה דרמטית את גיבורו כשהוא נתון בעת ובעונה אחת בשני מצבי זמן אישיים נפרדים לגמרי - בהווה המדכא שלו ובעברו הנלבב.
“איש ושמו אובה" לא מחדש כלום, ואינו מוסיף שום תובנה להתבוננות המוכרת, אולי המיוגעת, בקרקס האנושי. לזכותו יש לומר שלא נכללים בסרט רגעים מביכים מדי, והעסק כולו זורם כצפוי וללא גלים רוגשים.
גם הופעתו של רולף לאסגארד, המגלם את דמותו של הזקן שאיש, כולל הוא עצמו, אינו חפץ בו, היא בהתאם לכל כללי העשה–לא–תעשה המוכרים לכל שחקן דרמה. חריגה יותר היא הופעתה של באהר פארס, במאית ושחקנית ילידת איראן החיה בשוודיה. פארס מגלמת כאן את דמותה החיננית והבלתי אמצעית של השכנה - מהגרת בעלת שפה ומנהגים משונים - המצליחה לטלטל במשהו את עולמו הכבוי של אובה.
“איש ושמו אובה", שהתברג לשתי מועמדויות לפרס האוסקר האמריקאי, משתדל לקרוץ לקהל מטרה מבוגר, שאולי ימצא עניין מה בדמות הראשית. זהו קהל נישה שבוודאי יוכל להזדהות עם גבר שתקוותיו מאחוריו, והוא מיטיב לשמוע את האוויר הנשאב אט–אט החוצה מבלון חייו המחורר. או כמו שניסח זאת אבידן: “אדם זקן, מה יש לו בערבו?/ לא מלך הוא/ויפול לא על חרבו".
“המיילדת" פוזל גם הוא לצופה המבוגר, בעזרת מניפולציות שעניינן היחיד הוא התחנפות לקהל זה
הנה סרט שמוטב אילו לא היה נעשה. אלא שקיומו של אותו קהל נישה, שעליו מדובר בפסקה החותמת את האייטם הקודם, סוללת את הנתיב (הבלתי פסול כשלעצמו) להפקות סרטים המיועדים מראש לבני 60 פלוס. כמובן שאין זו הבעיה העיקרית של “המיילדת", משום שמה שרע ומיותר באמת בסרט זה הוא הכוונות המניפולטיביות של מפיקיו, שעניינן היחיד הוא התחנפות מודעת לאותו סוג קהל מבוגר, והאופן המגושם כל כך שעיקרי העלילה המקרטעת מתממשים על הבד.
שתי גיבורות לסרט, והן מצויות במצב של סתירה אימננטית. האחת, קלייר שמה, מועסקת כמיילדת בבית חולים ליולדות, ומתוך כך היא מעורבות בהבאת חיים חדשים לעולם. הגיבורה האחרת, ביאטריס שמה, מאובחנת בסצינות הפתיחה כחולה סופנית, שסרטן מאכל את מוחה. ובחלוקה דואלית גסה - האחת מייצגת חיים, האחרת את היפוכם.
ויש כמובן קשר בין שתי הנשים, והוא נחשף בצ'יק צ'ק בתחילת העלילה. ביאטריס החולה הייתה בעברה הרחוק בת זוגו של גבר שהיה אביה של קלייר. היה זה גבר בריא ושופע חיים - אלוף צרפת בשחייה שגרף כמה מדליות אולימפיות, לא פחות - שיום אחד נקטע מעגל חייו. היה זה אותו יום מר ונמהר שבו ביאטריס, סתם כך, קמה והסתלקה מעולמו. כשקרו האירועים שוברי הלב האלה הייתה קלייר, כלומר המיילדת, עדיין ילדה קטנה שידעה רק דבר אחד - לשנוא את ביאטריס, שגנבה את אבא מאמא שלה, ועוד העזה להרים רגליים ולברוח. ועיקר שכחנו: הפועל היוצא לנטישתה של ביאטריס הוא העובדה שהגבר הזקוף והבטוח בעצמו, שצער האהבה חיסל אותו מבפנים, קם וטרף את חייו במו ידיו. מה הפלא, אם כך, שבתחילת הסרט קלייר מסרבת לפגוש את ביאטריס הבוגדנית.
אף שקלייר המיילדת מסמלת את החיים, גם מסביבה נכרך המוות. נכון שלא באופן ישיר, אבל העובדה שבית היולדות שבו היא משמשת כאחות הראשית עומד להיסגר משרה אווירת חידלון סופני גם עליה. למזלה, יש לה נחמה גדולה - בן שהוא סטודנט לרפואה, והסרט תפס אותו בדיוק כשהוא מכניס להריון את חברתו לחיים וגם לספסל הלימודים. יוצא, אם כך, שאפילו אם קלייר תאבד את מקום עבודתה בבית היולדות, היא תמיד תוכל להשתחל לתוך המשבצת השמורה לבנות הגיל השלישי - מעמד הסבתא השמרטפית.
על פניה, מדובר פה בחלוקה דרמטית של טובה מול רעה. אלא שמרטין פרובוסט (“סראפין", “ויולט"), שכתב וביים את “המיילדת", החליט כאילו לסבך את היוצרות. הטובה, כלומר קלייר, מאופיינת בדחייתם של החיים הטובים. היא לא שותה, לא מעשנת, אוכלת עלים וזרעים ומתלבשת רע. הרעה, ביאטריס בשבילכם, חובבת את החיים הטובים, ההוללות, האלכוהוליזם, ההימורים, מכוניות ספורט פתוחות ועוד ג'סטות מהסוג הסטריאוטיפי שדבק בבנות סוגה הבלונדיניות. קתרין פרוט (“הטבחית של הנשיא", “מרגריט") התמחתה בגילומן של דמויות נשיות שנמעכו על ידי החיים, והיא ממחזרת כאן את מה שעשתה כבר בעבר. קתרין דנב, המלכה האם של הקולנוע הצרפתי, משתדלת לגרד את שרידי הזוהר שאפף אותה בעשרות תפקידיה הקודמים, והיא די נכשלת במשימה זו.
למרבה המזל, שילב פרובוסט גם את אוליבייה גורמה המצוין לתפקיד משנה ב"המיילדת". הוא מעין שכן/מחזר של קלייר, כזה שחובב את החיים הפשוטים והישירים, טוב לב ושופע כנות. גורמה, שהוא השחקן המועדף תמיד בסרטיהם של האחים דארדן מבלגיה, עושה דמות זו בתנופה מרבית, ולכן חבל שהתסריט אינו מרחיב את היריעה לגביו.
האופן המחושב עד להרגיז שבו נמהלות הנוסחאות המלודרמטיות המוכרות שבחסותן מתעמתות שתי הגיבורות הוא הצד המכוער בהפקת “המיילדת". באופן עקרוני, התצפות על סרט זה אינו שונה מהקלדת דברי ביקורת על “איש ושמו אובה", שעליו נכתב כאן קודם לכן. אך אם הכתיבה על אודות הסרט השוודי מאפשרת גם הסתתרות מאחורי ציטוטים מי–יודע–מה עמוקים משירתו של דוד אבידן, הרי ש"המיילדת" אינו נותן לכותב המשועמם אפילו את הצ'אנס המשופשף הזה. ולכן, כמו שכבר הוכרז בהזדמנות אחרת לגמרי: זה לא כלום, כי לא היה פה כלום, ולכן זה לא יכול להניב אלא שום כלום.