סוד שערורייתי שהוסתר מפני הציבור האמריקאי במשך ארבע קדנציות של נשיאים שונים, נחשף על ידי עיתונאי רב־תושייה ובעלת העיתון "הוושינגטון פוסט", ומציב את התקשורת נגד הממשל בקרב ישיר על עתיד הדמוקרטיה. זהו תקציר סרטו החדש של סטיבן ספילברג, “העיתון", שמתרחש בתחילת שנות ה־70.
בסרט, שעולה אצלנו היום (חמישי), מככבים מריל סטריפ בתפקיד קתרין גרהאם, בעלת"הוושינגטון פוסט" והמו"לית שלו; וטום הנקס כבן בראדלי, העורך האגדי של העיתון, שעומד גם במרכזו של סרט תיעודי חדש של רשת HBO שיצא בחודש שעבר - “איש החדשות: סיפורו של בן בראדלי".
"הניו יורק טיימס" היה העיתון הראשון שחשף את פרשת מסמכי הפנטגון – המסמכים הסודיים שהוכיחו כי המעורבות הצבאית של ארצות הברית במלחמת וייטנאם היתה גדולה ממה שהציבור חשב. על כתפיה של קיי גרהאם, בעלת "הוושינגטון פוסט" – המו"לית האישה הראשונה בארצות הברית – נפלה השאלה אם להמשיך לפרסם את מסמכי הפנטגון, ובכך לסכן את הונה ואת עצם הקיום של העיתון שלה. בהיותה אישה, ההחלטה שלה לסכן הכל ולהילחם בממשל, עם בראדלי לצדה, כמובן מוצגת כהרואית שבעתיים.
סרטי קולנוע על עיתונות חוקרת תמיד היו, אבל נדמה שבתקופה האחרונה נרשמה עלייה בפופולריות שלהם. “העיתון" ו"איש החדשות: סיפורו של בן ברדלי", הם לא הסרטים היחידים על הנושא שיצאו בתקופה האחרונה. אחד הסרטים המדוברים של 2015 היה “ספוטלייט" של טום מקארתי, בכיכובם של מארק רופאלו, מייקל קיטון ורייצ’ל מקאדמס. הסרט, שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, מבוסס על סיפורו של צוות עיתונאים ותחקירנים מהעיתון “בוסטון גלוב" שחשפו את פרשת ההתעללות המינית בילדים על ידי כמרים בכנסייה הקתולית במסצ’וסטס לאורך שנים, ואת טיוח הפרשה על ידי הכנסייה.
בספטמבר האחרון עלתה בארצות הברית הדרמה הפוליטית “האיש שהפיל את הבית הלבן" שביים וכתב העיתונאי לשעבר, פיטר לנדסמן. בסרט, שהגיע אלינו בנובמבר, גילם ליאם ניסן את דמותו של מארק פלט – הוא האיש שהסתתר מאחורי הכינוי “גרון עמוק" בפרשת ווטרגייט.
את הגל הנוכחי של סרטים מהסוג הזה מייחס רועי כ"ץ, מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי וסמנכ"ל תוכן ברדיו תל אביב, לשני גורמים: “ראשית, המאמץ האדיר שהוליווד ותעשיית הבידור האמריקאית עושה נגד ממשל טראמפ, ושנית, קריסת העיתונות המסורתית, בעיקר המודפסת, והגעגוע לעולם עיתונות עם בעל בית ידוע – עורך או מו"ל – המצויד באידיאולוגיה, שזה ניגוד מוחלט לנעשה ברשתות החברתיות היום, שבהן כל אחד הוא עיתונאי. וכשכולם עיתונאים, אז אף אחד בעצם לא עיתונאי אמיתי יותר".
קודם כל תעשייה
גם הקולנוע האמריקאי של שנות ה־70, בתקופת כהונתו של ריצ’רד ניקסון ואחריה, היה כר פורה לסרטים על עיתונות חוקרת. הסרט הכי בולט מהסוג הזה שיצא בתקופה ההיא הוא “כל אנשי הנשיא" של אלן ג’יי פאקולה מ־1976. רוברט רדפורד ודסטין הופמן גילמו בו את שני עיתונאי "הוושינגטון פוסט", בוב וודוורד וקארל ברנסטין, שחשפו את פרשת ווטרגייט שהביאה להפלתו של ניקסון. הסרט זכה בארבעה אוסקרים מתוך שמונה שהיה מועמד אליהם. בין היתר זכה השחקן ג’ייסון רוברדס באוסקר לשחקן המשנה על גילום דמותו של בן בראדלי, שאותו מגלם טום הנקס בסרטו החדש של ספילברג.
“תעשיית הקולנוע היא קודם כל תעשייה", מזכיר לנו ד"ר ישראל ויסמל־מנור, מומחה להתנהגות פוליטית מאוניברסיטת חיפה, שמעביר את הסמינר “תרבות פופולרית ופוליטיקה". “היא לא עושה את זה מטעמים אידאולוגיים. היא מזהה צמא בציבור לתכנים שתואמים את הלך הרוח של התקופה, ומייצרת סרטים בהתאם. בשנות ה־70 הייתה כמיהה לפוליטיקה אחרת, לפוליטיקאים שלא משקרים. אז יצא ‘כל אנשי הנשיא’ של פאקולה, ‘רשת שידור’ של סידני לומט, ו’הסינדרום הסיני’ שבו מגלמת ג’יין פונדה עיתונאית שחושפת פשלה בכור גרעיני. הציבור מחפש גיבורים שמתעמתים עם המערכת וגואלים את הציבור ממנה. בסרטים הללו העיתונאי הוא הגיבור שמטהר את וושינגטון, מנקה את הכנסייה הקתולית מכל המטרידנים למיניהם, מגלה לנו אמת על תעשיית הפרסום או חושף את מקארתי, כמו במקרה של ‘לילה טוב ובהצלחה’, סרטו של ג’ורג’ קלוני על אד מורו".
הסרטים הללו ניסחו בעצם סוג חדש של גיבור: העיתונאי החוקר כקאובוי שלוקח את החוק לידיים ויוצא להילחם בשחיתות. “מכיוון שלרוב העיתונאי ממלא תפקיד חשוב בשימור הסדר הדמוקרטי, הוא מוצג באופן אידילי ואלגורי. אם כי, לאחרונה האופנה היא להציג גם אנשים כאלו באור כביכול מורכב יותר, זאת אומרת עם פגם אופי כזה או אחר", אומר ד"ר כפיר כהן, עמית מחקר בכיר וראש תחום גבולות וריבונות במכון ון ליר בירושלים. “חשוב לציין שהסרט ‘ספוטלייט’ בדיוק נמנע מאלגוריה של המקרה עם הכנסייה, ובחר באסתטיקה ליטראלית יותר, שדנה כביכול באנשים עצמם מבלי להפוך אותם למייצגי ערכים דמוקרטיים, למעט רגע אחד או שניים".
"הסרטים הללו הם לא באמת על עיתונות. חוץ מהקלישאות על העורך שדורש תוצאות, האווירה החברית העוינת במערכת והלחץ שמופעל מלמעלה, אנחנו לא באמת לומדים איך עובד עיתון" מוסיף כהן. "באופן מפורש, הסרטים האלו הם על ערכים דמוקרטיים על הכלל החברתי. המשיכה לעיתון נובעת מכך שבעולם מופרט וניאו־ליברלי יש פחות ופחות מקומות בעולם החברתי שבהם בולטת רוח הכלל או הרוח הדמוקרטית, שהרי גם הפוליטי כבר מזמן הפך לשם נרדף לאינטרסים אישיים, הקשורים לעתים בגוף האדם המושחת עצמו – למשל תאוותו לכסף, לנשים, לכוח וכדומה. העיתון יכול כביכול לשמש מקום לרוח כללית כזו, הן מכיוון שעדיין מיוחסת לעיתונות חובה אזרחית".
“העיתונאים מעוצבים בסרטים הללו תמיד כזאבים בודדים, נחושים, מוזנחים, כאלו שהעדיפו רדיפת צדק על פני חיי משפחה וזוגיות, שלא יעצרו עד השגת המטרה", מוסיף כ"ץ. “זה הכי רחוק מהמציאות של עיתונאים חולי אגו, קטנוניים, רודפי קרדיט ומחפשי טיסות חינם לחו"ל. אין שום קשר בין הסרטים הללו לבין המציאות. כולם חולים במחלה הקשה של נוסטלגיה. הסרטים הללו רוצים להזכיר כמה טוב היה בסדר התקשורתי השמרני והישן: קלישאות על עורכים עם אידיאולוגיה, עיתונאים נועזים ומו"לים שהגנו בגופם על הדמוקרטיה. כולם שוכחים עד כמה עולם העיתונות הישן היה פריבילגי, סגור ומסוגר. גברים היו עיתונאים ונשים היו קלדניות, הצבע הלבן שלט בחדר החדשות ובני מיעוטים הורשו רק לחלק עיתונים ברחוב".
“ניקסון מספר 2"
הניסיון של סרטים היסטוריים חדשים כמו “העיתון" ו"האיש שהפיל את הבית הלבן" לייצר הקבלה בין טראמפ לניקסון היא ברורה. פיטר לנדסמן התחיל לעבוד על “האיש שהפיל את הבית הלבן" לפני כעשור, אך מודע מאוד לרלוונטיות שלו בתקופת טראמפ, בייחוד לאחר שראש האף־בי־איי המודח ג’יימס קומי העביר לחבר את השיחות שניהל עם טראמפ כדי שזה יחשוף אותן לתקשורת. בביקורת על “איש החדשות: סיפורו של בן בראדלי" ב"גרדיאן", נכתב: “הסרט מתבונן על תקופה בשנות ה־70, שבה הנשיא סלד מעיתונות המבוססת על עובדות – ממש כמו היום". וכמובן, אף כתבה על סרטו החדש של ספילברג לא מתעלמת מהסאב־טקסט העכשווי של הסרט.
“גם כשזה סרט היסטורי, החשיבה היא על היום", אומר ד"ר ויסמל־מנור. “בתקופה האחרונה יש עלייה בסרטים הללו, כי אנחנו בעידן של פייק ניוז ושל עובדות אלטרנטיביות".
האם בתקופת טראמפ אנחנו זקוקים לסרטים כאלה יותר מתמיד?
כ"ץ: “זה כבר עניין של עמדה פוליטית. ברק אובמה האזין לעיתונאים וניהל מלחמות נגד כלי תקשורת. טראמפ עושה את זה כמובן ברמת וולגריות ואגרסיביות קיצוניות. יש פה מהלך של התקשורת להפוך את טראמפ לניקסון מספר 2, נשיא מושחת שהעיתונות יכולה וצריכה לעצור בכל דרך".
“מכיוון שהסרטים האלו בדרך כלל מקדמים תפיסת עולם ליברלית של שלטון החוק, הפרדת רשויות, חופש הדיבור וכמובן חופש העיתונות, וטראמפ נתפס כאיום על הערכים והפרקטיקות הללו, הוליווד תשמח מאוד להתגייס ולייצר סרטים מהסוג הזה", מוסיף ד"ר כהן, “לא הייתי אומר שאנחנו זקוקים לעוד סרטים כאלו בעידן טראמפ, מכיוון שכמו שכל אחד כבר יודע, גם כשהדמוקרטיה הליברלית עובדת, היא נכשלת. אפשר לומר שהסרטים האלו דווקא מסיטים את לבנו מהעיקר: שהבעיה היא לא עניין של אדם מושחת כזה או אחר, אלא בעיה מערכתית שבה הסדר הקפיטליסטי המעגן את הדמוקרטיה הליברלית לא באמת מאפשר את מימושה".
רבות דובר על כך שטראמפ רוצה להקרין את “העיתון" בבית הלבן. למה הוא רוצה את זה בעצם?
“לא הייתי מייחס חשיבות גדולה לכך. לפוליטיקאים יש צורך מובנה להראות שהם מסוגלים להכיל את הביקורת עליהם. הסרט גם חוזר לרגע חשוב באשרור הדמוקרטיה בארצות הברית, וערכים כאלו חשוב לשמר".
ד"ר ויסמל־מנור: “אני לא בטוח שטראמפ הבין את הסאב־טקסט של הסרט. הוא הזמין את הסרט להקרנה בבית הלבן לפני שכולם התחילו לדבר על זה. הוא לא הבין. הוא חשב שהוא הולך להיות שובר קופות עם טום הנקס".
“העיתון" היה מועמד לשישה פרסי גלובוס הזהב, וכמובן מסומן כפייבוריט לאוסקר. סרטים מהסוג הזה הם סרטי אוסקר מובהקים. “תעשיית הקולנוע אוהבת סרטים מוערכים, במיוחד לפני עונת האוסקרים, וזה סוג הסרטים שהם אכן מגנטים לפסלונים רבים", אומר ד"ר ויסמל־מנור. "זה בדיוק סוג הסרטים שגורמים לקטרזיס חברתי. זה כמעט כמו ללכת להצביע; כשאתה רואה סרט כזה, אתה מרגיש שעשית משהו חיובי, כמו לתרום דם".