יותר סמלים ממעשים: איך נראתה שנתו האחרונה של אובמה בבית הלבן?

שתי שנים חשובות היו בממשל ברק אובמה - הראשונה, והאחרונה. בשנה הראשונה השיג הנשיא את הישגו הגדול ביותר במדיניות הפנים: חוק ביטוח הבריאות – חוק שהמפלגה הרפובליקנית ניסתה ולא הצליחה לבטל אפילו לא בימי הנשיא דונלד טראמפ. חוק שהוא ההבטחה הגדולה שאובמה הצליח למלא, בטרם קיבלה מפלגתו מכה אנושה בבחירות אמצע הקדנציה (2010), שכפו עליו קונגרס שמרני. הקונגרס הזה חיסל כל סיכוי להישגים נוספים בתחום החקיקה. הקונגרס הזה הפך את השנים הבאות של אובמה למסובכות הרבה יותר. 
 

בשנה האחרונה השיג הנשיא את הישגו הגדול ביותר במדיניות החוץ – כמובן, אם תרצו לקרוא לזה הישג: ההישג הוא הסכם הגרעין עם איראן, וחסידיו של אובמה אכן עודם רואים בו הישג. אפילו השבוע כתבו כמה מהם שההפגנות באיראן רק מוכיחות עד כמה היה זה הישג (מתנגדי אובמה סבורים כמובן שההפגנות הן הוכחה לכך שההסכם היה שטות). ואובמה הוסיף להישג הזה עוד הישג אחד: הפשרת היחסים עם קובה. ואז עוד כמה דברים קטנים, מסוג הדברים שנשיא יכול לבצע כשכבר אין לו שיקולים פוליטיים ממשיים לשקול, משום שהוא בדרך החוצה.
 

השנה הראשונה של אובמה עמדה כולה בסימן תדהמה: תדהמה על כך שגבר צעיר ושחור הצליח לעקוץ את השיטה הפוליטית, לעקוף את המכונה הפוליטית המשומנת של משפחת קלינטון, ולהיבחר לנשיא ארצות הברית. גם השנה האחרונה שלו עמדה בסימן תדהמה: תדהמה על כך שגבר מקשיש בעל בלורית מתנפנפת הצליח לעקוץ את השיטה הפוליטית, לעקוף את המכונה הפוליטית המשומנת של משפחת קלינטון ולהיבחר לנשיא ארצות הברית.

היסטוריה חוזרת 
 

הנה – הגענו לטראמפ. אין משפט שמתחיל באובמה ולא נגמר בטראמפ. בסרט הדוקומנטרי ״אובמה: השנה האחרונה״, המוקרן בימים אלה בקולנוע "דוקאביב" בסינמטק תל אביב, רואים את טראמפ בפעם הראשונה בערך באמצע הסרט, על מסך טלוויזיה ברקע. וזו לא הפעם האחרונה כמובן. טראמפ אחראי גם לרגע הדרמטי ביותר בסרט, ליל ניצחונו המפתיע בבחירות, שבו מתקשה עוזרו הצעיר של אובמה, בן רודס, למצוא מילים כדי לתאר את רגשותיו. 

רודס, שתוארו הרשמי הוא סגן היועץ לביטחון לאומי, הוא איש של מילים, איש של כתיבה, של ביטויים זכירים, של ניסוחים מזהירים שהתגלגלו על לשונו של אובמה במסעות הבחירות שלו, ברגעי שיא וברגעי שפל. גם אובמה הוא איש של מילים, כמובן, ואולי זו הסיבה לחיבור החזק שלו עם רודס. אבל את אובמה אנחנו לא זוכים לראות מגמגם מול המצלמה, בולע רוק, מנסה, מתבלבל, מתחיל מחדש, נושם, נושף, שואף, ושוב מנסה, עד שמתייאש. אין מילים. מה שקרה בשמונה שנים לא נעלם, אבל נשכח, לפחות לרגע, למול ניצחונו של טראמפ, למול החלטת הבוחר האמריקאי למחוק שתי קדנציות ולהתחיל מחדש במקום אחר. 
 

יש כמה גיבורים בסרט שמתעד את שנתו האחרונה של אובמה – סרט אוהד, צריך לומר, המציג את הממשל ההוא באור כמעט הירואי. יש הנשיא עצמו, ושר החוץ שלו, והיועצת לביטחון לאומי. אבל שניים מכוכביו בולטים מהאחרים. רודס הוא האחד – הוא השתקפותו של הבוס, מי שמדבר מגרונו, מי שיושב בתוך ראשו, מבין אותו, מצדיק אותו, מגבה אותו. השנייה היא סמנתה פאואר – רגשית, סוערת, מתווכחת, אידיאליסטית. היא האופוזיציה. כלומר, לא באמת אופוזיציה, כי אין בסרט הזה אופוזיציה, רק תיעוד של קואליציה המתנהלת בין קטבים קרובים למדי. אבל יחסית אופוזיציה. פאואר לא שקטה, לא מרגישה בנוח עם העובדה שממשל אובמה החליט להפקיר את סוריה לגורלה, לא מרגישה שהממשל עושה מספיק כדי להגשים את האידיאלים שבשמם הצטרפה אליו.
 

הרגע המרגש ביותר בסרט שייך לפאואר. זה רגע שהיא מזילה בו דמעה, רגע שעובר מהר, אבל שווה להתעכב עליו. פאואר באה לנאום בשמה של אמריקה לקבוצה של מהגרים העומדים להפוך לאזרחים. הזהירו אותי שאבכה, היא אומרת להם. גם היא עצמה בת מהגרים, הנזכרת כיצד באה, ילדה בת 9 מדבלין באירלנד לפיטסבורג בפנסילבניה. נזכרת בהוריה שעשו את המסע המפחיד, המוזר, מארץ אחת לארץ אחרת. מהגרת המקבלת מהגרים חדשים לזרועותיה של האומה האמריקאית.

 

אובמה קרא לה לשיחה לאחר שקרא את ספרה המצוין, ״בעיה מהגיהינום״. הוא עוסק בכישלונה המתמשך של אמריקה – בכישלונו המתמשך של העולם – למנוע מעשים של רצח עם. טבח הארמנים, רצח היהודים, הזוועות של בוסניה, ואלה של רואנדה. פאואר באה לממשל נחושה לפעול בכל כוחה כדי שההיסטוריה העגומה הזאת לא תחזור על עצמה, ומגלה את מגבלות הפוליטיקה והכוח והמדיניות. מגלה שלפרשן המתבונן מבחוץ, לאקטיביסט החותר לפעולה, קל יותר לקבל החלטות מאשר למנהיג. זה מדיר שינה מעיניה, זה מקשה עליה להביט בראי. היא זהירה, לא אומרת דברים חריפים בגנות הממשל שבו היא משרתת, ודאי שלא בגנותו של הנשיא שהיא מעריצה. אבל ניכר בה שהיא מבינה שההיסטוריה חוזרת על עצמה בהחלט. חוזרת על עצמה בפרץ של זוועות בסוריה, שממשל אובמה עומד מן הצד ואיננו מונע.
 

לא ממשל פציפיסטי 
 

אנשיו מתנחמים במה שהם כן יכולים לעשות, או מה שנדמה להם שהם יכולים. ג׳ון קרי מופיע בסרט הזה בעיקר כשהוא עולה ויורד בכבשי מטוסים. ראשו הגדול מיטלטל, סנטרו הגדול מרצין, והוא דוהר כדון קישוט למלחמתו בתחנות הרוח של העולם. הנה הוא מביט מהורהר בקרחונים נמסים, לומד מקרוב את תוצאות ההתחממות הגלובלית. 
 

קרי שני רק לאובמה באחריות להסכם הגרעין עם איראן. הוא דוחף, הוא משכנע, לוחץ ידיים, לא מתייאש. בסופו של דבר, יש הסכם. מי שסבור שהוא הסכם גרוע, ימצא בסרט ראיות לנחישותו של שר החוץ האמריקאי להביא הסכם ויהי מה – נחישות שהאיראנים בסבלנותם ניצלו לטובתם. מי שסבור שהוא הסכם חשוב, ימצא בסרט סיבה להעריץ את הסבולת של האיש הלא צעיר הזה, שאיננו מתעייף. בסרט אפשר לראות תזכורת מימיו כקצין צעיר המוחה נגד מלחמת ויטנאם – וכמי שמשתתף בתהליך הארוך של פיוס עם ויטנאם – וכמי שמבקר כשר חוץ בוויטנאם. קריירה ארוכה שמצאה נרטיב: ממלחמה לשלום, מהסלמה לפיוס, מסכנה להסכם.
 

וכמובן, כפי שקרי עצמו מזכיר בסרט, ממשל אובמה אינו ממשל של פציפיסטים. אובמה היה הנשיא הראשון שירש שתי מלחמות שהחלו לפני כהונתו ולא נגמרו עד סופה. הוא היה הנשיא שהרבה מכל קודמיו להשתמש במטוסים ללא טייס כדי לפגוע במטרות ברחבי העולם. הוא היה הנשיא שהורה על התנקשות באוסמה בן לאדן. אבל הסרט נוגע רק מעט בדברים האלה. הסרט מלווה את אובמה המתלבט מה יאמר לכשיבוא לנאום בהירושימה, היכן שאמריקה חירבה עיר. זה ביקור סמלי וחשוב. הוא מלווה את אובמה במסעו האחרון כנשיא ליוון, ערש הדמוקרטיה. הנה הוא בין העתיקות. הנה הוא מביט אל העיר הלבנה. הסרט הזה מלמד עד כמה אובמה היה נשיא של סמלים יותר מאשר נשיא של מעשים. 
 

ברקע חולפים סקנדלים: כמו הראיון של רודס לעיתון "הניו יורק טיימס", שבו התוודה כיצד שיטה בעיתונות האמריקאית כאשר מכר לציבור את הסכם הגרעין. ברקע מתחוללת סופה: טראמפ חובט בממשל, אבל ראשי הממשל עודם בטוחים – מול המצלמה – שזה שיגעון חולף, שהוא לא יוכל לנצח. ברקע מתקתק השעון המבשר על סופו של עידן הנשיא אובמה. איש צעיר נכנס, ואיש צעיר למדי גם יצא. ואיתו חבורה שרצתה לשנות את העולם, ולטעמה, אפילו קצת הצליחה.