בארץ, מן הסתם, היו קוראים לזה מני נפתלי, ואילו חובבי הקלאסיקה באירופה היו נזכרים כנראה במיכאל קולהאז, גיבור ספרו של היינריך פון קלייסט; מדובר באותו סוג של אנשים פרטיים הזועמים על תקיפי הארץ, ובתוך כך תובעים במפגיע את עלבונם מרשויות אכיפת החוק. ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" זוהי פרנסס מקדורמנד הנקמנית, שבתה הקולנוענית נאנסה ונרצחה שבעה חודשים קודם לפרוץ העלילה, והמשטרה שום כלום. לא מגלה עקבות, לא עוצרת חשודים, לא מזיזה ציפורן. האם חדורת הכעס קמה ועושה מעשה אזרחי: שוכרת שלושה שלטי חוצות רחבי מידות ועליהם היא מורחת, שחור על גבי אדום, את תלונתה נגד השריף של העיירה אבינג, איזשהו חור במדינת מיזורי, שבו התחולל הפשע.
שילוט החוצות התוקפני מערער באחת את האיזון הפנימי בתוך מקבילית הכוחות שמנהלת את החיים בעיירה השאננה. תמימים וצבועים, צדקנים ורודפי שלווה, גזענים ושחורי עור, נשים חסודות וגברים אלימים - לכולם יש מה להעיר לאותה הגברת שתלתה את שלטי המחאה. בתוך כך מתעוררים לחיים כל הנטיות והעיוותים והסטיות שהורדמו והושתקו אל מתחת לפני השטח.
בוקה, מבוקה ומבולקה, מלחמת כולם בכולם, משתררת מסביב כאשר שלוש דמויות מפתח משתלטות על הסיפור הזה. מצד אחד, האם התובעת צדק ולאלתר. מהצד האחר, השריף הפגוע, בביצועו המשועשע של וודי הרלסון. ובתווך, בין שני טיטאנים רושפי אש אלה, תקוע עוזר השריף בגילומו המסור של סם רוקוול. הוא בסך הכל רוצה להמשיך בחייו השגרתיים כגזען אלים, המדחיק את תלותו באמא, וכנראה שגם את תשוקתו לגברים מסוקסים.
מרטין מקדונה הוא מחזאי בריטי עטור פרסים, שלפני שבע שנים גילה את קסמי הקולנוע כשכתב וביים את "ברוז'" עם קולין פארל ורייף פיינס בתפקידים הראשיים. היה זה סרט פשע שהוטמעו בו עקרונות הדקדוק הפנימי של תיאטרון האבסורד בנוסח פינטר או יונסקו, ואליו צורפו תבלינים מבית היוצר של קפקא והיצ'קוק. מאז הספיק מקדונה לעשות סרט נוסף, "שבעה פסיכופטים", ששמו מצביע על תוכנו, והנה כעת הוא מציג לראווה את "שלושה שלטים", הדוחס בתוכו את האלמנטים שאוזכרו כאן קודם לכן, תוך הקצפתם ברטבים מקאבריים מתוצרת האחים כהן.
אף על פי שאין שום קשר בין ג'ואל ואיתן כהן לבין הסרט של מקדונה, הקשר הזה נוכח בכל סצינה בו. ראשית, זוהי מקדורמנד המיומנת, שאיננה רק הכוכבת הבולטת של הכהנים אלא גם נשואה לאחד מהם. שנית, זהו הפסקול המוזיקלי של קרטר בורוול, שלחניו מעטרים בקביעות את עבודותיהם של האחים כהן. שלישית, והכי חשוב, היא אותה נוסחה מוכרת מבית כהן, שמאזנת בין סוריאליזם קומי ובין לעג קל למוזרותו של היצור הקרוי אדם - נוסחה שהיא עיקרו של "שלושה שלטים".
כל כמה שמקדונה יתעקש להיות בריטי, וכל כמה שהטיפוס הנשי שמגלמת מקדורמנד תנסה להפר ביודעין את החוק, מול עיני הצופה לא משה דמותה המופלאה של השוטרת בהריון, גיבורת "פארגו" של האחים כהן, שהביאה למקדורמנד תהילת עולם. אף על פי שהעיירה אבינג תקועה במדינת מיזורי הדרומית, שלא כמו פארגו השוכנת על גבול מינסוטה ודקוטה הקפואות, הכל בהן דומה; מהרוע הבסיסי שעליו בנויה נפש האנוש ועד לבדידותו במרחבים האינסופיים של אמריקה. בין שמדובר בערבה ובין שבישימון של קרח.
המסורת של תיאטרון האבסורד ששלט על הבמות בשנות ה–50 וה–60 נשענה בשעתה על ההרגשה שהכל נזיל בעולם שכבר הספיק לרצוח את אלוהים, אך לא טרח לברוא סמכות אחרת במקומו. כך התנהלו מחזות קלאסיים דוגמת "מחכים לגודו" או "מסיבת יום הולדת", וכך זה קורה גם בסרטו העכשווי של מקדונה, שכמו מחמם מחדש את הלוקשן של פעם. התחושה הזו, שגורסת כי הכל הולך, היא הנקודה הרעועה ב"שלושה שלטים", שמוותר מראש על סייגי הטוב והרע, וכך מותיר את הדמויות המצטופפות בעלילה בסוג של אי־נאמנות לעצמן. שהרי אין למעשה חשיבות לאופן שבו הן מתפקדות.
בעקבות זאת משתלט על הסרט איזה חוסר רצינות הנובע מהיעדרה של משמעות עקרונית לחיי אדם. הנגזרת מהסיטואציה הדרמטית, שיש המכנים אותה אבסורד, שבה טוב הוא רע ולהפך, מניבה פה בעיקר לעג והתנשאות על הדמויות השונות, בין שמדובר באישה אבלה או בגמד פגיע, שוטר אלים או שריף הגוסס מסרטן בלבלב.
הדגמה חדה לתפיסה זו מובלטת על ידי מקדונה (והצלם המיומן שלו בן דיוויס) כבר בסצינה המבריקה שפותחת את הסרט. מקדורמנד, נוטפת נכלוליות מודעת לעצמה, פוסעת אל תוך משרדו המאובק של פרסומאי מנומנם האוחז בזיכיון על שלושת שלטי החוצות שהיא חפצה לשכור. השניים מנהלים פינג פונג ורבלי מושחז היטב, אך באותה העת מוסטת תשומת לב הצופים הרחק מהטקסט השנון אל עבר תמונת תקריב הלוכדת את מה שמתחולל מאחורי גבו של אותו פרסומאי. הוא מדבר, היא עונה, אך מאחור, סמוך לפתחי המזגן, מתפתל לו ג'וק השכוב על גבו, מנסה להתהפך חזרה, להתייצב על עשרות רגליו, ולהתחפף הרחק משם, על מנת שלא ימעכו אותו. מיהו הג'וק ומה הוא מסמל? כל צופה מוזמן לפרשן זאת בקצב שלו.